קוד: נחלות יוסף ויהודה בתנ"ך
סוג: כלל_אזור
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
יוסף ויהודה הם שני השבטים המרכזיים באומה. יהודה הוא הראש לבני לאה, ויוסף הראש לבני רחל.
באופן טבעי נוצר מתח בין שני הכוחות המרכזיים הללו, למי תהיה ההגמוניה בעם ישראל. המתח והתחרות מתחילים כבר בין שתי אמותיהם, בין רחל ללאה. לאה אומרת לרחל - "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"(בראשית ל15). ורחל - "ותקנא רחל באחותה ותאמר ליעקב...".
מאידך יש לשים לב לאהבה ולשיתוף שביניהן. רחל מחכה שבע שנים להינשא ליעקב. ביודעה שלאה אחותה תמסר ליעקב במקומה, מוסרת היא ללאה את הסימנים שסיכמו ביניהם היא ויעקב. על מנת שלאה לא תתבייש. מעשה של גבורה ואצילות נפש שמעטים דומים לו!
כשגדלים הנערים, יוסף חולם חלומות... "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי...". יהודה בראש האחים ממאן לקבל את המשמעות של חלום יוסף,ופועלים בכל תוקף לסכלו: "...ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו... לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא". אין להתעלם מכך שיהודה בעיצומה של המכירה הוא גם המציל את יוסף ומדגיש כי אחינו בשרנו הוא! הוא אינו נותן להכותו נפש. המתח בין השבטים נמשך במהלך ההסטוריה. אפרים פורץ ראשון את חומות מצרים ונופל ביד פלישתים (דה"א ז 21) יציאה זו שהיתה טרם זמנה משאירה את חותמה בזכרון של עם ישראל, והקב"ה אינו מסב את העם דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא. יש לחוש שאם יראו ישראל את עצמותיהם של בני אפרים יסוגו אחור.
יהושע המנהיג הראשון משבט אפרים [מבני רחל], נתקל בקשיים רבים על רקע זה, בבואו להחליף את משה (שהיה מבני לאה).
חז"ל מפרשים את מעילת עכן שהיה מבני יהודה, על רקע זה. לא היתה זו מעילה מחמת בצע כסף, אלא על רקע אידיאולוגי. "וארא בשלל", ראיתי מה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך ואקחם. עכן אינו מקבל את הנהגתו של יהושע. הוא סובר שהחרם שהחרים את יריחו בטעות יסודו. מספר המדרש: כאשר לא הודה עכן, נפלה מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במרידה, והרגו כתות כתות מישראל. כיון שראה עכן כך אמר בליבו אני חוטא ומחטיא את הרבים עמד והודה. סיפור זה מסביר מדוע מריץ יהושע את השליחים לאהלו של עכן "וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה והנה טמונה באהלו...". כך מסיים המדרש: "... כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה ויוסיפו במחלוקת, לפיכך שלח יהושע מהרה והביאום (במד"ר פרשה כג ו).
לאורך תקופת השופטים מנסה שבט אפרים להוליך בראש.
העימות שבין שבט אפרים לגדעון מסתיים בשלום בזכות לשונו הרכה של גדעון: "הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר". [שופטים ח ב]. לעומת זאת, העימות עם יפתח מסתיים ברע. עשרות אלפים מבני אפרים נהרגו: "ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף". (שופטים יב ו).
שאול, המלך הראשון אינו מאפרים אלא מבנימין. יכול להיות שבנימין היה שותף במידה מסוימת לאפרים במאבקו להגמוניה על ישראל. אולי על רקע זה אפשר להבין מדוע יצאו שבטי ישראל להילחם בבנימין כה מהר, בפרשת פילגש בגבעה.
