שבע ברכות - על מהות הקשר בין איש לאשתו

קוד: שבע ברכות - על מהות הקשר בין איש לאשתו בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

בריאת האדם אל מול שבע ברכות

לפי מסורת חז"ל העולם נברא בסוף חודש אלול (כ"ה באלול), כך שבריאת האדם הייתה בראש השנה, לכן בתפילת ראש השנה מציינים את בריאת העולם ובתוכו האדם בפסוק מהתפילה: "אתה יצרת עולם מקדם...זיכרון למעשה בראשית".

ואכן גם בשבע ברכות אנו מזכירים את יצירת העולם ובמיוחד את יצירת האדם:

"ברוך אתה... מלך העולם, יוצר האדם".

וכן אנו מברכים:

"ברוך אתה... אשר יצר את האדם בצלמו... והתקין לו ממנו בנין עדי עד...".

כלומר יצירת האדם והעולם נמשכת עד ימים אלו ממש ע"י הנישואים שבין בני זוג.

יצירת האישה: התורה מתארת את בריאת האישה ע"י הקב"ה, וכך נאמר בפרשת בראשית:

"ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" (בראשית, ב', כ"ב).

וכן:

"לזאת יקרא אשה – כי מאיש לקחה זאת" (שם, פסוק כ"ג).

לכאורה נראה, שהיות והאישה היא תוצר מהאדם, הרי שהיא חייבת להיות חלשה ממנו. האומנם כך הדבר?

בשבע הברכות אנו אומרים: " והתקין לו ממנו בנין עדי עד..."

מה פירוש והתקין לו ממנו?

אומרים חז"ל, זאת הצלע שהקב"ה הוציא מהאדם ובנה ממנה את האישה, דווקא אותה מכנים חז"ל כ בנין עדי עד. כלומר האשה – היא התשתית לקיום העולם. ומדוע? מפני שבנשים יש את היכולת לקיים את העולם, כלומר להתרבות, מה שאין כן בגברים.

הסבר הגמרא בקידושין

העובדה שמחד, האישה נלקחה מהאיש, אבל ביצירתה היא עלתה עליו, שהרי חז"ל קוראים לאשה " בנין עדי עד", גורמת לחז"ל להסביר באופן מעניין ביותר את הגמרא הבאה:

"ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה 'כי יקח איש אישה' ולא נאמר כי תלקח אישה לאיש? (קידושין, ב:).

עונה הגמרא:

"מפני שדרכו של האיש לחזר אחרי אישה ואין דרכה של אישה לחזר אחרי האיש"

נשאלת השאלה, מדוע זה כך?

בכדי לענות על כך נזקקת הגמרא למהלך של חדירה לנפשו של האדם ואומרת דבר מעניין ביותר:

" משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל אבידה מחזר על אבידתו".

האיש מחזר אחרי האישה מאחר והוא"רואה בה אבדה שאבדה לו", שהרי האישה נבנתה מצלע מיוחדת שלקח הקב"ה מהאיש ובנה סביבה את האישה.

אנו בגישה פרוידיסטית (הכל טבוע מבראשית) איבדנו משהו ואנו מחפשים ומשתוקקים למצוא את האבדה.

פלפול מעניין של המהרש"א

הרי ידוע בגמרא בבא מציעא, שאם אדם איבד חפץ או רכוש מסוים, הרי לאחר זמן, בהנחה והאבדה לא נמצאה מתקיים תהליך של ייאוש מדעת ואז אין צורך להחזיר את האבדה.

והרי מדובר על צלע שנלקחה מהאדם לפני זמן רב ביותר, אם כן הוא התייאש מאבידה זו ומדוע יחזר אחרי אבידתו?

אלא עונים – הרי הקב"ה לקח את צלעו של האדם כאשר האדם ישן, שהרי נאמר:

"ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם וישן"

(בראשית, ב', כ"א).

אם כך זו אבידה שלא מדעת שהרי האדם לא היה ער כאשר איבד את אבדתו (צלעו) וקיימא לן הכלל:

שבאבידה שלא מדעת אין ייאוש לעולם, וכדברי הגמרא:

" יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש" ¹ .

ולכן האדם בכל דור ודור עומד ומחפש את אבדתו, את אשתו.

(במאמר מוסגר נעיר כי זו אחת משש הפסיקות שהלכה כאביי מול רבא וסימנם: יע"ל קג"ם ².

נפרט להלן בקצרה את ששת המחלוקות:

י - יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

ע - עד זומם למפרע הוא נפסל – מרגע העדות ולא מרגע ההזמה.

ל – לחי העומדת מאליה האם היא הופכת את המבוי לרשות היחיד שמותר לטלטל בה.

ק – קידושין שלא נמסרו לביאה, כגון שקידש שתי אחיות ולא אמר מי מהן? הרי לא יכול לבוא על אף אחת מהן (מחשש של "אחות אשתו").

ג – גילוי דעת בגט – שהשליח עדיין לא נתן את הגט לאשתו והבעל הביע מעין גילוי דעת שהוא לא מעונין בגט יותר אבל לא אמר זאת במפורש.

מ – מומר לעבור עבירה להכעיס, אם הוא פסול לעדות.

ולכן כאשר אדם מוצא אישה מזכירים לו בשבע הברכות: הנה אבדתך קח אותה בשמחה והמשך את בניית העולם, כפי שנאמר: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד".

ונסכם:

נאמר בפרשת ניצבים:

"...והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך בפרי ביטנך בפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך... "(דברים, ל', ט').

ברכה זו אומנם נאמרה בלשון יחיד, אבל לאחר שהאדם מקדש את אשתו כדת משה וישראל, הרי הרי הם כגוף אחד שהרי נאמר "...על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד..." (בראשית, ב', כד) ולכן הברכה חלה עליהם במשותף.

מזל טוב !