קוד: הזיכרון הקולקטיבי המשותף לעם ישראל בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: ראובן זילברמן
אל:
ב"ה ה שבט תשעג 16.01.2013
פרשות בא ובשלח
מאת:ראובן זילברמן
בשתי הפרשות בא ובשלח ומעמד הר-סיני הנושא הוא הזכרון הקולקטיבי המשותף לעם ישראל לדורות.
כאשר אלוהים יוצר את האדם, לאלוהים אין התערבות בשלושה דברים:
1. בחירה חופשית מעשים.
2.דיבור.
3. זכרון.
אלוהים לא מתערב במעשינו והתנהגותנו, אלא רק משקיף:
חוה מתפתה על ידי הנחש ואוכלת מפרי הדעת.
קין הורג את הבל ונענש.
אשת לוט מסתובבת לראות את סדום ונענשת.
משה מכה בסלע במקום לדבר לסלע על מנת שיצאו מים ונענש.
שאול המלך לא מופיע לפני שמואל הנביא ונענש "וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יְהוָה, לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ: לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין יְהוָה אֶת-מַמְלַכְתְּךָ אֶל-יִשְׂרָאֵל, עַד-עוֹלָם".
דוד המלך מתאהב בבת שבע אשת איש ונענש.
וכו' וכו'.
שמות כ 6 "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".
משלי ד 24: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ."
תהלים לד 14: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".
משלי כא 23: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
משלי יח 21: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"
משלי יח 8: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן".
משלי טז 24: "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם"
משלי "מְקַלֵּל, אָבִיו וְאִמּוֹ-- יִדְעַךְ נֵרוֹ, באישון חֹשֶׁךְ".
משלי "אַל-תַּלְשֵׁן עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָו: פֶּן-יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ.
"דּוֹר, אָבִיו יְקַלֵּל; וְאֶת-אִמּוֹ, לֹא יְבָרֵךְ."
קהלת י 20 " גַּם בְּמַדָּעֲךָ, מֶלֶךְ אַל-תְּקַלֵּל, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ, אַל-תְּקַלֵּל עָשִׁיר: כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-
הַקּוֹל, וּבַעַל הכנפים (כְּנָפַיִם) יַגֵּיד דָּבָר"
בפרשת בא ושלח ומעמד הר-סיני הנושא העקרי הוא זכרון ועל כך יכתב:
הקדמה
במהלך חיינו אנחנו קולטים ללא הרף מידע מהסביבה: תמונות, צלילים, ריחות, ריגושים ועוד. את המידע
הסתמי, זה שלא ממש משפיע עלינו, אנחנו זוכרים בדרך כלל לזמן קצר - מספר דקות או כמה ימים. חוויות
משמעותיות יותר, לעומת זאת, ייחרתו בזכרוננו לזמן ארוך - אולי אפילו לכל החיים.
ישנם סוגים שונים של זכרון:
זיכרון לטווח קצר, זיכרון לטווח בינוני וזיכרון לטווח ארוך
זיכרון לטווח קצר:
למעשה כאן נאגר המידע לפרקי זמן קצרים ביותר (אלפיות השנייה) והמידע המגיע מן החושים מאוחסן שם באופן
מיידי. כמות המידע שיכול להיות מאוחסן כסוג זה של זיכרון הוא אינסופי. דוגמא: כל מה ששמענו בשיחה
אקראית ושקלטה אוזננו יאוחסן שם. הדברים שנרצה לזכור באמת יעברו לזיכרון לטווח בינוני.
זיכרון לטווח בינוני:
המידע שנצבר בזיכרון לטווח הבינוני מגיע כפי שכבר ציינו, מהזיכרון לטווח קצר. הוא מכיל מספר פריטים
קטן בו זמנית, עד עשרה, ומשכו, כדקה אחת. שליפת המידע ממנו מתבצעת באופן מודע ורצוני. אין קליטה
אקראית של החושים.