שאול לאחר היסוסים רבים מתקבל למלך על כל ישראל. למרות זאת אין הוא מצליח לגבש את כל ישראל, לעם אחד הסר למרותו באופן מוחלט. בשבט יהודה אין שלטונו שלטון גמור. עובדה זאת מתבלטת בכמה התבטאויות של שאול עצמו. כאשר אומרים אנשי זיף לשאול, שדוד נמצא בקרבם, הוא אינו ממהר ללכת אלא מבקשם לברר היטב אם נכון הדבר. "והיה אם ישנו בארץ וחפשתי אותו בכל אלפי יהודה". (ש"א כג) ביטוי זה, מעיד על צורך של שאול להוכיח שלא יהסס כביכול להיכנס ללוע הארי.
גם לאחר שהתקבל דוד למלך על כל ישראל, [שבע שנים לאחר מות שאול], בקלות רבה נוטים מאחריו העם במרד אבשלום. תופעה זו חוזרת על עצמה במרד שבע בן בכרי, שמוצאו משבט אפרים.
שלמה מנסה ללאחד ולגבש את הממלכה. נראה שהוא מצליח בכך. אולם בסוף מלכותו, ניבעים בקיעים. בימי רחבעם בנו נקרעת הממלכה לשתי ממלכות. ירבעם משבט אפרים מולך על עשרה שבטים, ורחבעם מיהודה נשאר עם שני שבטים יהודה ובנימין. בצורה מאוד ציורית מופיע סופו של המאבק בחזונו של יחזקאל (יחזקאל לז):: "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו. ולקח לך עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך". זו הצפיה לעתיד שבו תתגשם האחדות השלימה. עץ אחד עם גזע וענפים הצומחים זה מזה. משולבים בו שני הכוחות, יהודה ויוסף.
מתבלט לעינינו כשרון המעשה של יוסף וצאצאיו. "יוסף הוא המשביר לכל הארץ" כושר תכנון וארגון מעשי בלתי רגיל. בבית פוטיפר הוא מטפס במהירות עד שהוא הופך להיות אדון הבית. בעומדו לפני פרעה הוא מרשים באישיותו המנהיגותית את פרעה עד כדי כך שפרעה מחליט למנותו למשנהו. יוסף משתלט בקלות רבה על כל ארץ מצרים ופקידיה, ומכין אותה לקראת שבע שנות הרעב. כשם שהצליח בבית פוטיפר, כך מצליח הוא בבית פרעה, וה' עמו.
יהושע הוא המנהיג שנבחר לעמוד בראש ההתנחלות המעשית בארץ ישראל.
על ירבעם בן נבט נאמר: [לפני שהרים יד בשלמה המלך] "והאיש ירבעם גבור חיל וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף" (מ"א יא כח). אומרים חז"ל (בבא בתרא קכג ב): "אין בני עשו נמסרים אלא בידי בני יוסף, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" (עובדיה א יח). זו הסיבה שחיכה יעקב בבית לבן עד שנולד יוסף, ורק אז החליט לחזור לארץ ישראל. נולד הכח שיתמודד עם עשו.
סמלו של יוסף הוא השור "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד ד) השור הוא בהמת העבודה העיקרית, לחריש ולמשא. הוא מסמל את כח העבודה העיקרי. גם הברכות שמברך יעקב את יוסף, עיקרם שפע גשמי גדול. כן הוא בברכותיו של משה. יוסף עצמו ניחן ביופי, "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (בראשית לט ז) כמו רחל אמו -"ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (שם כט יז).
נראה ששורש תכונות יוסף ויהודה נמשך מאמותיהם רחל ולאה. רחל באה עם הצאן להשקות מים מהבאר ונפגשת שם בשדה עם יעקב... ציור כה יפה בטבעיותו.
כל מערכת היחסים בין רחל ליעקב היא גלויה וטבעית. הסיבוכים מתחילים מלאה אחותה הגדולה של רחל. על לאה כמעט ואיננו שומעים לפני אותו לילה שנתנה לבן ליעקב. לא מסופר מה מעשיה, לא מסופר על יופיה או על מידותיה. חז"ל מספרים שהיתה מיועדת לעשו ובזכות תפילתה ודמעותיה זכתה ביעקב. בחשכת הלילה היא נכנסת ליעקב. בסופו של דבר היא התופסת את המקום המרכזי בבית יעקב. היא שיולדת את רוב בניו, והיא שנקברת עמו במערת המכפלה.
