קוד: הרקע לנבואת חגי בתנ"ך
סוג: רקע
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
ראשית לכל, נסקור את האירועים שעברו על עם ישראל, בתקופה הקרובה לזמן חגי הנביא.
המלכים האחרונים של בית ראשון היו: יהויקים, יכניה וצדקיהו. יהויקים מלך אחת עשרה שנים, יכניה בנו מלך שלושה חדשים, וצדקיהו מלך אחת עשרה שנים.
כשנתיים לאחר שעלה נבוכדנצר לשלטון בבבל, כבש את ממלכת יהודה והכניע את יהויקים. לאחר שבע שנים נוספות, המליך את יכניה בנו תחתיו
(רש"י מגילה דף יא ב: "... כתיב בגלות יהויכין בשנת שמונה למלכות נבוכדנצר בסוף ספר מלכים, ובספר ירמיה בסופו אשר הגלה נבוזראדן בשנת שבע? אלא - שמונה למלכות נבוכדנצר, ושבע לכיבוש יהויקים, שכבשו תחתיו בשנה שניה למלכותו ולא הגלהו, ויהי לו עבד שלש שנים, ושמונה עשרה ותשע עשרה כתיב בגלות צדקיהו בסוף ספר ירמיה, והיינו חורבות ירושלים שהיא אחת עשרה שנה אחר גלות יהויכין, דכתיב ויהי בעשתי עשרה שנה למלך צדקיהו".). שלושה חדשים לאחר מכן, הוגלה יכניה לבבל ותחתיו המליך נבוכדנצר את צדקיהו דודו. נמצא שגלות יכניה התרחשה תשע [או שמונה] שנים אחר מלוכת נבוכדנצר.
יחד עם יכניה, הוגלה חלק חשוב מעם ישראל: "והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל, עשרת אלפים גולה. וכל החרש והמסגר, לא נשאר זולת דלת עם הארץ". "החרש והמסגר"
(מלכים ב כד יד)- יכול להתפרש כבעלי המקצוע, שיש להם היכולת להכנת כלי נשק. מטרת הגליתם היתה למנוע אפשרות של הכנת כלי נשק שיסייעו למרד חדש. אולם חז"ל פירשו: "החרש והמסגר אלף, חרש - כיון שפותחין הכל נעשו כחרשין, מסגר - כיון שסוגרין בהלכה שוב אין פותחין. וכמה היו - אלף"
(סנהדרין לח א). פירש רש"י: "אותן שגלו לבבל עם יכניה, היו חכמים בתורה ולמדוה לבני גולה האחרונה. כיון דסוגרין - דבר הלכה הנעלמת מהן, אין לה פותחין אחרים".
עם גלות זו גלה גם מרדכי היהודי לבבל! "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני: אשר הגלה מירושלים, עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדנאצר מלך בבל"
(אסתר ב ה-ו).
צדקיהו איננו שומע בקול ירמיהו ומורד בנבוכדנצר. אחת עשרה שנים אחרי הגלות הראשונה מגלה נבוכדנצר את הגלות השניה - גלות צדקיהו. ירושלים נחרבת ובית המקדש נשרף.
ירמיהו זכה להערכה רבה מצד נבוכדנצר. הוא דרש באופן עקבי מצדקיהו ומכל מלכי האיזור, להיכנע לנבוכדנצר. על כן מצווה נבוכדנצר את נבוזראדן רב הטבחים, להניח לירמיהו לבחור האם ברצונו להישאר בארץ או לבוא לבבל, אך כבן חורין!
יש להניח שהבבלים עקבו אחרי נבואותיו של ירמיהו וידעון היטב. אחת מנבואותיו החשובות של ירמיהו היתה נבואת שבעים השנים.
בקרב הגולים שגלו בגלות הראשונה עם יכניה צצו נביאי שקר שהבטיחו חזרה מהירה לארץ. ירמיהו נאבק בהם ומודיע:
(ד) כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה: (ה) בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן: (ו) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ: (ז) וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה’ כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם: (ח) כִּי כֹה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים: (ט) כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה’: (י) כִּי כֹה אָמַר ה’ כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה
(ירמיהו כט ד-י)
לאור זאת יובן האירוע המסופר בספר דניאל: "בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה: בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ"
(דניאל ה א-ב). [בלשאצר עשה משתה גדול לחשוביו, וכטוב ליבו ביין, אמר להביא את כלי הזהב והכסף שהוציא נבוכדנצר אביו מההיכל אשר בירושלים. וישתו בהם המלך שריו פלגשיו ונשותיו]. בתגובה, יצאה יד וכתבה על סיד ההיכל: "מנא מנא תקל ופרסין"
(שם ה כה). דהיינו נמנתה מלכותך, נשקלה ונמצאה חסרה. בעוון זה ואולי בעוונות נוספים נגזר על בבל להיחרב. באותו לילה כבש דריוש המדי את בבל והרג את בלשאצר.
פירשו חז"ל: "מה היא [טעותו של בלשצאר]? כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" [ירמיהו כ"ט י]. וכתיב: למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה [דניאל ט ג]. חישב בלשצאר ארבעין וחמש של נבוכדנצר, ועשרים ושלש של אויל מרודך, ושתים שלו - הרי שבעים. הוציא את כלי בית המקדש והשתמש בהם"
(מגילה יא ב).
נמצא, שבלשאצר העז להשתמש בכלי המקדש, רק לאחר שכלו לפי חשבונו, שבעים השנים של נבואת ירמיהו. שבעים שנה אלו התחילו מעלית נבוכדנצר לשלטון. מלכי בבל חששו מפני אותה נבואה, ורק כשחשבו שלא תתקיים יותר, זלזלו בכלי המקדש.
חשבונו של בלשאצר היה מוטעה, מפני שחישב את שבעים השנה, מהשנה הראשונה לבבל, כלומר מתחילת מלכותו של נבוכדנצר.
באותו לילה כבש דריוש את בבל והרג את בלשאצר. "בה בליליא קטיל בלאשצר מלכא כשדיא ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין".
(דניאל ה ל, ו א).