קוד: תולדות מרד בר-כוכבא ברומאים בתנ"ך
סוג: רקע
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
מרד בר-כוכבא מתואר בקיצור נמרץ בגמרא במסכת גיטין בהקשר הכולל של תיאור המרד הראשון - הוא המרד הגדול אשר תוצאתו היתה הרס בית המקדש בשנת 70 לספירה.
את הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא ברומאים כ – 61 שנה לאחר מכן (בשנת 131 לספירה) איננו יודעים במדויק.
המקור העיקרי לתולדות מרד בר-כוכבא הוא דיו קאסיוס - היסטוריון רומאי שחי בתקופת המרד ותיאר את רומא של אותם ימים. דיו קאסיוס אינו מרבה לתאר את השלבים הראשונים של המרד ובכל מקרה תיאוריו הם צל חיוור לעומת התיאורים המפורטים של יוסיפוס פלביוס- הלא הוא מיודענו יוסף בן מתיתיהו, אשר תיאר את תקופת המרד הגדול (חורבן בית שני).
ע"פ תיאורי דיו-קאסיוס: הרי שבראשית המרד נחלו המורדים הצלחה. הם הנחילו תבוסות ללגיון העשירי Fretensis (פריטינסיס) שישב בירושלים וירושלים עצמה נפלה כנראה לידי המורדים לזמן קצר.
לגיונות נוספים ישבו בפרובינציות הסמוכות לא"י.
הלגיון השישי Ferrate (פיראטא) שישב בלגיו, הסמוכה למגידו (כפר עותני).
הלגיון העשרים ושנים – Deiotariona (דיוטאראינא) לגיון זה מר ורע היה גורלו. הוא אינו נזכר יותר בכתובים לאחר מרד בר כוכבא ויתכן שהושמד לגמרי בקרבות עם בר כוכבא.
יש הסבורים שאחת הסיבות לפרוץ המרד היא רצונו של אדריאנוס לבנות את ירושלים כאיליה קאפיטולינה.
כיבוש ירושלים ע"י המורדים היה הישג עצום, בתלמוד הבבלי אין התיחסות לעניין זה וקרבות בר כוכבא משוייכים בעיקר לקרבות סביב העיר ביתר (בית תר) וסביבתה.
אולם עדויות מוצקות לכיבוש ולו זמני מאוד של ירושלים בידי המורדים נמצאו במטבעות מתקופת מרד בר-כוכבא.
ביותר מ- 50% מהמטבעות המשויכים לתקופת שלוש שנות המרד טבועים השם "ירושלים" או הכתובת "לחירות ירושלים". לעומת זאת רבים הספקות אם עלה בידי בר כוכבא לשקם את ירושלים ולבנות את בית המקדש.
בכל זאת, נמצא מטבע מתקופת בר-כוכבא, ששמו- טטרא דראכמה, שמצדו האחד מופיעה חזות של היכל בית המקדש (5-134 לספירה) ואילו מצדו השני מאחוריו מכלול לולב ואתרוג. העובדה שהוטבע ציור היכל בית המקדש העלה את האפשרות של שיקום הבית בתקופת בר-כוכבא, אולם נראה שלא כך הדבר מאחר ואין שום תימוכין לכך במקורותנו.
כאמור, עיקר המרד התחולל באזור יהודה, כאשר החלוקה היא כדלהלן:
הרודיון – במרכז המנהלי של המרד.
ביתר - המצודה העיקרית.
שאלה מרכזית היא - האם פשט המרד גם לגליל?
במשנה במסכת פאה (פרק ז, משנה א) קובע ר' יוסי בניגוד לדעת תנא קמא כי אין שכחה לזיתים:
"כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ... וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לְזֵיתִים".
אומר על כך הירושלמי:
"ואמר ר"ש בן יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להם שכחה"
(ירושלמי, מס' פאה לא:)
ר' יוסי הוא בן צפורי שבגליל ומראשי החכמים במרכז אושה שנוסד לאחר מרד בר כוכבא. נמצא אפוא שר' יוסי מעיד על פגיעה במטעי הזיתים שבגליל אשר אירעה תוך כדי מרד בר כוכבא. מכאן שהסיבות למרד היו גם בגליל שהרי אדריאנוס ולגיונותיו החריבו גם את הגליל, אלא שגם במקרה זה אין במקורותנו ראיות ברורות למרד שהתפשט גם בגליל.
