מיהי מרתא בת בייתוס?

מהם תכונותיו של הכהן הגדול?

המשנה במסכת יומא (י"ח.) אומרת:

"...מסרו לו (לכהן הגדול, בערב יום הכיפורים)   זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום   (מה שהכהן הגדול יצטרך לקרוא למחר, ביום הכיפורים) ואומרים לו: אישי כהן גדול! קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת...".

לכך מתייחסת הגמרא:

"שמא שכח – לחיי (מוטב, שיתכן שכהן זה אינו רגיל לקרוא הרבה ושכח קריאה זו). אלא שמא לא למד? (- כיצד יתכן הדבר?)   מי מוקמינן כי האי גוונא (האם מעמידין אנו כהן גדול כזה?   שלא למד מקרא?) והתניא   "...והכהן הגדול מאחיו..." (ויקרא כא,י') ללמדנו שיהיה גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה ובעושר... ומנין שאם אין לו רכוש שאחיו הכהנים מגדלין אותו   מרכושם? תלמוד לומר 'והכהן הגדול מאחיו' (שיהיה גדול משל אחיו מתוך מה שמסרו לו אחיו, ועל כולם מוסכם שהוא   צריך להיות גדול בחכמה).  

הרמב"ם (הלכות כלי מקדש פ"ה, ה"א):

"...כהן גדול צריך שיהא גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובמראה. ואם אין לו ממון כל הכוהנים נותנים לו משלהם, עד שיהא עשיר מכל אחד מהם..."

בהמשך עונה הגמרא:

"אמר רב יוסף, לא קשיא: כאן במקדש ראשון (שהיו נוהגים בו כהלכה, ואכן   הכהן הגדול היה מושלם בכל המידות) כאן במקדש שני (שם נעשו הדברים שלא כדין), שאמר רב אסי: תרקבא דדינרי   עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא (כלי בן שלשה קבים מלא דינרי זהב, הכניסה לו מרתא בת בייתוס לינאי המלך), על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי..."   (על שמינה את יהושע בן גמלא בעלה ככהן גדול, והרי זו דוגמא כיצד היו כהנים גדולים מתמנים ע"י שוחד ומתנות, ולכן היו בניהם בורים גדולים   שהיו צריכים ללמדם מקרא)"  

מסקנה:

ע"פ הגמרא כאן עולה בדרך אגב דמות מעניינת בשם מרתא בת בייתוס (הידועה לנו ממסכת גיטין בנושאי חורבן

בית שני- בסוגיית קמצא ובר קמצא), המנצלת את מעמדה ובעיקר את כספה, בכדי לקדם את מינויו של   "בעלה"

יהושע בן גמלא - לכהן גדול.  

אישור למינוי הלא תקין לכאורה, של הכהן הגדול יהושע בן גמלא, אנו מוצאים גם בגמרא במסכת יבמות (דף ס"א.):

"...מעשה ביהושע בן גמלא...אמר רב יוסף: קטיר קחיזנא הכא".

" קשר אני רואה כאן" - כלומר לא היה זה מינוי שנעשה כראוי ע"י הכהנים והסנהדרין, אלא המינוי נעשה מטעם השלטונות ע"י ינאי ( ויש אומרים שהכוונה לאגריפס כפי שהסברנו ) המלך ואילו רש"י במסכת יבמות אף מחריף ואומר:

  " קשר של רשעים אני רואה כאן, שלא היה ראוי לכך, אלא שנתן ממון ומינהו"

הגמרא ממשיכה ואומרת:

"דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי (כלי מלא דינרים) עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי המלך, עד דמוקי ליה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי (עד שמינה את יהושע בן גמלא לכהן גדול)...".

כלומר, שבגלל שוחד וממון מינהו המלך, ולא משום שהחליטו הכהנים למנותו עליהם.

מי הוא   יהושע בן גמלא?  

הסיפור על מינויו של יהושע בן גמלא לכהן גדול בדרך שאינה תקינה, עומדת בסתירה לדמותו כפי שמשתקפת בגמרא במסכת בבא בתרא (כ' - כא.). בפרק שני ("לא יחפור") עוסקת מסכת בבא בתרא בנושא של הפרעת מנוחת השכנים, ובשל כך - אוסרת לפתוח חנות בחצר הבית, אבל בתוך ביתו באפשרותו לעשות ככל העולה על רוחו. בין השאר יכול הוא לפתוח "חדר" בכדי ללמוד תורה בביתו עבור תינוקות של בית רבן, למרות שהדבר עושה רעש לשכנים.

מוסיפה הגמרא (כא.):

"...ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך, דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו,שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל   שבתחילה, מי שיש לו אב   - מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה מלמד תורה:   מאי דרוש? (מה דרשו, שבגלל זה נהגו כך?) משום הפסוק "ולמדתם אתם" - ולמדתם אָתֵם (כלומר, שאתם ההורים עצמם תלמדו את בניכם, אבל ראו חכמים שלא הכל יכלו ללמד את בניהם, ומתמעטת התורה מישראל)...עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע..." (וכיון שתוקנה תקנה זו לצורך הרבים, אין השכנים יכולים למנוע מחכם שילמד תינוקות תורה בחצר)

כלומר יהושע בן גמלא תיקן תקנות חשובות ביותר שגרמו לכך שלא תשכח תורה מישראל – כלומר אדם חשוב וצדיק היה.

