נחלת לוי

קוד: נחלת לוי בתנ"ך

סוג: כלל_אזור

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

כאשר נותן יהושע ללוויים ערים לשבת בהם, הוא מדגיש ואומר, אין זו נחלה במובן שנוחלים שאר השבטים, "כי אין חלק ללוים בקרבכם כי כהונת ה' נחלתו" (יהושע יח ז).
במספר מקומות ציותה התורה, ששבט לוי לא יקבל נחלה. "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד... ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח כג). "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו..." [דברים יח א-ב].
הרמב"ם פוסק זאת להלכה (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג י): "כל שבט לוי מוזהרים שלא ינחלו בארץ כנען. וכן הם מוזהרים שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשים את הערים. שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל... ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה. ואם נטל נחלה בארץ מעבירים אותה ממנו".
מבאר הרמב"ם גם את טעם הדבר: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכים מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלים ולא זוכים לעצמם בכוח גופם. אלא הם חיל ה', שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך" (שם יב).
לוי התבלט בקדושתו כבר מנעוריו, יחד עם שמעון מקנא הוא לכבוד דינה שחולל ביד גוי ערל. אמנם זוכה הוא לגערה מיעקב בעת שהוא מברך את בניו. "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", אולם נשאר נאמן לקנאתו וקדושתו. בשעת חטא העגל כאשר קורא משה "מי לה' אלי" נאספים אליו כל שבט לוי, ומקנאים יחד איתו לכבוד ה', והורגים בבני ישראל את כל העובדים לעגל. בשעה שמקלקלים ישראל בערבות מואב עם בנות מדין, פינחס משבט לוי, הוא שהורג את ראש המקלקלים זמרי, ועוצר את המגפה.
@
(7) רמב"ם יד החזקה - הלכות איסורי ביאה פרק יג
(ב) מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו:
רד"ק יהושע ה ב: ויש דרש כי שבט לוי מלו במדבר וסמכו זה לפסוק ובריתך ינצורו
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ו/ב
דתניא עולת תמיד העשויה בהר סיני רבי אלעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הן הקריבו אותה.

אף בחטא המרגלים לא משתתף שבט לוי, גם לא נגזרת עליהם גזירת המיתה שנגזרה על כל בני דור המדבר (בבא בתרא דף קנא ב).
זמן רב אחרי כן, מרים מתתיהו בן יוחנן כהן גדול את נס המרד, והורג את המתיון מקריב הקרבן לאליל היוני. כל שלשלת החשמונאים מזרעו של אהרון היא. משה רבנו מציין את מעלותיו של לוי בשעה שהוא מברכו, "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע (במעשה העגל) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו..." (דברים לג).
כאשר משחזר הרמב"ם את האופן בו נוצרה עבודה זרה, מספר הוא בשבח שבט לוי. פותח הוא בטעות האנושות בימי אנוש. בתחילה החלו לעבוד את השמש הירח ושאר משמשים שבמרום מתוך מחשבה שזה רצון האל. אחר כך שכחו את האל ונשארו עם הפסלים. עד שקם אברהם והתחיל חוקר ומשוטט בדעתו מי הוא המנהיג לכל הנבראים. עד שהכיר אברהם את האמת שהקב"ה בורא את העולם והתחיל מפרסם ומלמד אמת זו לכל באי עולם. "... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם והודיע העיקר הגדול הזה ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב... ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי... ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצותאברהם. וציוה את בניו של יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשתכח הלימוד... עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד (מהגויים) מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים..." (רמב"ם הלכות ע"ז פ"א)
נמצאנו למדים שהמדות האופיניות ללוי הן א. קנאות נגד חילול קדושת ישראל. ב. למוד תורה לרבים. ג. נאמנות מוחלטת לה' ולמצוותיו.
לאחר חטא העגל זוכה לוי לחלק נוסף. עבודת הקורבנות שהיתה מסורה עד עכשיו בידי הבכורים, עוברת לידיו של לוי. במפקד מיוחד פודים בני לוי את כל הבכורים, והבכורים העודפים פודים עצמם בכסף.
