היתוך כרונולוגי - המשמעות לגלות היזומה במצרים

קוד: היתוך כרונולוגי - המשמעות לגלות היזומה במצרים בתנ"ך

סוג: פרטים2

מאת: קובי מרוז

אל:

אלפי שנים אנו חוגגים את חג הפסח ומספרים על יציאת מצרים. בתקשורת אפשר למצוא אלפי מאמרים ותחקירים בנושא אבל אף אחד מהם אינו שואל מדוע בעצם נשארו בני ישראל במצרים לאחר מות יוסף ולא שבו לכנען.

כאשר בוחנים את השאלה בכתוב בספר בראשית, עולה תמונה מתמטית של תוכנית אסטרטגית המתבצעת בשלבים ומכוונת כאילו מראש ע"י ישות שיש לה יכולת עליונה המסוגלת בין השאר לנוע בעתיד בהווה ובעבר.

פרשת יציאת מצרים מתחילה כבר..... בימי אברהם. הישות פנתה אל אברהם בחרן והציעה לו לעלות לכנען ובתמורה הבטיחה לו אומה שתתפתח מצאצאיו וכן את כנען לנחלה לצמיתות. והנה, בברית בין הבתרים הוסיפה היישות סעיף נוסף ומעניין. באופן מפתיע וכאילו אינו שייך לעניין אומרת הישות לאברהם (בראשית טו13-16): "ויאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"

בנבואה זו יש מספר תמיהות:
1. מדוע אברהם מהגר לכנען מאור כשדים, אם זמן לא ארוך לאחר מות אברהם ירדו צאצאי אברהם "לארץ לא להם"?
2. מדוע, בניגוד לתורת הגמול המקראית, נענשו העברים בגלות ובסבל, בעוד שלא היתה כל עבירה?
3. לגלות היזומה והמתוכננת לא הייתה סיבה, אך לעומת זאת לשיבה לכנען יש משמעות, והיא תלויה דווקא באמורי שהם תושבי כנען "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", או במילים אחרות - האמורי עדיין לא גדש את סאת עוונותיו וזו תיאגר ותצטבר במשך עשרה דורות ורק אז הם ברי ענישה ויאבדו את הקושאן בכנען...
4. הישות נמנעת מלגלות לאברהם את הארץ שאליה יוגלו צאצאיו של אברהם.

התשובה למהלך התמוה הזה של היישות נבעה כאילו מהיותו חלק מהתוכנית האסטרטגית שלה. תכנית, שהחלה לאחר המבול ויצירת האנושות החדשה והחלה להתגבש החל באברהם ודרך השבט הישראלי הקטן שהתנחל בכנען. התהליך הסתיים ביעקב שיצר גרעין שבטי של 70 נפשות, שמתוכן עתיד היה לצמוח העם העברי.

אלא שכבר בשלב זה נוצרה בעיה, כנען הייתה מאוכלסת ולא אפשרה צמיחה כלכלית והתפתחות מספרית של שבט הנודדים העברי, שלא הייתה לו חזקה קרקעית בכנען וגם לא במקום אחר.

בבעיית הצפיפות בכנען נתקלנו במספר אזכורים בספר בראשית:
1. הארץ לא יכלה לשאת את לוט ואברהם ועדריהם הגדולים בו זמנית, ולכן הם מתפצלים - לוט עובר לסדום ואברהם יורד לנגב הפחות מיושב כפי שיצחק נהג אף הוא.
2. בכול הסכסוכים עם המקומיים האבות ויתרו ועשו הכול כדי לא להיכנס לעימות.

עדות לחולשתו של השבט העברי הקטן אנו מוצאים במספר רב של תקריות: 3. בראשית כא25-26: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ--לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי--בִּלְתִּי הַיּוֹם."

4. בראשית כו16-22: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם.וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּםפְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶןאָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר,עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם,וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ."

הכול יש לנו בסיפור הזה:

• ליצחק רכוש רב ועצום כל כך, שידיד אביו אבימלך מבקש ממנו לעזוב את גרר ויצחק נאלץ להדרים כמו אביו לנגב.
• יצחק חופר מחדש את הבארות שחפר אביו ושכוסו, ולוותר על שתי בארות כאלה לטובת הרועים המקומיים.
• רק בבאר השלישית - רחובות - זכה יצחק במים הדרושים לצאנו.

6. יצחק מחליט להדרים עד לבאר שבע, וחופר באר נוספת, ומוצא בה מים, בראשית כו 23-33: "וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, וַיֶּט-שָׁם, אָהֳלוֹ; וַיִּכְרוּ-שָׁם עַבְדֵי-יִצְחָק, בְּאֵר. וַאֲבִימֶלֶךְ, הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר; וַאֲחֻזַּת, מֵרֵעֵהוּ, וּפִיכֹל, שַׂר-צְבָאוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה יְהוָה עִמָּךְ,וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ; וְנִכְרְתָה בְרִית, עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ יְהוָה. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. {ס}"

7. החששות של השבט הקטן של האבות היה לא רק עקב עושרם והצורך בשטחי מרעה אלא גם פחד
פיזי קיומי. אברהם שהיגר מאור כשדים היה מוכן לוותר על שרה היפה כדי להישרד
בראשית יב10-16: "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.  וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.  וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.  אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.  וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד.  וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה.  וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים."

8. אותו סיפור חוזר על עצמו בארץ פלשתים, בראשית כ1-2: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר, בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת-שָׂרָה."