זיכרון לטווח ארוך:
פועל לתקופות ארוכות מאוד, ישנם דברים, בעצם רובם בזיכרון זה שנשארים לכל אורך חיינו. הוא כמעט בלתי
מוגבל- קיבולת שאנו מנצלים אחוזים בודדים ממנה. שם מאוכסנים זכרונות הילדות, הלמידה למבחנים גדולים,
חוויות קשות וטובות מן העבר הלא רחוק עד רחוק ועוד.
מכל הנאמר אנו למדים: תינוק נולד עם זכרון ריק.בהמשך החיים הזכרון מתחיל להתמלא בכל הנושאים הקשורים לחמשת החושים: 1.מישוש ומגע 2.ראיה 3.שמיעה 4.ריח 5.טעם
כאשר תינוקות משתמשים בחוש המישוש לדוגמא הנושא לא נחרט חזק. אבל אם כתוצאה מהמישוש יהיה אירוע, כגון תנור חם או משהו קר מאוד, ובנוסף תהיה הזהרה
מילולית "תזהר חם או תזהר קר", התינוק יזכור זאת לתמיד.
גם ריחות רעים, טעמים חזקים חריף מלוח חמוץ, ורעש חזק, נקלטים מהר מאוד.
הדברים הרגילים והבנלים לא נקלטים מהר.
לכן, כשמישהו אומר שכחתי, המילה לא נכונה.
למעשה המילה היא רצון לא לזכור.שכחה יש רק לזקנים שתאי המוח שלהם מתים.
אנחנו זוכרים דברים טובים במיוחד, כגון מפגש ראשון עם בת זוג, חתונה, הולדת ילדים, מתי קיבלנו רישיון נהיגה, התחלת הגיוס לצבא, הצלחות והרבה דברים נוספים.
מצד שני אנו גם זוכרים דברים רעים וטראומטים, כגון מות של קרוב, תאונה, מחלה, פיטורים, כישלונות וכו'.
יתר הדברים היום יומיים אנו לא זוכרים, מאחר והם לא טראומטיים והם רגילים ובנליים.
כאשר נרצה לזכור משהוא מיוחד, נבצע פעולות חריגות על מנת שנזכור את מה שרצינו לזכור.
נעביר שעון מיד שמאל ליד ימין. נעשה קשר בבגד, קשר במטפחת, שינוי מיקום טבעת באצבע, נפעיל תזכורת בטלפון סלולרי, נפעיל שעון וכו'.
לקראת מבחנים נכין דפים עם ראשי פרקים. נרשום אותיות עם ראשי תיבות, וכו'.
נעבור לפרשות בא ובשלח ומעמד הר-סיני.
הזכרון הקולקטיבי הוא הרעיון המרכזי של עם ישראל שיהפוך אותנו לעם ישראל עם זכרון משותף שילווה אותנו לדורי דורות. בכל אירוע שלילי או חיובי לעם, הזכרון יצוץ ויתפרץ.
מאחר ולכל אדם יש זכרון עם חויות ארועים ולמידה פרטית, הזכרון הוא פרטי לאדם עצמו.
אלוהים יודע שיש צורך לצרוב זכרון קולקטיבי לעם ישראל צאצאי יעקב.
הוא חייב לבצע פעולות דרסטיות ופעולות קיצוניות שיצרב בזכרון ויזכר לדורי דורות ויהפוך אותנו לעם עם זכרון משותף קולקטיבי.
האמצעים בהם משתמש אלוהים לצרוב בזכרון הם:
א. אות ואותות (סימן) דוגמא קין "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאו (ראה דוגמאות בהמשך)
ב. נפלאות המילה בנויה משתי מילים.נפלאות= נפל+אות. דבר מופלא. " נִפְלָאוֹת, בְּאֶרֶץ חָם" (תהילים קו) פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ (תהילים קה) "זכרו נפלאותיו אשר עשה מפתיו ומשפטי פיו".
ג. מופתים.
"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין".
"וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ"
" וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה.לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה--לִפְנֵי, הָעָם. " וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה, נִרְאָה בֶּעָנָן".
" וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ , מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה--מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם."
" הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם;"
ד. שפטים גדולים
למצרים הוא מכה אותם 10 מכות דרסטיות וקשות שפטים גדולים.למען ידעו מיהוא אלוהים.
"וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים ".
"כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ."
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת- אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה--לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָשׂוּ אֶת-כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה --לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. "
" וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם--כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם.וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם".
להלן דוגמאות נוספות מהפרשות בא ובשלח.
- כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת- אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.
- וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם
- וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
- ו ּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם--חֻקַּת עוֹלָם.
- וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ , עַד-עוֹלָם.
- וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.
- לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה , שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
- וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים,
- וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, ו ּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.
- וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה.
- וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-
מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.
חלק נוסף בתורה שקשור לזכרון המשותף הקולקטיבי: פרשת הציצית תכלת
יום השבת כציווי מוזכר בפעם הראשונה באופן מפורש בשמות פרק כ.(אחרי פרשת בשלח)
זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
בספר במדבר פרק טו מסופר ביום שבת מצאו יהודי עובד מבצע מלאכה, מקשש עצים. יש ציווי "וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה" זאת בניגוד להוראה.
מאחר ואין לאלוהים התערבות בזכרון האדם כפי שכתבתי.אלוהים מזהה שאין מודעות לשבת ולמצוות
לכן על אלוהים לצרוב את יום השבת ומצות אלוהים בתודעה של בני ישראל.
הוא נותן את הוראת הציצית תכלת כסימן ליום השבת והמצוות.
ציצית אחת בצבע תכלת תסמן את השבת ואת מצוות אלוהים.
הרעיון הכללי הוא שהציצית חייבת להיות מחוץ לבגד בצבע תכלת הבולט על בגד לבן.
באותם זמנים בני ישראל לבשו לבן. כל פעם שנראה את הציצית נזכור את השבת והמצוות.
זהוא סימן קבוע שמלווה אותנו עד עצם היום הזה.
הבעיה שכיום פתיל התכלת לבן לפי מצוות חכמינו.חכמינו טוענים שבגלל שאין לנו ידע או צבע שהיה נהוג אז הפשרה היא צבע לבן.
לפי דעתי הרעיון הוא הצבע תכלת ולא אם איזה צבע צבעו את הפתיל.וחייבים לשים תכלת כפי שחסידות ברסלב עושה היום.
"וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת , וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה"
במדבר פרק טו " וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה.וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם.אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."
חלק נוסף בתורה שקשור לזכרון המשותף הקולקטיבי בתורה:
אם נשליך את נושא הזכרון של יציאת מצרים לאורך הדורות, נשים לב ונראה שבכל פעם שבני ישראל מתרחקים ממצוות אלוהים, מתחילות פורעניות וצרות גדולות. הצרות והפורעניות נועדו לאחד את עם ישראל. הזכרון הקולקטיבי מופעל ומזכיר לנו את יציאת מצרים.
כלומר הפורעניות הבאות על עם ישראל הן חלק מתהליך אלוהי, להחזיר אותנו לדרך הישר.
השאלה היחידה היא, כעת אין לנו אוהל מועד ובית מקדש אין לנו נביא! האם דרך ההתנהגות הנוכחית היא הדרך הנכונה?
התורה מורה ומלמדת אותנו על מצוות שבין אדם לחברו ובין האדם לאלוהים.
אמר רבי עקיבא כל התורה במשפט אחד "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'"
התורה מפרידה באופן מפורש בין המצוות לאלוהים ובין מצוות אדם לחברו.בעיקר ב-10 הדיברות.
אם נבחן את פרשת משפטים ספר שמות ונעיין בו. נראה שהוא הבסיס החשוב,להתנהגותנו.
בפרשת משפטים נבחין בהוראות מפורשות בן אדם לחברו ובהוראות שאלוהים קשור אליהן ישירות.