לאה כולה נסתרת ורחל כולה גלויה.
שני עולמות - עולם נסתר, ועולם נגלה. ויעקב צריך להכיל את שניהם. יעקב פוגש תחילה את רחל, ויאהב יעקב את רחל, אך מסיים את חייו עם לאה. רחל נקברת בדרך אפרתה, ולאה נשארת עם יעקב, יעקב הוא ישראל. ובישראל שני עולמות שני מסלולים שהשילוב ביניהם קשה ובעייתי. עולם הגוף, ועלם הנשמה.
מצד אחד - הלאומיות הטבעית - השאיפה להקמת עם בריא בכל הכישרונות הטבעיים של עם. כלכלה, מסחר, צבא, עבודת אדמה, תעשיה וכו'. ומצד שני - שאיפה לרוחניות עליונה, להתרוממות של אמונה, תפילה, תורה ומצוות. שני העולמות צוררים זה את זה. העולם הרוחני, עם כל צעד מעשי, חרד הוא שמא תיפגם הדבקות ברוחניות, שמא יתייבש המעיין הרוחני, מתוך הירידה לעולם המעשי. אל כל עשיה מדינית ולאומית, הוא מתייחס בחרדה של ביטול תורה.
ואילו העולם המעשי תובע את זכויותיו, את הוצאת כוחותיו לפועל. ומתוך כך צורר את צורריו. יהודה כולל את כח ישראל וסגולתו הרוחנית המיוחדת "היתה יהודה לקודשו"... "ואת יהודה שלח להורות לפניו גשנה" "להקים בית מדרש בגושן" (הרב קוק ביאר זאת במאמרו המספד בירושלים, מאמרי ראי"ה עמ' 94). יהודה הוא השבט שנשאר סביב לבית המקדש, בתעות ממלכת ישראל אחרי עגלי הזהב של ירבעם. רוב מלכי יהודה צדיקים היו ושמרו משמרת ה'. המהר"ל (מהר"ל נצח ישראל פל"ז)משוה את יוסף ללב האדם ואת יהודה לראש. "... מלכות יהודה נגד הראש... ויוסף תמיד הוא באמצע כנגד הלב.... וידעו כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלוקית יותר מן הלב. וכך מלכות יהודה כשהיא כראוי אז מקבלים כבוד ה' (ולא כמלכות יוסף), ורוב האיברים נמשכים אל הלב, לכך היה לממלכת יהודה, רק את שבט יהודה ובנימין". [בממלכת ישראל היו עשרה שבטים].
הגר"א אומר (קול התור פ"א ב): "כל עבודת קיבוץ גלויות, בניין ירושלים והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה... נאחזים ביעודו ותפקידו של משיח דאתחלתא, משיח הראשון, משיח בן יוסף, שהוא: הכח הניסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע. כי משיח בן יוסף מהארץ ומשיח בן דוד מהשמים לפי בחינת רחל ולאה".
קיבוץ גלויות וישוב ארץ הקודש הם תפקידיו של משיח בן יוסף. הוא פועל במידת הדין באתערותא דלתתא, בדרך טבעית כפי שהיה בימי כורש בבית שני. אחר כך תושלם הגאולה במידת החסד מסטרא דימינא משיח בן דוד (שם אות א).