העובדה שכנראה הגליל לא מרד כמו יהודה, נובעת בעיקר מריחוקו של הגליל מירושלים וכן משליטה מוחלטת והדוקה של הרומאים בגליל ובדרכים היורדות מהגליל ליהודה.
לרומאים היה מחנה צבא מרכזי שהוקם בלגיו
(מגידו) ומחנה נוסף חשוב בתל שלם (
התוצאה של מרד בר-כוכבא : יהודה שוממה לחלוטין.
מצב חמור זה לא התרחש אף לאחר המרד הגדול.
המרכז היהודי עובר לאושה שבגליל.
תצורת קרב ההכנעה של הרומאים:
מעיד דיו קאסיו:
"…בתחילה לא שמו הרומאים לב אל היהודים... רק כאשר היהודים הפגינו אי שקט וכאשר הצטרפו אליהם גם רבים מקרב הלא יהודים, שלח אליהם אדריאנוס את יוליוס סוורוס ששימוש אז כמושל בבריטניה… ".
יוליוס סוורוס שנחשב למצביא מוצלח מאוד, נוקט בטקטיקה זהירה ביותר. הוא לא התמודד עם המורדים חזיתית, פנים אל פנים, אלא מכתר אותם בקרבות קטנים, בכל פעם יחידה אחרת, תוך התקדמות איטית, כך הוא מצליח לדחוק את המורדים לעיר ביתר, עליה הטילו הרומאים מצור צמוד ביותר.
מצור ביתר היה השלב האחרון והמכריע בתולדות המרד והותיר רושם עמוק בספרות התלמודית.
כך מובא בירושלמי (מס' תענית כד.):
"... שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקוף (מצור) על ביתר.." (ירושלמי, תענית כד.)
לפי מקור זה משך זמן המצור על ביתר הוא כמשך זמן המרד כולו. מובן שיש כאן הגזמה, אלא שהיא מעידה על משמעות נפילת ביתר בידי הרומאים.
הגיוס למרד – הרכב כוחותיו של בר-כוכבא:
1. במרכז הכוח - יהודי ארץ יהודה והשפלה.
2. חלק מיהודי הגליל מצטרפים למרד.
3. חלק מעדת השומרונים.
עובדה היא שאנו מוצאים שומרונים בביתר בתיאור הירושלמי על אותו שומרוני (כותי) בביתר שגרם לסכסוך בין ר' אלעזר המודעי לבר-כוכבא ובסופו של דבר גרם למפלת ביתר. אולם מה עשה שם אותו שומרוני?
אין ספק שבתחילת המרד היתה שותפות מסוימת בין השומרונים לבין בר-כוכבא, אולם לקראת סוף המרד מתחילה התערערות ביחסים שבין השומרונים ליהודים והסיפור על הכותי ורבי אלעזר המודעי הוא רק סימפטום לכך. לאחר המרד מתחילה נטישה גם של חלקים מהשומרון והשומרונים עוברים לאזור הנמצא דרומית ומערבית לשפלת החוף שם יושבים יהודים. יחס היהודים אליהם נהיה קשה ביותר, יתכן והדבר נבע מתוך כוונה למנוע יחסים קרובים ונשואי תערובת עם השומרונים.
המעניין הוא שהרומאים אסרו גם על השומרונים את ברית המילה וכנראה גם בנו מקדש רומאי על הר גריזים.
גם קבוצות יהודיות נוצריות גויסו למרד, אולם הם לא נטו לכך ותהליך ההתרחקות מהם החל לאחר סיום המרד.
ראשית מרד בר כוכבא: שחרור ירושלים (שנת 131- 132)
מן התעודות נודע כי "בן כוזבא" או "בר דרומא" הנזכר במקורות התלמודיים שעמד בראש המרד - הוא שמעון נשיא ישראל המופיע על גבי מטבעות יהודיות מימי המרד, בתעודות הוא נזכר בכינוי המלא "שמעון בן כוסבא נשיא ישראל".
הואיל ורבי עקיבא ראה אותו כמשיח וקרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב", יתכן ובר כוכבא היה מזרע בית דוד, אם כי יש המשייכים אותו לצאצאי החשמונאים (כהנים).
