קוד: הכותל המערבי והר הבית - תיאור היסטורי בתנ"ך
סוג: רקע
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
ראשיתה של ירושלים היהודית - היא בתקופת דוד המלך, נקראה אז עיר שלם.
שמות רבים לה לירושלים, לדוגמא:
(1) "במקום אשר יבחר ה'". (2) "ה' יראה". (3) "יפה נוף משוש כל הארץ". (4) "קריה נאמנה". (5) "עיר האלוקים". (6) "עיר הצדק". (7) "עיר הקודש".
בית המקדש הראשון נבנה ע"י שלמה המלך על הר הבית, עמד על מכונו כ- 500 שנה.
היה זה אחד המפעלים הארכיטקטוניים המרשימים של אותה תקופה בארץ ישראל.
מפעל נוסף, מורכב מבחינת התכנון והביצוע וחשוב ביותר ליהודי ירושלים הוא: נקבת השילוח. נבנתה ע"י חזקיהו המלך והובילה מים לתוך העיר העתיקה.
בית המקדש נחרב ע"י נבוכדנאצר מלך בבל, לאחר מכן כורש מלך פרס קרא ליהודים לחזור לארצם יחד עם כלי המקדש, אבל ארון הברית לא נמצא.
בבית המקדש השני בקודש הקודשים - לא היה ארון הברית.
המקדש השני הוקם על חורבות הראשון – בראש גבעת הר הבית. בשלב הראשון שלו היה בית המקדש השני - בנין צנוע יחסית.
היוונים בראשות אנטיוכוס הרביעי הקרוי גם אנטיוכוס אפיפנס, החליטו על פולחן אלילי בבית המקדש. כתוצאה מכך, פרץ מרד החשמונאים שלאחריו שוקם בית המקדש והורדוס עולה לשלטון. הורדוס נפעם מארכיטקטורת יון ורומא, פיאר את בית המקדש ולמעשה שינה אותו אותו במידה כזו, שניתן לומר שהוקם הבית השלישי.
הורדוס שלט בירושלים כ- 33 שנים. מצודת מגדל דוד המוכרת לנו היום היא חלק מארמון הורדוס על שלושת מגדליו: פצאל, הופיקוס ומרים. הורדוס היה הבונה הגדול ביותר של ירושלים שבתוך החומות בכל הדורות, הוא הגדיל ופאר את בית המקדש השני ושאף לכך שרבים מהיהודים יוכלו לבוא ולעלות לרגל למקדש. לצורך כך, היה עליו להרחיב את רחבת הר הבית, לכן הוא שיטח את הר המוריה בעל הכיפה הקטנה לשטח ישר ע"י מילוי השטח המשופע בקמרונות, כך שהשטח השטוח גדל משמעותית. הורדוס מילא את השטח המשופע דווקא בקמרונות ולא במילוי סתם בכדי להתגבר על בעיית הקברים הרבים שהיו בשטח זה.
בקודש הקודשים אנו מוצאים רק את אבן השתייה, הממוקמת בצדו המזרחי של כותל בית המקדש המערבי – שם היה המקום המקודש ביותר. ארון הברית לא חזר מגלות בבל ולא נודע מקומו. בהיכל הייתה המנורה ושולחן הזהב.
קירות בית המקדש התנשאו
לגובה של
באותה עת לא דבקה הקדושה באף אחד מכותלי הר הבית, שכן כל כולה של הקדושה נמצאת אז בתוככי בית המקדש. מבין כותלי הר הבית הנכבד והחשוב היה הכותל הדרומי - בו נמצאו שני שערי הכניסה והיציאה העיקריים של הר הבית שנקראו בשם – שערי חולדה.
בכותל המזרחי אנו מוצאים את שער שושן.
הכותל המערבי
:
אורכו כ –
אבני הכותל – ישנם אבנים באורך של 10 עד
לאור מימדים אלו, נשאלת השאלה - כיצד בנו אותו?
