מילון ישעיהו לייבוביץ'

קוד: ישעיהו לייבוביץ' - מילון בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

המילון ע"פ ישעיהו ליבוביץ

כללי:

נביא כאן בתמצית את עיקרי משנתו של ישעיהו ליבוביץ, מעין מילון המבוסס על הגותו של אחד מגאוני הדור שידע להציג קו ברור ובהיר בנושאים השונים ובמיוחד ביהדות.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ למד כימיה בברלין ורפואה בקלן ובאזל. לימד כימיה, נוירו פיסיולוגיה ופילוסופיה של המדע.

הרבה ללמוד ללמד ולהרצות בכל מגוון נושאי היהדות.

העיקר ליהודי המאמין: אורח חיים של קיום תורה ומצוות הם העיקר. סוגיות של אמונות ורוחניות הם מבחינת טפל לעיקר.

החיים והמוות: התודעה ש- "אני אמות", היא נכס נפשי ורוחני גדול והיא מהדברים המבדילים בין האדם לבהמה.

כל מה שאחרי החיים – לא צריך להעסיק את האדם אלא מה שיש בחיים עצמם ומה הוא עושה בחיים שנתנו לו.

אלוהים: מהי הישות האלוהית? עצם השאלה הזו היא מהדברים שעובד אלילים שואל. המאמין בה' - מקבל את "א היה אשר אהיה" וכן בתפילת נעילה " ה' הוא האלוקים". ה' אינו גוף ולא ישיגוה משיגי גוף ואין לו דמיון כלל.

כוחות: 4 כוחות בטבע: גרעיני חזק, גרעיני חלש, האלקטרומגנטי והגרוויטציה.

השואה והמדינה: מאורעות עצומים - חשיבות מכרעת לגבי קיומו ועתידו של העם היהודי, אבל חסרי משמעות דתית.

השואה: לא הייתה מסירות נפש על קידוש ה', אלא הייתה זו הימצאות של חסרי ישע בידי רשעי עולם.

הקמת המדינה: מאורע חשוב בהיסטוריה של עם ישראל, פרי מאבק למען אינטרס אנושי לאומי ולא לשם שמים.

משמעות החיים: עבודת ה' בלבד שהיא קיום המצוות, התהליך הזה הוא חד סטרי מהאדם לאלוקים.

מוסר (Ethica): מושג זה אינו מכוון למעשים אלא לרציות ולכוונות. כל מעשה הוא אידיפרנטי מבחינה מוסרית. אדם לוחץ על ההדק והורג – הרי הוא רוצח שפל, חייל נלחם ולוחץ על ההדק והורג – הרי הוא גיבור. כלומר, הכל תלוי בכוונה. מכאן שתורת המוסר אינה תורת ההתנהגות הנכונה, אלא תורת הכוונות הנכונות.

ההכרעה המוסרית - על פי סוקראטס: בהתאם להכרת האמת של המציאות, כלומר בהתאם ליצריו של האדם, תאוותיו והאינטרסים שלו (גם ע"פ שפינוזה).

קאנט: בהתאם להכרתו את חובתו.

קראת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו שלילת העיקרון של קאנט. "ואחרי עינכם" - זו שלילת העיקרון של סוקראטס. ההכרעה שלנו: "אני ה' אלוקיכם".

המוסר הכללי: הכרעתו הרצונית של האדם - רצונו הטוב. בזה מתנגשים המוסריות והדת, מאחר ובדת לא האדם הוא קנה המידה, אלא אלוקים.

השקפת עולם מדעית: אין דבר כזה. אנשי מדע מפולגים בנושאי אמונות ודעות בדיוק כמו שאר ההדיוטות. לא המדע מסוכן, אלא רשעותו של האדם. איש מדע אינו מאמין או לא מאמין, אלא יודע או אינו יודע.

מהו ה': אילו הייתה לי דעה או ידיעה על מהות ה' - כי אז הייתי כאחד מעובדי האלילים "כי לא ישיגוהו משיגי הגוף".