המרד, שפרץ כששהה אדריאנוס ביוון, החל כנראה בסביבות מודיעין. אנשי יהודה התרכזו סביב ירושלים שם חנה הלגיון העשירי. אל דגל בר-כוכבא הצטרפו גם זרים, גם שומרונים וגם "כל נפגעי שלטון הרומאים".
בר כוכבא הכריז על גיוס מלא.
פרוץ המרד תפס את הכוחות הרומיים לא מוכנים ומופתעים.
הנציב הרומי טיניוס רופוס ציווה על פינוי ירושלים לכיוון קיסרי.
חללים רומיים רבים נפלו בקרב, הלגיון העשרים ושנים שעלה ליהודה מאלכסנדריה, הושמד כמעט כולו.
מפת הלחימה הראשונית
השלב השני של הלחימה
שולחים הרומאים כ- 6 עד 7 לגיונות העולים על כוחות בר כוכבא באופן הרבה יותר סדור וזהיר. עיקר הכוח עולה מגב ההר מצפון לירושלים, תוך שהם מבצעים סגרים על הדרכים ולוחצים על בר כוכבא, ע"י כוחות רבים מאוד.
הרומאים הורסים כ- 50 מבצרים וכ- 985 כפרים. הם פוגעים בלוחמים באכזריות רבה מאוד. באביב 133 מגיע לארץ יוליוס סוורוס המצביא הרומי המנוסה ששלט בבריטניה והוא מגביר את הלחץ על כוחות בר כוכבא. הרומאים בונים דייק סביב לביתר ומתחילים להרעיב את אנשי העיר. בסופו של דבר בסיוע כותים (שומרונים) שהיו בתוך העיר נופלת ביתר ביום ט' באב בשנת 135 לספירה, שישים וחמש שנים אחרי החורבן.
שרידים אחרונים מהלוחמים ברחו לאזור עין גדי ואח"כ למערות שבסביבה, כגון מערות נחל חבר ומערות קומראן שם גם מצאו רבים את מותם.
מטבעות מתקופת המרד
התוצאות המיידיות של המרד :
לפי דיו קאסיו – כ- 50 מצודות נהרסו, כ- 985 כפרים נהרסו ונחרבו,כ- 580,000 איש נהרגו בקרב ואילו את מספר המתים ברעב, במגיפה ובאש לא ניתן היה לברר.
גם בצבא אדריאנוס נהרגו רבים, לכן לא השתמש אדריאנוס בנוסח המקובל אצל הקיסרים הרומיים בכותבם לסנאט: "... אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב, לי וללגיונות שלום...".
מרבית היהודים שנשבו בקרב נמכרו לעבדים: בממרא שעל יד חברון.
"...בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב... – כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא שהיו לו לינאי המלך בהר המלך: דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים ואלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. כפר ביש – דלא יהבי ביתא לאושפיזא, כפר שיחליים – שהיתה פרנסתן מן שחליים (מן ירק), כפר דכריא – אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות".
רואים אנו תיאור של התישבות יהודית עצומה בין הרי יהודה- לשפלת יהודה והחוף גם לאחר חורבן הבית השני.
מפת אזור הר מלך
הגמרא כאמור מתארת התיישבות יהודית נרחבת בהרי יהודה והשפלה. ניתן לראות במפה המצורפת ( עמוד 90) את ביתר ברכס בית גילה, צפונית מערבית לבית לחם יהודה.
כפר ביש ליד הישוב נחושה (חרבת ביש), כפר דכריה – ליד הישוב זכריה, וכפר שיחליים- שהיה כנראה באזור צמת בית גברין (שם אכן גדל צמח זה). יתכן מאד והתפתחות ישובים גדולים (כפי המתואר בגמרא) אפשרית הייתה, רק באזור זה בו פני השטח מאפשרים התפתחות שכזו ולא באזורים ההרריים בהם שכנה ביתר.
הנחלים האפשריים של בקעת ידיים הם: נחל שורק ונחל סנסן ההופך בהמשכו לנחל האלה. שני נחלים אלו נובעים באזור ביתר.
הגמרא במסכת גיטין (נז.) מתארת את חורבן ביתר כחלק מהתיאורים על חורבן בית ראשון (שהיה כאמור 65 שנים קודם לכן).