לאור כל האמור ניכרת באופן ברור נטייתו של יוסף לצד צפון ונטייתו של יהודה לצד דרום! יוסף שייך בעניינו הכללי יותר למידת הדין והעושר, שמגמתם צפונה, לעומתו יהודה שייך יותר לחכמת ישראל, להרחבה הרוחנית המיוחדת, שמגמתה דרום. יוסף מצד מעלתו שהיא בסיסית יותר, נמוכה יותר, יש לו בסיס משותף גדול יותר עם כל הגויים. שכן בערכי הלאום והחומר שוים כולם. יוסף יודע שבעים לשון. על כן נחלתו יותר לכיוון צפון, שהוא הכיוון שמתקרב יותר לאומות העולם. לעומתו, יהודה נוחל מדרום לירושלים, שכן זר לא יבין הגיגי הקודש של כנסת ישראל, "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין" (מדרש רבה איכה פרשה ב פסקה יג).
אף כי יוסף יוצר קשר עם הגויים מכח מעלתו הלאומית, אין זו התבטלות אליהם. להפך, במדריגתו של יוסף ישנה הדגשה של הלאומיות הישראלית העצמאית, עמידה על קנייני האומה וזכויותיה, ללא ויתורים לאומות העולם. יוסף הוא הכח שנלחם נגד כל האומות בנסותם לגזול את ישראל ואת ארצם. אין עשו נמסר אלא ביד בניה של רחל. ובכל מלחמות דוד היו גם מבני יוסף. מכוחם ניצח את כל בני עשו. חז"ל מוכיחים באריכות, שבני יוסף השתתפו בכל מלחמותיו של דוד (בבא בתרא דף קנג ב).
לפי נבואת יחזקאל, מקבל יהודה לעתיד לבוא נחלה דרומית ליוסף. אולם, לעומת נחלת יהושע, שם יהודה שוכן דרומה לירושלים, לכיוון הנגב ומדבר יהודה, ביחזקאל נחלת יהודה שוכנת מצפון לבית המקדש וירושלים. מה משמעות הדבר?
נראה שהדבר נובע מהבדלים בין תקופת יהושע לימות המשיח. בזמן יהושע היו הגויים במצב תרבותי שפל ביותר, עובדי עבודה זרה, מלאים בגילוי עריות ובמלחמות אכזריות. במצב כזה מתכנסת רוח ישראל פנימה, וכולה מרוכזת בחוג ישראל הפנימי. העולם האנושי עדיין אינו מוכן לקלוט את עם ישראל, את רעיונותיו ואת אמונתו. התרבות האנושית כל כך פראית וגסה, שאי אפשר להשפיע עליה כמעט מאומה מתורת ישראל. כל היחסים שבין ישראל לאומות העולם עומדים על החרב. האימה, שמטיל יואב שר הצבא על כל המזרח התיכון, היא שמאפשרת לדוד לעסוק בתורה ותפילה. במצב זה יהודה כולו שוכן בדרום, ללא נטיה לצפון. אין נטיה ליצירת יחסים רוחניים עם אומות העולם.
אך לעתיד לבא מנבא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". האומות, שמשולות לחיות רעות, יחיו בשלום עם ישראל שנמשלו לכבש (רמב"ם מלכים פי"ב א). "נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים ואמרו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...".
כל האנושות תשתכלל ותתעלה. התרבות תתמלא יותר באור של צדק ושאיפת אמת, עד שתבוא לדרוש את ה' בבית המקדש. במצב זה יהודה יכול להתרחב מעבר לגבול ישראל. משיח בן דוד מרחיב את השפעתו. משיח בן יוסף נשאר מצומצם בגבול ישראל, אך המציאות כבר מאפשרת בניין של גוף אנושי אחד גדול. כל משפחת העמים מתאחדת ומתרכזת סביב לבה, סביב לעם ישראל. "עם ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי מאמר שני אות לו), והוא משפיע מאור תורת ישראל, לכל הגויים. זה הזמן שבו מגיע תפקידו של משיח בן דוד לשלמותו. הוא מושל בכל הגויים, "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא4).
זו המשמעות של מעבר שבט יהודה צפונה. סמוך לירושלים והמקדש ומשם דרך עם ישראל אור לכל הגויים.