מכאן ואילך כל עבודת המשכן לסוגיה השונים מסורה בידי שבט לוי. עבודת הקרבנות בידי הכוהנים, נשיאת כלי המשכן, פתיחת השערים ושאר המלאכות שבמקדש, בידי הלווים. הדרגת הקדושה בתוך עם ישראל מקבלת את הדפוסים המעשיים הלכתיים שלה ונקבעת בשלש מדרגות - כוהנים לויים וישראל.
שבט לוי נשאר לדורות מלמד תורה לעם ישראל, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג י). נוסף לכך הם "שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן", בעבודת הקרבנות. "ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך" (שם).
שבט לוי מורם הוא מעל כל העם, בקדושתו, במצוותיו, באופיו וכשרונותיו ובכל הליכות חייו. כולו דבק באלוהים חיים, נאסר בקרבה לטומאה ולמוות. על כן ראוי הוא להיות המקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה. הוא מהוה דוגמא למעלה שאליה צריכים להתרומם כולם לעתיד לבוא. הוא זה שיכול להיות משרת את ה' במקדש, כשליח ונציג של כל העם.
גם ברכת יעקב מתקיימת, ההתנשאות העליונה מעל אורחות העולם הזה, מונעת משבט לוי לרשת נחלה בארץ. צרכיו מתמלאים על ידי התרומות, המעשרות, ומתנות הכהונה.
שבט לוי מתפזר בכל הארץ. תכונת הקינאה שריכוזה יכולה לההפך למכשול, מתפזרת במרחבי עם ישראל ופועלת לטובה במזיגתה בכלל עם ישראל. היא מונעת פשרנות והשלמה עם הרע והטמא.
לעומת שבט שמעון שפיזורו נעשה בדרך ביזיון כדברי המדרש, שהעניים המחזרים על הפתחים הם משבט שמעון, שבט לוי מפוזר בדרך של כבוד. בניו מלמדים תורה לכל ישראל ומקבלים תרומות ומעשרות מכלל ישראל (בראשית רבה פרשה צח ד"ה ה שמעון ולוי: אחלקם ביעקב, זה שבטו של לוי (במדבר יח) אני חלקך ונחלתך).
לאור כל האמור לעיל, מפליא לראות, שלעתיד לבוא על פי יחזקאל הנביא, מקבל לוי נחלה. לא בדיוק כשאר אחיו, אך מכל מקום נחלה בתחום מסוים של הארץ!!
ברצועה המרכזית של המקדש, מקבלים הכוהנים עשרים וחמשה אלף על עשרת אלפים קנים (כל קנה - 6 אמות). שטח דומה מקבלים הלויים (יחזקאל מח י-יג). לכאורה סותרת נבואה זו את פסק הרמב"ם שאסור ללווים לנחול נחלה?
אפשר לומר שחלקים אלו אינם בגדר של נחלה, אלא רק מקום מגורים. בעבר קיבלו הלויים ארבעים ושתיים עיר לשבת בהן. ערים אלו היו מפוזרות בכל ישראל. עתה מקבלים הם נחלה זו בתור אזור מגורים (יהושע כא).
אולם הגמרא (בבא בתרא דף קכב א)מבינה, שזו נחלה כנחלת שאר השבטים.
ביחזקאל סוף פרק מח במניין שערי ירושלים נמנים כל השבטים מקבלי הנחלה. אומרת הגמרא שלעתיד לבא אין לך כל אחד ואחד, שאין לו בהר ובשפלה ובעמק. שנאמר "שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד,(יחזקאל מח לא) רןאים אנו, שלוי נחשב בין נוחלי הנחלה. עוד שם בהמשך, "אמר מר עתידה ארץ ישראל להתחלק לשלושה עשר שבטים. אידך למאן? (כלומר למי החלק הי"ג) אמר ר' חסדא לנשיא...". מקשה תוס': הרי כתוב שער לוי אחד?(כלומר כבר יש לנו שלושה עשר, על ידי מנשה ואפרים ולוי גם ללא הנשיא ומה שאלה הגמרא "אידך למאן"?), ומתרץ "הא כתיב נמי שער יוסף אחד". כלומר מנשה ואפרים נמנים כאחד. ואם כן גם עם נחלת לוי יש לנו רק שנים עשר חלקים ולא שלושה עשר, על כן השיבה הגמרא, שהנשיא נוטל החלק הי"ג) רואים אנו, שגם תוס' למד בגמרא, ששבט לוי נוחל נחלה!