נא לשים לב למילים המודגשות המראות מפורש שאלוהים שומע צעקתם..
לגר,אלמנה ויתום ועני.אלוהים שומע את זעקתם בשעת צרה.
" וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.כָּל- אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ-- כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים."
"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ --לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב-- וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי,וְשָׁמַעְתִּי כִּיחַנּוּן אָנִי. "
שאלת המפתח היא.האם כיום אנו מיישמים את הוראות אלוהים.
התשובה היא לא רבתי. המדינה והמנהיגים הדתיים לא מנסים ליצור לכידות.
א.אכלוסיה רבה של יהודים בכל מקום מתרחקת מהדת וישנה התבוללות.
ב. הרבה אנשים לא מכירים באלוהים וביהדות.
ג.במקום שהיהודים יתאחדו תחת התנהגות אחידה.
ישנה התבדלות דתית סקטורילית של קבוצות שלוקחות מונופול על התורה והמצוות. סאטמר.ויזניץ.חבד.ברסלב. נתורי קרתא. ס"ש.בני עקיבא.אשכנזים.רפורמים וכו'
הדבר שקורע את העם גורם להפרדה.אין לכידות.
ד.היום הבנקים לוקחים נשך לא סביר ופוגעים בשכבות החלשות.
יש פער אדיר בין העשירים ובין העניים.הפרשי שכר גדולים במשכורות.
לפי הפתגם " כל דְּאַלִּים גבר, ב ארמית: כל החזק – גובר הוא ביטוי שמקורו ב תלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא דף ל"ד, עמ' ב', ביחס למקרים שבהם אין כל דרך ל בית הדין לברר את האמת, ופירושו: מי שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר ו צדק.
ו. פרושי התורה החדשים הפרושים והוראות רבנים וכן חז"ל מקשים על ההתנהגות וגורמים לטורח ציבור.
אות ונפלאות
להלן דוגמאות לאורך כל התנך של המילים אות ונפלאות.
שמות ג12: "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"
שמות לא13: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם"
שמות לא17: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"
תהילים קו מוכיח מדבר על נושא הזכרון:
נא לשים לב למילים המודגשות המדברות על זכרון,שכחה,וכו' לפי המאמר שכתבתי.
א הַלְלוּ-יָהּ:
הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב-- כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ב מִי--יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה; יַשְׁמִיעַ, כָּל-תְּהִלָּתוֹ.
ג אַשְׁרֵי, שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט; עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל-עֵת.
ד זָכְרֵנִי יְהוָה, בִּרְצוֹן עַמֶּךָ; פָּקְדֵנִי
,
בִּישׁוּעָתֶךָ.
ה לִרְאוֹת, בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ-- לִשְׂמֹחַ, בְּשִׂמְחַת
גּוֹיֶךָ;
לְהִתְהַלֵּל, עִם-נַחֲלָתֶךָ.
ו חָטָאנוּ עִם-אֲבוֹתֵינוּ; הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ.
ז אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, לֹא-הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ-- וַיַּמְרוּ
עַל-יָם בְּיַם-סוּף.
ח וַיּוֹשִׁיעֵם, לְמַעַן שְׁמוֹ-- לְהוֹדִיעַ, אֶת-גְּבוּרָתוֹ.
ט וַיִּגְעַר בְּיַם-סוּף, וַיֶּחֱרָב; וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת,
כַּמִּדְבָּר.
י וַיּוֹשִׁיעֵם, מִיַּד שׂוֹנֵא; וַיִּגְאָלֵם, מִיַּד אוֹיֵב.
יא וַיְכַסּוּ-מַיִם צָרֵיהֶם; אֶחָד מֵהֶם, לֹא נוֹתָר.
יב וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו; יָשִׁירוּ, תְּהִלָּתוֹ.
יג מִהֲרוּ,
שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו; לֹא-חִכּוּ, לַעֲצָתוֹ.