יתכן והדבר נובע מהעובדה שגם ביתר הוכרעה ב- ט' באב. המעניין הוא שסגנון הגמרא (שם) נשאר אותו סגנון לגבי שתי התקופות:
המרד הגדול - "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים...".
המרד השני - "...אשקא דריספק חריב ביתר...".
מבחינת התלמוד הבבלי, מדובר על אותו התהליך.
בתיאור המופיע בגמרא (שם), מסופר למעשה על שני "אירועים שוליים" שלכאורה הם שגרמו לחורבן.
מהי משמעותם של הדברים?
מדובר כאן על תקופה סוערת במיוחד בחיי עם ישראל בארצו, תקופה של אי יציבות קשה מאוד הכוללת תנודות ותמורות בחיי העם. שלטון רומי מחד וכיסופים עזים למשיח בן דוד מאידך (כ- 36 שנה לאחר מותו של אותו האיש), פילוג וקיטוב בעם, קבוצות קבוצות, עשירים מופלגים ועניים מרודים, כאשר בד בבד - הכבדת העול ע"י הרומאים או/ו בעלי בריתם והתגובה הכוחנית חסרת הסיכוי של הבריונים שבירושלים.
במצב שכזה על מנהיגי העם ועל חכמי ישראל להיות זהירים מאוד, עליהם לנסות להוביל ולא להיות מובלים ע"י המאורעות. בסיטואציה של אי יציבות קשה כל "תזוזה קטנה", כל אירוע שלכאורה הוא חסר חשיבות היסטורית – עלול למוטט את כל המערכת.
נראה לי שכך יש להבין את דברי הגמרא אודות המשמעות של סיפורי "קמצא ובר קמצא" או "אשקא דריספק" המובאים בתלמוד הבבלי. הביקורת בגמרא מופנת בעיקרא להנהגה ולחכמי ישראל "שלא לקחו את העניינים לידיים" ולא חזו את העומד להתרחש. לכן הגמרא פותחת בפסוק במשלי (כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד" - היות ואף חכמים לא צפו את האסון העומד להתרחש, הרי שהמסקנה המתבקשת היא: "אשרי אדם מפחד תמיד". כלומר חובת הזהירות מוטלת על כל אחד ואחת ואולי בכך נוכל למנוע אסונות, שבד"כ ההנהגה אינה מסוגלת לצפות אותם ולטפל בהם כנדרש.
תיאורי המאורעות והחורבן בביתר (הלא היא בית תר) מופיעים בגמרא בגיטין:
"אשקא דריספק חריב ביתר. דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, גנוקא – שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי, קייצי להו ועבדו גננא..." (נז.)
כלומר, על יתד של מרכבה חרבה ביתר, נוהגים היו כשנולד תינוק לשתול עץ ארז וכשנולדה תינוקת שתלו שיטה וכאשר היו מתחתנים היו קוצצים אילנות אלו ועשאום חופה.
"יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה. אתו נפול עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! אתא עלייהו..." (שם)
כלומר, פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד (ציר) במרכבתה. קצצו עבדיה ארז (שנשתל כאמור לצורך חתנים) ותקנוהו למרכבה. באו היהודים ונפלו על הרומאים הללו והכום. הלכו הרומאים ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים, עלה עליהם הקיסר והחלה המלחמה על ביתר.
בר כוכבא – מנהיג המרד
תיאור אודות חייו ופעולותיו של בר כוכבא אנו מוצאים במספר מקומות בש"ס. נביא מספר דוגמאות הממחישות את אופיו:
בירושלמי (מס' תענית כד.) מובא:
"ר' יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין אמר להן וכי היאך איפשר לבדקן. אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו"
כאן מתואר בר כוכבא כמפקד האחראי על צבא של מאות אלפים.
" ומה היה כוחו של בן כוזיבא? היה מקבל אבני בלסטרא באחת מארכבותיו וזורקן והורג בהן כמה נפשות..."
"תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא " – רבי עקיבא סבר שבר כוכבא הוא מלך המשיח.