כנראה שחציבת האבן הייתה במקום, במחצבות אבן ואח"כ הובלת האבן על גבי גלילים העשויים גרניט.
מדוע בנו את הכתלים מאבנים גדולות כל כך?
להשלים את חומות הר הבית מהר, בכדי לא למשוך תשומת לב.
לא בנו מאבנים קטנות, מאחר והם דרשו טיט. אבל בכדי לייצר טיט, יש צורך לשרוף סיד. שרפת הסיד דרשה כמות עצומה של עצים ואלו לא היו בנמצא, על כל פנים לא באזור ירושלים שנשלט ע"י היהודים.
המחסור בעצים מוזכר גם בזמן תקופת המצור הרומאי על ירושלים, הגמרא במסכת גיטין (נ"ו.) מתארת את תקופת המרד הרומאי ושם נאמר: "...ושבחו רבנן לדציבי...". כלומר ושבחו חכמים את עשירי ירושלים שאחסנו עצים בכמויות רבות, יותר מאשר את אלו שאחסנו חיטין או שמן.
העצים שמשו בעיקר לשריפה לצורך אפיית לחם וכן לחימום בחורף. מתיאורי הגמרא ברור שחשיבות העצים הייתה רבה יותר מחיטין, שעורים, יין מלח ושמן. לכן "לבזבז" כמויות עצומות של עצים לשרפת סיד בכדי לייצר טיט, לא היה אפשרי.
בתחילה היה זה שלטון מתון שאפשר חירות דתית. הסנהדרין ובתי הדין יושבים לבטח בירושלים. אח"כ גבר כוח הקנאים שמשכו לכיוון מרידה ברומאים. התוצאה: סכסוכים פנימיים בין הקבוצות היהודיות ואח"כ מלחמה טוטאלית מול הרומאים דבר שהביא בסופו של דבר להרס המקדש .
לאחר 3 שנות לחימה, בתשעה באב, בשנת 70 לספירה נהרס המקדש ע"י צבאו של טיטוס, כאשר הוא עצמו ישב יחד עם מטה הלגיון ה- 10, צופים בהרס בית המקדש ממרומי הר הזיתים. יש הטוענים שטיטוס בראותו את יופיו של מקדש הורדוס, החליט לא להרוס את בית המקדש אלא חשב להופכו למקדש רומאי אלילי. יתכן והמקדש חרב באופן מקרי תוך כדי הלחימה, או מחמת השתלטות הקנאים שנאחזו בתוך המקדש.
ישנה מסורת שגם לאחר הקרב וההרס הנוראי נשתייר חלקו הגדול של הכותל המערבי של בית המקדש, ועליו אמרו חז"ל: "...שאינו חרב לעולם", וכן "שכינה לא זזה מכותל מערבי".
כל זה נאמר לגבי הכותל המערבי של בית המקדש עצמו , בעוד הכותל המערבי הנוכחי, הוא חלק מהחומות שהקיפו את רחבת בית המקדש, היות וכותל זה נשתייר לכן עבר המשפט "שאינו חרב לעולם" לכותל זה, אם כי גם הכתלים האחרים השתיירו בחלקם.
האגדה מספרת שדוכס ערבי בשם פנג'ר שפעל לצד צבאות רומי, החליט להשאיר את הכותל המערבי של בית המקדש על מנת שיראו כולם עד כמה גדול היה הניצחון (אלא, שכאמור גם סמל זה נהרס ברבות הימים).
יהודים לא הורשו לבוא להר הבית או לסביבתו הקרובה, המקום הקרוב ביותר שיהודים הורשו לבוא אליו היה אזור הר הזיתים, ממנו יכלו לצפות על הר הבית. כתוצאה מכך, עלתה חשיבות הכותל המזרחי ושער שושן. בשנת 135 לספירה, מורה אדריינוס קיסר ( לאחר מרד בר כוכבא ) לבנות היכל ליופיטר, שם ירושלים הוסב לאליה קפיטולינה. אולם מפעל זה לא החזיק מעמד.
