קוד: עמא פזיזא בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל: ספר "שיעורים"
עם ישראל, שזה עתה יצא ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ועליו נאמר " ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", עם שחזה את מעמד הר סיני וקבלת התורה ואמר " נעשה ונשמע", אותו העם מיד לאחר קבלת התורה עשה את העגל ואמר: "אלו אלוקיך ישראל".
אין ספק שיש כאן תמיהה גדולה על העליות והירידות מבחינה אמונית של עם ישראל ותוך זמן קצר.
ידועה גישתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ לנושא עקרוני זה, לדעתו מכאן הראיה שמעשי נסים לא תורמים לחיזוק האמונה, שהרי הדור שיצא ממצרים עליו נאמר "מה שראתה שפחה על הים (הכוונה לקריעת ים סוף), לא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן" [1] ובכל זאת הם גלשו בקלילות ובתוך זמן קצר לעבודת אלילים. ואילו בדור שלפני השואה חי מרבית עם ישראל בעוני ובסבל ורובו היה מאמינים בני מאמינים גם ללא שום נס.
כדברי הגמרא במסכת מגילה (יד.) שאומרת שגדולה הסרת הטבעת שהרי ארבעים ושמונה נביאים ונביאות העמיד הקב"ה לישראל ולא חזרו בתשובה ואילו עם הסרת טבעת המלך אחשורוש לחתימה על צווי המלך "להשמיד להרוג ולאבד" מיד אח"כ נאמר ו"צומו עלי". כלומר, עם ישראל חזר בתשובה מכוח הרוע שנגזר עליו ולא מכוח נסים או נביאים.
ע"פ המדרש, כאשר הקב"ה הציע את התורה לעמים השונים כל עם שאל "ומה כתוב בה"?
כשלא הייתה התאמה בין התורה לחוק שלהם, הם דחו את התורה.
אבל המפתיע הוא, שעם ישראל אמר מיד "נעשה ונשמע".
כלומר שלא בדעת קיבלו ישראל את התורה, לא היה כאן שיקול דעת מעמיק של עם ישראל, לכן נאמר ש כפה עליהם הר כגיגית, שהרי העמים האחרים ישבו שנים על אדמתם, ניהלו את אורח חיים מסודר וכשהוצעה להם התורה לא הזדרזו לקבלה.
השאלה המשותפת לכל האומות הייתה "ומה כתוב בה"?
התשובה לכל אומה ואומה הייתה באותה נקודה רגישה שבה מתנגד החוק של אותה מדינה עם חוק התורה ולכן הם ענו אין אנו יכולים לקבל את התורה אף אם נרצה. דבר זה נעשה בכדי לבחון האם יש רצון אמיתי לקבל את התורה, מפני שעם המוכן לדחות את חוקיו מפני חוקי התורה, מעיד שכוונתו אכן יסודית ומעמיקה.
כשהוצעה התורה לבני ישראל הם לא שאלו מה כתוב בה, אלא ענו נעשה ונשמע. אכן, כתוצאה מכך מעניק התלמוד לעם ישראל את הכינוי: " עמא פזיזא", כלומר עם פזיז.
אם כי ניתן לומר על בני ישראל שבניגוד לעמים אחרים, הם ראו את נפלאות הקב"ה בעוד העמים האחרים רק שמעו על נפלאות ה', כנאמר: "שמעו עמים ירגזו..." (שמות, ט"ו, י"ד).
הפרשה מספרת לנו על ירידתו של משה עם הלוחות, למרות שברור לו שישראל עובדים לעגל, אז למי משה התכוון למסור את הלוחות?
ניתן אולי לומר שמשה חשב שלמרות העובדה שרוב עם ישראל עובדים לעגל, אולי ימצא מיעוט קטן, אולי אף קומץ אנשים, שיהיו ראויים לקבל את הלוחות, אבל התורה אומרת:
"... אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אני שומע..." (שמות, ל"ב, י"ח).
ומתרגם 'אונקלוס':
"לא קל גוברין הנצחון בקרבא ואף לא קל חלשין דמתגברין, קל המחייכין אנא שמע".
כלומר, אין מאבקים "אידאולגים". בתוך עם ישראל, אין כלל מאבק בין התומכים בעבודה לעגל, לשוללים אותו, אין אפילו קומץ קטן שמנסה לא להיסחף בזרם, אלא חיוכים של הסכמה בין כולם, בסיטואציה הזו מנפץ משה את הלוחות.
מיד אח"כ התורה מספרת לנו שהעם מתאבל על מעשיו ומצטער על עבודת העגל. שוב אנו נוכחים שאין כאן מערכה עקרונית-אידאולוגית, רגע עובדים לעגל ורגע לאחר מכן מצטערים על כך, שהרי גם למען עגל הזהב לא היו לוחמים נלהבים. אנו רואים כאן בדומה למה שקרה עם קבלת התורה: "עשייה שלא מדעת". זוהי כנראה תכונה בסיסית של עם ישראל, מחד לעלות מדרגה גבוהה של "נעשה ונשמע" ושל קידוש ה' ומאידך לרדת עד עפר ולקדש את העגל.
מסקנה : בעם ישראל יש אי יצבות מסוימת הטבועה בו מדורי דורות, שרק היא מאפשרת לו לעלות מעלה- מעלה, אבל בד בבד היא יכולה גם לגרום לו לרדת מטה- מטה.
המערכות היציבות והמסודרות לחלוטין, לא מסוגלים להגיע להישגים אלו.
הערה מעניינת לפרשה
ידוע הדבר שפרשת כי תישא היא ארוכה במיוחד (139 פסוקים) והמעניין הוא שעליית "ראשון" ו"שני" משתרעים על פני 92 פסוקים. כלומר, למעלה ממחצית הפרשה מחולקים בין "כהן" "ללוי" והשאר עולים "ישראל". הרי בד"כ החלוקה היא כמעט זהה, אם כך מדוע כאן החלוקה אינה מאוזנת?
התשובה היא : היות וסיפור חטא העגל הוא באמצע הפרשה, רצו הקדמונים "שהלוי" יעלה ויסיים את חטא העגל ולא "ישראל". היות ושבט ה"לוי" לא השתתף בחטא העגל ולכן כשיעלה לתורה בפרשת העגל אין הוא מתבזה כשקוראים לפניו את החטא. מה שאין כן "ישראל" שאבות אבותיו היו שותפים לחטא חמור זה (ולכן יש הנוהגין לקרוא את פרשת העגל בקול נמוך).