מעשה אשר מופיע באיכה רבה:
"...שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר על ביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: רבונו של עולם, אל תשב בדין היום! לבסוף נתן אדריאנוס דעתו לחזור. בא כותי ( הכותים השתתפו בתחילת הלחימה בכוחותיו של בר כוכבא ) אחד ואמר לו: אדוני כל זמן שתרנגולת זו מתגעגעת בעפר ( הכוונה לרבי אלעזר המודעי, דודו של בר כוכבא ) אי אתה כובשה, אלא המתן לי ואני אעשה לך שתכבשנה היום
( כותי זה עשה עצמו לוחש משהו על אוזנו של רבי אלעזר המודעי והיות והכותים נחשדו שהם משתפי פעולה עם האויב נחשד גם רבי אלעזר המודעי, הלך בר-כוכבא לתחקר את דודו )... אמר לו ( בר כוכבא ) מה אמר לך אותו כותי? אמר לו איני יודע מה לחש על אזני. ומה אמרת לו? אמר לו לא כלום שהרי הייתי עומד בתפילה, נתמלא בר-כוכבא חימה בעט בו ברגלו בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו: אתה שברת זרועם של ישראל וסמית עין ימינם לפיכך: זרועו של אותו איש יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה , מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא. הביאו ראשו אצל אדרינוס, אמר: מי הרגו לזה?
אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר לו: לך והביאהו אצלי, הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צוארו. אמר אדריאנוס: "אלולא אלהים הרגו לזה, מי יכול היה להרגו? ".
אנו מוצאים בגמרא התייחסויות חריפות מאוד לזוועה שנעשתה ביהודים:
"אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים נשים וטף, עד שהלך דמם ונפל לים הגדול, שמא תאמר קרובה היתה - רחוקה היתה מיל. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידיים אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים: שני חלקים מים ואחד דם...". (ירושלמי, תענית כד:)
באיכה רבה (פ"ד, ה"ב) מובא:
"...נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר, והיו הורגים בה אנשים נשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצנורות והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה! והולך בים ארבעה מילין..."
"...וכרם גדול היה
לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשרה מיל,
כמין טבריה לצפורי ( מכאן:
ש- 1 מיל =
"...אמר רבי יוחנן: שלש מאות מחי תינוקות נמצאו על אבן אחת..." , רבי אסי אמר: ארבעה קבין מח נמצאו על אבן אחת..." .
מצור בית- תר
מפות המתארות את תקיפת הלגיונות הרומיים
קריאת בר כוכבא לאנשי עין גדי
הלוח הכרונולוגי לאירועים המרכזיים מתקופת מרד החשמונאים עד לנפילת ביתר.
שנת 167 לפנ"הס מרד החשמונאים
" 164 " חנוכת הבית
" 103 " שלטון בני חשמונאי
" 76 " ינאי המלך
" 37 " שלטון הורדוס
" 0 " לידת יש"ו
" 29-34" אחה"ס פעילות יש"ו
" 37 " אגריפס הראשון
" 44 " אגריפס השני
" 66 " המרד ברומא
" 70 " חורבן בית שני
" 73 " נפילת מצדה
עד שנת 95 אחה"ס דור תנאים ראשון
עד 115 " דור תנאים שני
שנת 130 " ביקור אדריאנוס בארץ
שנת 131 " מרד בר-כוכבא
שנת 135 " נפילת ביתר
שנת 140 " סנהדרין עוברת לאושא
בעקבות המרד הוטלו גזירות קשות שנקראו "גזרות השמד". השלטון הרומי הוציא צו האוסר לקיים מצוות עשה כגון: תפילין, ציצית, מזוזה, מצה, נר חנוכה ועוד. כן נאסרו התכנסויות בבתי כנסת ללימוד תורה. בעקבות כך אנו שומעים על גדולי ישראל שקידשו עצמם במיתה.
התפרסם במיוחד רבי עקיבא שהיה עצור בבית האסורים אשר בקיסריה וקידש עצמו במיתה משונה, מאחר ולא היה מוכן להפסיק וללמוד תורה.
משבר כלכלי חריף מתרחש בעקבות כישלון המרד, הדבר גורם לעזיבה משמעותית של הארץ בעיקר לבבל (בבל שכנה מחוץ לגבולותיה של האימפריה הרומית) וכן לאזור הגליל.
מרכז יהודי ראשון הוקם באושה.
בירושלים לא ניתן היה להתיישב והרומאים אף אסרו על היהודים להתקרב אליה. בכך יש לראות את שקיעתו הישוב היהודי בארץ ישראל ותחילתה של הגלות הארוכה והקשה.
"...ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהך שמה..."