הרומאים שהיו פאגניים (עובדי אלילים), מקבלים עליהם את הדת הנוצרית בערך בשנת 300 לספירה, התוצאה היתה החמרת המצב בירושלים.
"הגדיל לעשות" קונסטאנטינוס קיסר, שאסר על ישיבת יהודים גם בעיר העתיקה והורה להשאיר את חורבות המקדש כזכר לחורבן היהדות, שפגעה בישו.
בשנת 362 לספירה, עלה לשלטון ברומי יוליאנוס קיסר, הוא רצה להחזיר את הקיסרות הרומית מהנצרות לפאגאניזם. במקביל הוא אישר ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש, אולם 3 שנים אחר כך הוא נרצח ויורשו כבר היה נוצרי אדוק.
שנת 600- 300: שלטון הביזנטים - המצב ללא שינוי.
הפרסים כובשים את ירושלים מהביזנטים ומאשרים ליהודים לשוב ולבנות. אולם זהו אירוע חולף.
ארבע עשרה שנים לאחר מכן, שוב כובשים הביזנטים את ירושלים ומבצעים פעולת נקם אדירה כנגד היהודים מאחר והם ראו ביהודים סייענים של הפרסים. בירושלים מבוצע בתקופה זו הרס נוראי נוסף על כל מה שהיה כבר.
הביזנטים לא בונים בירושלים . היהודים בתקופה זו מתרכזים בעיקר בכותל המזרחי והדרומי.
המוסלמים מתירים ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים. עשרות משפחות בעיקר מהעיר טבריה באות ומתיישבות באזור הכותל הדרומי והמערבי.
בתקופה זו המוסלמים מתחילים לזהות את הר הבית כמקום עליית מוחמד השמיימה, בבואו ממכה לירושלים על הסוס האגדי שלו - בוראק.
בתחילת המאה השביעית מגיע לירושלים הח'ליף עומר עם יועצו ועוזרו - כעב אל אחבאר.
היועץ ממליץ לח'ליף עומר לבנות מסגד צפונית לצ'חרה – הלא היא "אבן השתייה" (היכן שכיום כיפת הסלע). היועץ כעב אל אחבאר מקורב ליהודים ושומע מהם על היסטורית המקום, הוא לומד מהיהודים שאזור "אבן השתייה" - הוא הוא מקום קודש הקודשים ולכן הוא ממליץ לבנות את המסגד מעט צפונית משם כך שהמאמין שיתפלל שם ויפנה מבטו לכיוון מכה הרי תפילתו (הקיבלה) תעבור דרך המקום המקודש ביותר ליהודים ישירות למכה. הח'ליף עומר חושש שיועצו הושפע יתר על המידה מהיהודים והוא מסרב לבנות את המסגד צפונית לצ'חרה (היא אבן השתייה) ומעדיף לבנות את המסגד בקצה הר הבית – מסגד זה קרוי "אל אקצה" מלשון הקיצוני – זה שבקצה.
בסוף המאה ה-7 תחילת ה-8, מגיע הח'ליף - עבד אל מליק והוא בונה את הבניין המפואר מעל אבן השתייה וזאת רק לשם ציון המקום. הוא קורא למבנה קובת אל צ'חרה כלומר: כיפת הסלע. בטעות מכונה המקום בשם מסגד עומר.
למעשה יש כאן טעות כפולה:
אין זה מסגד, משום שהוא לא יועד לכך ואכן אין ההמונים מתפללים שם.
לא הח'ליף עומר בנה את המקום אלא הח'ליף עבד אל – מליק.
אגב, אותו עבד אל-מליק, גם משפץ את מסגד אל אקצה שהיה עד אז מבנה ארעי, גם בנו ואליד מוסיף על כך.
הטמפלרים (בתקופת הצלבנים) מחזקים ומשפרים את כיפת הסלע ואח"כ צאלח אל-דין (בסוף המאה ה- 12) משפץ את הבנין.
