קוד: ארבעת חישובי הקץ בגלות בבל בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
העולים החלו בבנית בית המקדש, ובמקביל החלו הצרים לנסות להפריע לבנין. ואמנם לאחר ששוגרו כתבי שטנה לפרס, הושבת בנין המקדש (עזרא ד4-6): "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת: וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם
"... (עזרא ד24): "בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס
".
בלשאצר חישב את שבעים השנים מעלות בבל לשלטון, וטעה. אחשורוש חישב מגלות יכניה, שמונה שנים מאוחר יותר, ואף הוא טעה. "אמר אחשורוש: בלשאצר טעה, אני אחשב ולא אטעה. וכי כתוב למלכות בבל? לבבל כתוב, והכוונה לגלות בבל. כמה חסר שמונה שנים. חישב והכניס במקומם אחת של בלשאצר, חמש של דריוש וכורש, ושתים שלו, הרי שבעים. כיון שראה שמלאו שבעים ולא נגאלו אמר, שוב לא יגאלו. הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם... - בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי
"
(בבלי מגילה יא ב).
נמצאנו למדים, כי האירועים במגילת אסתר [משתה ושתי], מתחילים שמונה שנים לאחר עליית זרובבל ויהושע הכהן הגדול לארץ ישראל, ולאחר הפסקת בנין המקדש בידי אחשורוש.
החשבון הנכון היה משנת חורבן ירושלים! "איהו נמי מיטעא טעי, דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים
"
(שם).
דניאל יגע ומצא את המובן הנכון של נבואת ירמיהו! (דניאל ט2): "בשנת אחת למלכו, אני דניאל בינותי בספרים, מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא, למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה
".
מגלות יהויכין ועד חורבן ירושלים, עברו עוד אחת עשרה שנים. שנות מלכות צדקיהו.
במבט לאחור ניתן לאמר, שבכל אחד מהתאריכים השונים התרחש משהו! בחשבון הראשון היתה הצהרת כורש ועלייה ראשונה. בלשון חז"ל: "פקידה בעלמא
". גם בתאריך השני קרה דבר: ושתי נהרגה ואסתר נכנסה תחתיה לחצר המלכות. מהלך זה גרם בסופו של דבר להצלת עם ישראל ולחידוש בנין המקדש כפי שיתבאר בהמשך.
גם בגלות מצרים היו תאריכים שונים לסיומה. העם היה נבוך ולא ידע בדיוק האם הגיעה "עת לחננה" אם לאו. הקב"ה אמר לאברהם (בראשית טו13): "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה
". מתי מתחילות ארבע מאות השנים, ומתי הן מסתימות?
לבני אפרים היה חשבון והם פעלו על פיו. לאחר מעשה התברר שהם טעו. "ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי ירדו לקחת את מקניהם: ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו
":
(דברי הימים א ז 21-22, סנהדרין צב ב).
מבאר רש"י: "שמנו לקץ - של יציאת מצרים. וטעו - שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק, דהא כתיב (בראשית טו) “כי גר יהיה זרעך - זה יצחק, דכתיב (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. והם מנו משעת הדיבור לאברהם. ותניא בסדר עולם: אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים, בן שבעים שנה היה. ומבין הבתרים עד שנולד יצחק, היה שלשים שנה. כדכתיב (בראשית כא) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. נמצאת אומר, משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות. ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו - שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת
".
אם נעמיק להתבונן בתהליך זה, נוכל להבין יסוד גדול בדרך הופעת הגאולה.
מבאר זאת הגאון מווילנא בפירושו על הגדה של פסח: "שהקב"ה חשב את הקץ: פירוש, כמו שכתוב “בעתה אחישנה”. ואמרו: “לא זכו בעתה, זכו אחישנה”. והענין, כאשר הקב"ה נותן קץ וחשבון על זמן הגלות, לא מתגלה מאיזה זמן להתחיל לחשוב. ואם ישראל זוכים, מתחיל מזמן קודם ומסתיים מנין הקץ תחלה. וזהו זכו אחישנה. ואם חס וחלילה לא זכו, מתחיל מזמן המאוחר. וזהו שאמר כאן: שברוך הוא, על שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ של ארבע מאות שנה לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו תיכף מאותו זמן שאמר לאברהם אבינו
".