יד וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה, בַּמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ-אֵל,
בִּישִׁימוֹן.
טו וַיִּתֵּן לָהֶם, שֶׁאֱלָתָם; וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם.
טז וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה, בַּמַּחֲנֶה; לְאַהֲרֹן, קְדוֹשׁ יְהוָה.
יז תִּפְתַּח-אֶרֶץ, וַתִּבְלַע דָּתָן; וַתְּכַס, עַל-עֲדַת אֲבִירָם.
יח וַתִּבְעַר-אֵשׁ בַּעֲדָתָם; לֶהָבָה, תְּלַהֵט רְשָׁעִים.
יט יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב; וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה.
כ וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם; בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב.
כא שָׁכְחוּ, אֵל מוֹשִׁיעָם --
עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם.
כבנִפְלָאוֹת, בְּאֶרֶץ חָם; נוֹרָאוֹת, עַל-יַם-סוּף.
כג וַיֹּאמֶר, לְהַשְׁמִידָם:
לוּלֵי, מֹשֶׁה בְחִירוֹ-- עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו;
לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, מֵהַשְׁחִית.
כד וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה; לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ.
כה וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם; לֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹל יְהוָה.
כו וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם-- לְהַפִּיל אוֹתָם, בַּמִּדְבָּר.
כז וּלְהַפִּיל זַרְעָם, בַּגּוֹיִם; וּלְזָרוֹתָם, בָּאֲרָצוֹת.
כח וַיִּצָּמְדוּ, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיֹּאכְלוּ, זִבְחֵי מֵתִים.
כט וַיַּכְעִיסוּ, בְּמַעַלְלֵיהֶם; וַתִּפְרָץ-בָּם, מַגֵּפָה.
ל וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.
לא וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה; לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם.
לב וַיַּקְצִיפוּ, עַל-מֵי מְרִיבָה; וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה, בַּעֲבוּרָם.
לג כִּי-הִמְרוּ אֶת-רוּחוֹ; וַיְבַטֵּא, בִּשְׂפָתָיו.
לד לֹא-הִשְׁמִידוּ, אֶת-הָעַמִּים-- אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם.
לה וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם; וַיִּלְמְדוּ, מַעֲשֵׂיהֶם.
לו וַיַּעַבְדוּ אֶת-עֲצַבֵּיהֶם; וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ.
לז וַיִּזְבְּחוּ אֶת-בְּנֵיהֶם, וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם-- לַשֵּׁדִים.
לח וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי, דַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם-- אֲשֶׁר
זִבְּחוּ, לַעֲצַבֵּי כְנָעַן;
וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ, בַּדָּמִים.
לט וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם; וַיִּזְנוּ, בְּמַעַלְלֵיהֶם.
מ וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ; וַיְתָעֵב, אֶת-נַחֲלָתוֹ.
מא וַיִּתְּנֵם בְּיַד-גּוֹיִם; וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם, שֹׂנְאֵיהֶם.
מב וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם; וַיִּכָּנְעוּ, תַּחַת יָדָם.
מג פְּעָמִים רַבּוֹת, יַצִּילֵם:
וְהֵמָּה, יַמְרוּ בַעֲצָתָם; וַיָּמֹכּוּ, בַּעֲו ֹנָם.
מד וַיַּרְא, בַּצַּר לָהֶם-- בְּשָׁמְעוֹ, אֶת-רִנָּתָם.
מה וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ; וַיִּנָּחֵם, כְּרֹב חֲסָדָו.
מו וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים-- לִפְנֵי, כָּל-שׁוֹבֵיהֶם.
מז הוֹשִׁיעֵנוּ, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ, מִן-הַגּוֹיִם:
לְהֹדוֹת, לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ; לְהִשְׁתַּבֵּחַ, בִּתְהִלָּתֶךָ.
מח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם--
וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן:
הַלְלוּ-יָהּ.