כפת הסלע
מסגד אלאקצה
(נמשך כ- 400 שנה)
כיבוש זה היה הרסני . הנוצרים הופכים את כיפת הסלע – לכנסייה. הנוצרים מתירים ליהודים להתגורר בירושלים באזור הכותל המערבי, ניתן לראות בכך ראשית תחילת ההתייחסות לכותל המערבי כפי שהוא מוכר לנו כיום.
( הוא הכותל המערבי של מתחם הר הבית).
בשנת 1536 בונה סולימאן המפואר את חומות העיר העתיקה
הוא פיתח מאוד את ירושלים, שיפץ את מסגד אל אקצה והוסיף לו בכיפתו את האריחים המזוגגים. סולימאן בנה ושיפץ את חומות העיר העתיקה ואת שעריה, לדוגמה: ניתן לראות ששער שכם עשיר בארכיטקטורה תורכית אופיינית. סולימאן גם שיפץ את מגדל דוד וכן הרחיב ותיקן את מערכת המים לירושלים (ידועה עד היום ברכת הסולטן). אשתו של סולימן- רוכסלנה, היתה פעילה מאוד בירושלים הקימה בתי מחסה ליתומים וכן מוסדות צדקה שונים. סולימן שהיה עותומני, הביא את היהודים לירושלים כנגד ערביי המקום וכן ייבא לכאן את המוגראבים ממרוקו וספרד. במסגרת יחסיו עם ערביי ירושלים הוא חיזק בעיקר את המשפחות המיוחסות בעיר כמו משפחת נאשיבי וחוסייני ודרכם קיווה להשיג שקט.
סולימאן המפואר והיהודים (1550)
בשנת 1550 – סינאן - שהיה ארכיטקט החצר של סולימאן, טיפל בכותל המערבי והכשיר אותו כמקום תפילה ליהודים. בתקופה זו נקבעו זכויות אלו בחוק - בפירמאן, שנרשם בחצר השלטון בקושטא. תהליך זה משך יהודים מאירופה וסולימאן עודד הגירה זו כנגד ערביי ישראל. בהמשך לתקופה זו, התחזק הקשר עם הכותל המערבי, הוא תופס חשיבות יתר בעיקר עקב קרבתו לישוב היהודי. אלו השנים בהם מתחילים לדבר על "אי תזוזת שכינה מכותל מערבי", הוא הכותל המערבי של ימנו אנו. או אז, (בשנת 1550) החלו להתפתח האיסורים על כניסה להר הבית שהודגשו מאוד בתקופה זו, והסיבה היא, אי ודאות בקביעת מקום קודש הקודשים. יש להדגיש כאן שבתקופות קדומות יותר כן נכנסו יהודים להר הבית, כמו לדוגמה בתקופה הצלבנית. כמו כן, ידוע שהרמב"ם נכנס להר הבית. במשך קרוב ל –400 שנה נשמר הסטאטוס קוו הזה.
המנדט הבריטי בארץ ישראל – 1922
בשנת 1922 החל המנדט הבריטי בארץ ישראל, במקביל החלה המחלוקת בין יהודים לערבים בכותל המערבי על רקע לאומי.
מאז ועד היום הכותל נתפס כמקום המקודש ביותר לעם היהודי, עד כדי כך שרבנים רבים ובהם הרב קוק, לא נגעו כלל באבני הכותל מחמת קדושתו!
במשך השנים נפרצו מספר שערים בחומת העיר העתיקה:
שער הרחמים – ממוקם בחומה המזרחית, מוביל במישרין אל רחבת הר הבית. (הנוצרים קוראים לו שער הזהב). לפי האגדה השער נחסם ע"י המוסלמים, בשל המסורת היהודית האומרת שהמשיח עתיד להיכנס דרך שער זה.