בשני מישורים יש להתמודד עם קושי זה, האחד מבחינה הלכתית והשני מבחינה רעיונית.
נפתח בצד ההלכתי, כבר ראינו, שאסור לשבט לוי לנחול נחלה. "כל שבט לוי מוזהרים שלא לנחול נחלה בארץ כנען"... (רמב"ם).
הרמב"ם בעצמו סייג את הלאו, ואמר מסברא, שאיסור זה נוהג דווקא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם יצחק ויעקב. "... אבל שאר ארצות... שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכוהנים והלויים באותם ארצות ובביזתן ככל ישראל". הראב"ד חולק על הרמב"ם ולדעתו בכל מקום קיים הלאו (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג י והשגת הראב"ד שם). הסמ"ג (סמ"ג לאוין רע"ו)הסכים עם סברת הרמב"ם, והוסיף "לעתיד לבוא נוטלים חלק בארץ שנאמר שער לוי אחדכדאיתא ביש נוחלין". הובאו דבריו ברדב"ז על הרמב"ם ובמשנה למלך שם.
אף הנצי"ב (עמק הנצי"ב על הספרי קרח ד')מפרש, שלוי יטול חלק לעתיד לבוא. אף כי מנשה ואפרים נמנו בתור שתי נחלות, אפשר לומר שנטלו רצועת נחלה אחת, אלא שחלקו אותה לשניים. לגוף דברי הסמ"ג צריך עיון, היכן מצינו שמצוה בטלה לעתיד לבוא על סמך דברי נביא? הרי חלוקת נחלות היא לדורות, ואין רשות לנביא לשנות מצוה אלא בהוראת שעה?
זה לשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ט ג): "... אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנקשהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם".
האם מסיבה זו לא הביא הרמב"ם חידושו של הסמ"ג בתור הלכה - ביד החזקה?! על כל פנים גם לראב"ד גם לסמ"ג ואפשר שגם לרמב"ם לוי יכול לנחול נחלה לעתיד לבוא, יש להעיר שהמלבי"ם פירש, שהשטח הנזכר מחליף את ערי האחוזה שקיבלו הלויים בעבר. וממילא אין זה בגדר של ירושה אלא ערים לשבת, אך כאמור מהגמ' משמע שזו ירושה ממש, וננסה בהמשך לתת הסבר נוסף.
ומכאן אנו חוזרים לתמיהה הרעיונית. אם שבט לוי מיוחד לעבודת ה', מדוע יקבל נחלה לעתיד לבא? נברר תחילה את תפקידיו של הכהן והלוי.
בכמה מקומות מתייחס הרב קוק לכוהנים ולתפקידם. "... האדם הפרטי אינו מתקרב לאלוהיו על ידי כוחותיו הפחותים ונטיותיו השפלות, אלא על ידי הכוחות העליונים שבקרבו. צד עליון זה,.......מושך אחריו, ומרומם איתו את כל שאר הכוחות הנמוכים".
גם האומה (או האנושות) אינם מתקרבים לאלוהים בחלקים הקטנים והנמוכים שלהם, החלק הנמוך של האומה, מלא בהרגשות המהוממות ומטורפות מגלי חיי החושים שמסעירים אותו, ועל כן אינו יכול לקלוט בבהירות וברוחב דעת, את ההארה האלוקית. לשם כך מאציל האדם חלק עליון מתוכו, ואותו חלק יכול להתקרב כולו לאלוהים, זהו הכהן - החסיד העליון, המלא חסד ודיעה עליונה, הוא יודע את האלוהים באמת. ועל דעתו והרגשותיו נשען העם כולו (על פי אורות עמוד נד).