יהושע בן גמלא – היה כנראה מאחרוני הכהנים הגדולים בבית שני (נזכר גם בכתבי יוסף בן מתיתיהו בשם יהושע בן גמליאל) שנתמנה ע"י המלך אגריפס השני ונהרג בזמן חורבן בית שני.

אמנם יש הסבורים שהיו שני אנשים בשם זה, אבל נראה שבכל זאת היה זה איש אחד, שאמנם חכמים הזכירו לגנאי את הדרך בה הגיע למעלת הכהן הגדול, עם זאת לא נמנעו מלהזכיר את הדברים הטובים שעשה. הוא נזכר לשבח על שנדב לבית המקדש גורלות יום כיפורים עשויים זהב, אבל בעיקר הוא זכור לטוב על שפעל להרחיב את מעגל החינוך היהודי, בהקימו רשת מסועפת של בתי ספר "בכל עיר ועיר בארץ ומשום כך אמרו עליו "שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.

אם כך, קשה מדוע הגמרא ביבמות רואה חומרא במינויו ("קטיר קחזינא הכא")?

מספר הסברים:

1. ה"תוספות" שם (בבא בתרא) וכן "תוספות הראש" הסבירו שאכן אדם גדול היה אלא שהיו אחרים שהיו צדיקים ממנו.
2. לא היה ראוי לקבל מינוי מהמלך בלא שקודם לכן הסנהדרין יציעו אותו.
3. מהירושלמי עולה שיהושע בן גמלא הערים וגרם שתצא שמועה שקידש את מרתא בת בייתוס וכיוון שהופצה השמועה, לא יכלה לצאת בלא גט   והסכימה להינשא לו, והיא שדאגה שימנוהו   להיות כהן גדול לפי כבודה.

מרתא בת בייתוס

ככול הידוע לנו – מרתא הייתה אחת מעשירות ירושלים המופלגות, וכנראה גם ממשפחת הכהנים הגדולים ע"פ המתואר בגמרא מסכת פסחים (דף נ"ז.):

"... עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן שהם כהנים גדולים, ובניהם גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

כלומר הם היו משפחות של כהנים גדולים שהם וביתם עושים דברים שלא כדין. כפי הנראה כאשר נתאלמה מרתא, התארסה או נישאה בשנית - ליהושע בן גמלא ומכוח השפעתה ועושרה הביאה למינוי ככהן גדול (כפי שהסברנו לעיל).

אולם הסיפור המרכזי המופיע בחז"ל בהקשר של מרתא בת בייתוס הוא התיאור בגמרא בגיטין (דף נ"ו.). בתיאור האווירה שקדמה לחורבן בית ראשון, מתואר הסיפור של קמצא ובר קמצא ואח"כ מסופר על שלושה מעשירי ירושלים, אותם שבחו חכמים בשל תמיכתם באנשי ירושלים כאשר המצור סביב העיר היה בעיצומו.

נקדימון בן גוריון -   זן את אנשי ירושלים בחיטים ושעורים.

בן כלבא שבוע -   זן את אנשי העיר ביין, מלח ושמן.

בן ציצית הכסף -   שספק לכולם עצים (להסקה ולבישול).

לאחר מכן מספרת הגמרא את הסיפור על מרתא בת בייתוס:

"...עתירתא דירושלים הויא..."

לפי הפשט, העשירה שבירושלים ויתכן שהייתה העשירה ביותר. והסיפור לגביה הוא לא על תרומתה לאנשי ירושלים הנצורה, אלא על הדאגה לעצמה בלבד, אם כי המעניין הוא שאין חז"ל מעבירים ביקורת כלשהיא עליה, אלא התיאור הוא שבלוני ומתיחס לקשיים שהיו בירושלים בזמן המצור.

  וכדברי הגמרא:

"...זיל אייתי לי סמידא..."

כלומר בזמן המצור, כאשר יש רעב בירושלים, היא שולחת שליח שילך ויביא לה סולת, הנחשב לאוכל יקר. בסופו של דבר לאחר מספר נסיונות כושלים של השליח לספק את מבוקשה, היא יוצאת בעצמה לחפש עבורה משהו לאכול, אלא שתוך כדי הליכה התיישב לה גלל בהמה ברגלה והיא מתה (אם מחמת החלקה, אם מחמת זיהום, אם מחמת איסטניסיות – שהייתה כל כך מפונקת שהגועל הרג אותה).

עליה קרא רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק:

"...הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך..."                                        (דברים כ"ח, נ"ו).

(שהרי מרוב עושרה רגילה היית ללכת על כרים וכסתות).

יש אומרים שמרוב רעב היא אכלה את הגרוגרות שזרק רבי צדוק, שעליו נאמר שישב במשך ארבעים שנה בתענית על ירושלים שלא תיחרב   (תענית יום ובסוף היום היה מוצץ גרוגרות אלו וזורקן, וזה מה שהיא אכלה) והרי רבי צדוק הוא הניגוד המוחלט למרתא בת בייתוס שדאגה רק לעצמה.  

לסיכום:

דמותה של מרתא בת בייתוס כפי שעולה מהמקורות התלמודיים – היא דמות אישה עשירה מאוד ממשפחת כוהנים,   בעלת השפעה רבה, המנצלת את עושרה והשפעתה רק לקידום אישי שלה ובני משפחתה ולא תומכת ועוזרת לאנשי ירושלים הנמצאים במצור של הרומאים בזמן בית שני, וזאת בניגוד גמור לעמיתה.

הנקודה המענינת כאן היא: שזו מסקנה לוגית שלנו, אבל חז"ל בתלמוד לא ביטאו זאת באופן מפורש.