שער הורדוס : ממוקם בחומה הצפונית – קרוי גם שער הפרחים, ובערבית- ביאב אז זאהרה - שיבוש של סאהירה מקום בו יקבצו (לפי המוסלמים) כל הקמים בתחיית המתים.
שער ציון : בחומה המערבית של העיר העתיקה (נפתח בשנת 67).
שער דמשק : בחומה הצפונית, מוביל לרובע המוסלמי, ממנו יצאה הדרך לדמשק.
שער יפו : נפרץ רק בסוף המאה ה- 19, לכבודו של קיסר גרמניה וילהלם השני, שהגיע מיפו בדרכו להיכנס לעיר.
שער האשפות : בחומה הדרומית, סמוך לכותל המערבי. נקרא בשם זה מאחר ותושבי שכונת המוגרבים הסמוכה נהגו להשליך לאזור זה את האשפה שלהם.
שער האריות : נפרץ ע"י סולימאן המפואר.
לפי האגדה הוא ראה בחלומו אריות הרוצים לטרוף
אותו.
השער החדש : בחומה הצפונית נפרץ לבקשת הנוצרים בכדי להקל את הקשר בין המנזרים באזור זה.
בעוד ירושלים היא מפגש שלש הדתות המונותיאיסטיות, הרי שהר הבית הוא נקודת ארכימדס של ירושלים.
למסור לרבנות הראשית – את שמירת המקום, או לפחות לשתפה בשמירת המקום בכדי למנוע את חילולו.
(2) לאסור פתיחת המקום כאתר תיירות.
(3)
אזהרה חמורה:
אין להיכנס לשטח הר
הבית, לכל השטח, באין זיהוי מדויק של גבולות
המקדש על הר הבית.
הרב גורן עצמו, התנגד להפקרת הר הבית לידי המוסלמים. מועצת הרבנות הראשית דנה פעמיים רצופות בנושא זה, בסופו של דבר ההחלטה הייתה:
לא לשנות את הסטאטוס קוו.
שינוי הסטאטוס קוו אפשרי רק בהסכמת גדולי ישראל.
הסטאטוס קוו – נוצר בשנת 1967 ע"י שר ביטחון דאז משה דיין, לדעתו עלינו לראות בהר הבית, אתר היסטורי של זכר העבר, כלומר בזאת ויתר דיין על ההווה והעתיד של הר הבית.
הרב זלמן קורן שחקר את נושא "ההלכה היהודית בנוגע לכניסת יהודים להר הבית", כותב בספרו "בחצרות בית ה' ", כי מהבחינה ההלכתית ללא נימוק של פיקוח נפש, אין להתיר כניסת יהודים להר הבית.
הוא מציין ש הראי"ה קוק זצ"ל – דחה הצעה להקים בית הכנסת על ההר.
כמו כן, הוא מספר כי הרב הרצוג זצ"ל, עמו התייעץ האלוף דוד שאלתיאל, מפקד כוחות ההגנה באזור ירושלים בזמן מלחמת השחרור (בשנת 1948), הורה לאלוף שאם כוחות ההגנה יכבשו את הר הבית, הרי עליהם לגרש משם את כוחות האויב ואחר כך לעזוב מיד את שטח הר הבית בדרך הקצרה ביותר מחמת קדושת המקום.
גם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל תקף בחריפות את המנסים להתיר עלייה להר הבית אחרי מלחמת ששת הימים .
הכותל המערבי הנוכחי הוא חלק מכותלי הר הבית ולא חלק מכותלי המקדש.
"שכינה לא זזה מעולם" נאמרה על הכותל המערבי של בית המקדש.
קדושת הכותל המערבי היא כ- 500 שנה.
כיפת הסלע אינה ולא הייתה מעולם מסגד, אלא מקום ציון.
ההתלכדות בין עמדת הדרג המדיני צבאי, קרי, בין משה דיין לעמדת הרבנות והרבנים, נבעה מפוטנציאל הפיצוץ שישנו בהר הבית.