השאלה הנשאלת היא, האם זהו מצב נצחי או זמני, האם עתידה האומה להתעלות כולה למעלת הכהן, או שתמיד נדרשת, אותה דרגת ביניים המקשרת בין האיש הפשוט לאלוהים?
שאלת הכהונה עמדה למבחן עם יסודה. קרח קם וערער על הכהונה בקוראו: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אין צורך בהדרגה ולא בכהונה כי כולם קדושים.
מבאר הרב קוק (על פי אורות עמוד לב): קריאתו זו של קרח היתה המשך למעשהו של קין, והלבוש החדש של קריאה זו הוא קריאתה של הנצרות לכל עמי תבל, שכולם בנים הם לה', ללא ההדרגה. ואין צורך בעם שיהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש!
קריאה זו, מנוגדת למה שדרוש באמת לאדם, על מנת שיוכל להתקשר לאלוהים. אי אפשר לאדם להתקשר לאלוהים ללא הכנה פנימית גדולה. אם אין עבודה רוחנית גדולה שתרומם את הרוח, אי אפשר להתקשר באמת לאלוהים. אם נכנסים במגפיים מלאים בוץ להיכל המלך, מבזים אותו בכך. הוא הדין אם נכנסים להיכל מלכו של עולם, עם מידות רעות, טומאה ופראות נפשית, מחללים אותו. הקודש נהפך לדבר מסואב ופגום. הוא הופך להיות הצרה הגדולה ביותר של הרוח האנושית. ראינו זאת בתוצאות של העבודה זרה לסוגיה, וכן בכל הרעות, הרציחות, והענויים האכזריים, שעוללה הנצרות לעם היהודי, ולשאר עמי העולם.
לכן הוכרח קורח להיבלע באדמה, לרדת חיים שאולה, ולהיות לאות לבני מרי. ממשיך הרב ומבאר, כל ההכנה וההדרגה, דרושים להעשות עד שיהיה הקדש מבוסס בחיים, ויהיה מובטח מכל פגם וסאוב...
משתמע מכאן, שלעתיד לבוא באחד משלבי ההתרוממות וההתקדשות של העם, כולם כבר יתעלו ויהיו מסוגלים לגשת אל הקודש באופן עצמאי.
אולי על מצב זה התנבא ירמיהו: "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה. והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא לא).
במצב זה ההפרש הגדול, שבין הכוהנים והלויים לישראל מצטמצם.
מסתבר שעל עתיד רחוק זה מנבא גם ישעיהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם". אם כן, כל ישראל מתעלים למדרגה שבעבר היתה שייכת רק לכוהנים. הגויים הם העוסקים בעבודת האדמה ורעיית הצאן. הגויים הם המפרנסים את ישראל ועוסקים במדריגת החומר.
דבר זה מתבטא בהשואת הנחלות. שבט לוי נוחל כשאר שבטי ישראל. כולם עוסקים רק בדעת ה' ובעבודתו, וכל ענייני החומר והפרנסה מטופלים על ידי הגויים למען עם ישראל.
במצב זה אפשר לומר - כל ישראל נוחלים כשבט לוי, ולא לוי נוחל ככל ישראל! כלומר כל ישראל יחד עם שבט לוי נמצאים בנחלותיהם בתורת מגורים בלבד, כפי ששבט לוי קיבל ערים למגורים, ותו לא.
אפשר שזה נותן לנו גם פתרון הלכתי לשאלה ששאלנו קודם כיצד משתנה איסור הנחלות של לוי. התשובה היא: האסור אינו משתנה! מפני שהנחלה לעתיד לבוא לכל ישראל וללוי גם יחד היא בבחינת מגורים בלבד וזה מותר ללוי לקבל גם עכשיו. אין דבר זה כלול באיסור של "לא יהיה ללוי חלק ונחלה".