9. יצחק עדיין היה מלא חששות כאביו, בראשית כו6-9: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא. וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; ַ ויֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ."

10. יעקב כבר היה שבט קטן, ובניו היו יותר בטוחים בעצמם מאשר אברהם ויצחק. תחושת הכוח הביאה אותם לכלל עימות מול המקומיים. כאשר שמעון ולוי נוקמים את כבודה המחולל של דינה אחותם, יעקב הזהיר מתמלא חרדה; בראשית לד30: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי."

11. האבות קנו נדל"ן ולא לקחו מההפקר, כיוון שלא הייתה קרקע לא תפוסה באזורים המיושבים בצפיפות. אברהם קנה את מערת המכפלה ואילו יעקב קנה ליד שכם חלקת קרקע למגורים במאה קשיטה (בראשית לג 19).

השבט הקטן והחלש היה זקוק ל"חממה" מוגנת שתאפשר ריבוי טבעי מרבי ללא התנגשויות דמים מיותרות ומוקדמת עוד בטרם הגיע העם ולעוצמה מספרית מספקת. ולכן הבחירה נפלה על מצרים.

אימפריה זו ידעה איום חיצוני אחד בלבד (ההיקסוס) במשך אלפי שנים, ולכן נטוותה תכנית שתביא להשגת המטרה שהיא יצירת האומה העברית. יוסף כאילו תוכנן מראש כדי להוציאה לפועל, ואף מוציאה לפועל בעורמה ובתבונה.

המצרים תיעבו את רועי הצאן ולא יכלו לשאת את נוכחותם, כפי שהשתקף הדבר בבראשית מג.
יוסף מתדרך את אביו כיצד לקבל את ארץ גושן כדי להיבדל מהמצרים ולא להגיע לעימות עד שיגיעו למסה מספרית שתהווה גרעין לעם, וכך להגשים את תוכנית החממה. בראשית מו 33-34: "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו' בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן"

יוסף תכנן מראש את הבקשה מפרעה ואפילו איתר את האזור המבודד והמתאים לעברים ואמנם פרעה הזמין את השבט העברי להתגורר בארץ גושן, וכאשר התרחשה יציאת מצרים הם יצאו משם כעם גדול, כפי שאומר משה בספר דברים פרק י':

22: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה
ועתה שמך יהווה אלוהיך ככוכבי השמים לרב"

מצרים הפורייה והבטוחה נתנה מקלט איתן במשך 260 שנה לעברים ואפשרה לשבט הקטן להתפתח בתנאי בידוד לעם כה רב, עד כי עורר את חששות המצרים, ולכן הם שעבדו את העברים ויצרו את התנאים למבצע השחרור היסטורי של משה, וכך הושלמה התכנית ליצירת האומה העברית.

התכנית, שהחלה בבחירת אברהם, והמשיכה בירידה למצרים, ולאחר השגת מטרת הריבוי משה הוציא את העם משעבוד באותות ובמופתים כדי שיזכרו עד לדור אחרון. בארץ גושן הסתיים השלב של הקמת האומה העברית, ושם למעשה תם ספר בראשית המציג את השלבים מבריאת היקום ועד יצירתו של עם ישראל.

המצרים שימשו כלי בידי הישות כדי להשיג את המטרה ולכן הם פעלו לא מתוך רצונם החופשי אלא בהכוונה של הישות. הישות מתקנת בהמשך את העוול שנעשה למצרים כפרט ולמצרים כאומה.למרות מה שעוללו המצרים לעם ישראל בתקופת השעבוד הישות לא רק שלא מנדה את המצרים אלא אפילו לא היו פסולי חיתון לעם ישראל כבני עמון מואב וכנען.
משה גם קבע כי "מצרי לא תתעב". אבסורד? לא. אי אפשר להאשים עם שלא היה אחראי מעשיו.

כל האבות – אברהם, יצחק ויעקב ידעו שבשלב מסוים הם יצאו לגלות המתוכננת ולכן כל אחד מהם בתורו ממש פחד לעזוב את כנען וצריך היה בתמריץ של הישות שיעשה את.
כל הקלפים נחשפו כאשר יעקב יורד למצרים.
מצד אחד הוא שמח לראות את בנו האובד והאהוב ומצד שני החשש כי נבואת הגלות היזומה עומדת להתממש.בראשית מו 1-4: "וייסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק. ויאמר אלוהים לישראל במראה הלילה ויאמר: 'יעקב יעקב' ויאמר: 'הנני' ויאמר: 'אנוכי האל אלוהי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך."

הישות חושפת את התוכנית לראשונה ואמרת ליעקב המפוחד:
1. ארץ הגלות תהיה מצרים.
2. הגלות זמנית בלבד.
3. השבט יתעצם ויהיה לגוי גדול.
4. הישות אינה מוגבלת לכנען אלא תרד עם העם למצרים והיא גם תוציא אותו משם.
5. יעקב ימות במצרים ויוסף הוא זה שינהיג את השבט.

האפילוג של מראה הלילה הזה אומר שיוסף הגיע למצרים כדי להכין את הקרקע לקליטת השבט העברי, ובעם הכול היה מתוכן מראש.

אם המתכנן היה כזה עילוי, אז אולי גם ההיקסוס לא הגיעו במקרה למצרים, וגם השמדת אומתם בדלתא בארץ גושן גם היא לא מקרית, לא במעשה ולא בעיתוי.