שבע ברכות - על מהות הריקוד

קוד: שבע ברכות - על מהות הריקוד בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

ידוע הדבר שכאשר איש ואשה נישאים והם חיים בהרמוניה, בהבנה ובאהבה הרי הם בבחינת "זכו", משום שהשכינה שרויה ביניהם. מהיכן לומדים זאת? חז"ל דרשו זאת מהצרוף של האות "י" במילה איש והאות "ה" במילה אשה, כך שמתקבל י"ה שהוא אחד משמות הקב"ה, המצוי בין האיש לאשה.

אבל אם ח"ו בני הזוג אינם חיים טוב יחד, אש אוכלתם, האות "א" מאיש והאות "ש" מ-אשה.

ישנה מצוה מיוחדת לשמח חתן וכלה ולכן גם מברכים שהשמחה במעונו. החשיבות של שמחת החתנים נובעת מהעובדה שהשכינה נמצאת בין חתן לכלה ולכן מצוה לשמחם ולרקוד בפניהם, שכן מצינו שרוקדים לפני הקב"ה.

היכן מצינו זאת?

דוד לפני ארון ה'	"והיה ארון ה' בא עד עיר דוד... ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב', ו', ט"ז)
ההרים רוקדים לפני ה'	"ההרים תרקדו כאלים גבעות כבני צאן, מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב" (תהילים קי"ד, ז')
שמחת בית השואבה	"שהיו חסידים ואנשי מעשה... מרקדים בבית המקדש" (סוכה נ"א.)
חתן וכלה	"... כיצד מרקדין לפני הכלה... "(כתובות ט"ז:)
בסדר קידוש לבנה	"... כשם שאני רוקד כנגדך..." משום שיש בה קבלת פני שכינה

מכאן שהריקוד לפני חתן וכלה הוא משום מציאות השכינה שביניהם.

המענין הוא שבתנ"ך נכנס הפעל "רקד" רק בתקופה מאוחרת, כלומר בתורה ובספרי הנביאים לא נמצא את הפעל 'רקד', לעומת זאת בספרים מאוחרים יותר הפעל 'רקד' כן מופיע.

נביא 2 דוגמאות הממחישות זאת:

בתקופה המוקדמת:

דוד המלך מתואר בספר שמואל (שמואל ב', ו', ט"ז) כך: "...המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ". השורש 'רקד' לא מופיע.

בתקופה מאוחרת:

בספר דברי הימים (דברי הימים א', ט"ו, כ"ט) מתואר דוד המלך כך: "...המלך דויד מרקד ומשחק...".

בתקופה מוקדמת:

שלמה כותב ב"שיר השירים" (ב', ח') כך: "...מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"- משמעותו ריקוד אך זה לא נאמר במפורש.

בתקופה מאוחרת:

בספר קהלת נאמר: "עת ספוד ועת רקוד"

מדוע אם כן בתקופה מאוחרת יותר השתמשו בפעל' רקד' ואילו בתקופות קדומות יותר נטו לא להשתמש בפעל" רקד"?

הסבר: במסכת סופרים (פרק כ', הלכה ב') נאמר לגבי ברכת הלבנה:

"ורוקד ג' ריקודים כנגדה ואומר ג' פעמים כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך"

תשובה: י. רייפמן מסביר (בספרו "פשר דבר" - ביאורי אגדות תש"ה עמוד כ"א) שהריקוד בקידוש לבנה הוא שריד מלחשים שנאמרו בימי קדם בעת ליקוי ירח. כפי שמופיע בישעיהו (י"ג, כ"א)

"... ושעירים ירקדו שם...".

"שעירים" - אלו אלילי המדבר, שהיו חלק מהפולחן בתקופת האבות עד לתקופת המלכים ומעבר לכך. לכן בתקופה המוקדמת לא השתמשו בפועל 'רקד', בתקופה מאוחרת יותר, כשהאלילות הפאגנית עברה מהעולם, או על כל פנים השפעתה המאגית פגה, לא חששו להשתמש בפועל 'רקד'. לכן אנו מוצאים ב"דברי הימים" את הפעל 'רקד' ואילו בספר "מלכים" או "שמואל" הפעל "רקד" לא יופיע מפני שהיה חלק מעבודת האלילים בתקופה זו.

מדוע הריקוד לפני ה'?

הגמרא בסוכה (ה.) אומרת:

"...סוכה שאינה גבוהה מ- 10 טפחים – פסולה...".

מהיכן לומדים זאת?

אומרת הגמרא, לגבי מידות הארון שהיה במקדש נאמר:

"... ואמה וחצי קומתו..."

אמה היא שישה טפחים, לכן אמה וחצי הם תשעה טפחים. הוסף עוד טפח אחד לכפורת - הרי סה"כ: עשרה טפחים.

וכתוב:

"... ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת..."

מכאן שהשכינה יורדת עד גובה של עשרה טפחים מהקרקע. כלומר בין הקרקע לבין גובה של עשרה טפחים אין מציאות של קדושה.

לכן אנו בריקוד קופצים מעל הקרקע בכדי להתחבר לקדושה.

ובכך גם עונים על קושיות הברייתא:

"תניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום – שנאמר... השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם..." (שם).

שואלת הגמרא: האם באמת לא ירדה שכינה למטה, הלא כתיב "וירד ה' על הר סיני".

אלא עונה הגמרא, אף ירידה זו היא עד גובה 10 טפחים ולא למטה מכך.

מכאן, שכל דבר שבקדושה רצוי שיהיה בגובה של יותר מעשרה טפחים. ולכן סוכה – חייבת להיות גבוהה מעל עשרה טפחים, אחרת היא פסולה.

באותו האופן גם רוקדים לפני החתן והכלה – מאחר ובריקוד יש התנתקות מהקרקע ואנו מעלים את עצמינו למדרגה של קדושה שהרי שכינה מצויה בין החתן והכלה.

שמחת החתנים היא כה חשובה עד שהגמרא בכתובות (ח.) אומרת שאפילו עד שלושים יום מהחתונה – אם עושים סעודה והחתן והכלה נמצאים שם – ניתן לברך שהשמחה במעונו.

הגמרא אף מרחיבה ואומרת שאם אדם מזמין אורחים ואומר להם, שהוא מזמינם לכבוד החתן והכלה – הרי אפילו עד שנים עשר חודש אפשר לברך שהשמחה במעונו מפני שהזוג הוא עדיין בגדר חתן וכלה.

רואים אם כן שבמשך שנה שלמה לאחר הנישואים יש לזוג דיני חתן וכלה.