המדע והאמונה: השולחן ערוך שנכתב כ- 3000 שנה אחרי משה רבנו פותח במשפט הבא: "יתגבר כארי לעבוד את עבודת ה' ". לא נאמר שיקום בבוקר לדעת איך נברא העולם? או מהו מוצא האדם.

החיידקים: החיידקים אינם בעלי חיים אלא צמחים.

הנבואה: הנביא מתנבא לא על מה שיהיה, אלא על מה שראוי היה שיהיה ואין ערובה שכך יהיה. כגון נבואות ירמיהו, יחזקאל והושע על גאולת 10 השבטים שגלו והרי הם אינם ¹.

מחבר הזוהר: משה די-ליאון (בשנת 1270), הדבר ודאי באותה מידה שהרצל חיבר את מדינת היהודים בשנת 1890. לזוהר הייתה השפעה עצומה, משום שבכל הדורות כוח העבודה זרה היה גדול מכוח ההלכה.

נפש ונשמה: הפונקציות הפסיכיות (שאינן חומר כמובן). הבעיה הפסיכו פיסית איננה ניתנת לפתרון (מאחר ואתה רוצה ולא מוחך רוצה) במקרא כולו, אין "לנפש" או "לנשמה", משמעות רוחנית אלא ביולוגית בלבד. לדוגמא: "...כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", "...לא תחייה כל נשמה...". הכל במובן של "אדם", ישות ביולוגית.

הדיכוטומיה המקובלת באמונה הדתית הרווחת "גוף לעומת נפש", היא מדרשית אגדית פולקלוריסטית והיא מיותרת מבחינת מהותה של האמונה הדתית, שכל מהותה היא קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות.

תהליכים כימיים במוח: אהבה או הפסקת אהבה או רצון מסוים - אין להם ביטוי ברור וישיר במצבים הכימיים של המוח, או שינויי פוטנציאלים חשמליים, או שינוי בהפרשת סרוטונין, אצטיל-כולין בסינפסות בין העצבים במוח. מחשבות, רגשות או רצונות אינם קיימים אלא בתודעת האדם בלבד ואין אדם אחר יכול לדעת שהם קיימים, איו הם ניתנים לתצפית מן החוץ. לכן אינם שייכים למציאות הפיסית, מאחר וכל מציאות פיסית ניתנת לתצפית של אדם. על החומר בנושא זה נאמר "...ארוכה מארץ ורחבה מני ים...".

נפש - שם כולל לפונקציות הפסיכיות של האדם.

הגדרת החיים: מימי אריסטו ועד היום לא נמצאה הגדרה לחיים.

טלפתיה: לא הייתה ולא נבראה, כנ"ל יוגה והבלים אחרים.

לימודי חול: לתלמוד תורה ועבודת ה', אין טעם ואין מובן במציאות רוחנית מופשטת. המצוות נתנו לשם קיומן במסגרת המציאות הטבעית. אם אדם נמנע מללמוד ולהכיר מציאות זו, הוא נשאר בגדר, אדם ללא דעת, גם אם מילא כרסו ש"ס ופוסקים הלכה ואגדה, ועל כך אמרו חז"ל: כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו.

מהי האמונה: האמונה הדתית אינה ידע על ה', אלא הכרת החיוב לעבוד את ה'. דווקא הדור שהתגלה לו ה', לא שוכנע לעבוד את ה' אלא עשה את העגל, כלומר הכל תלוי בהכרעת האדם.

העקדה: היא הסמל העליון לאמונה הדתית. כל הערכים האנושיים בטלים מול ה'.

עולם כמנהגו נוהג: זהו כלל גדול באמונה. ההשגחה האלוהית היא בכל דבר, החל מנפילת אבן כתוצאה מכוח המשיכה, במחלת אדם, בניצחון או במפלה. אנו רואים את אצבע אלוקים בכל דבר גם כשעם ישראל בא לארצו וגם כשגלה ממנו, ע"פ הכלל עולם כמנהגו נוהג.

היסטורי ה: כרוניקת הפשעים של בני האדם עלי אדמות. ההיסטוריה חסרת ערך דתי.

הנס והאמונה: הדור שראה במפלת מצרים ובקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני – אותו הדור גם עשה את העגל. הנביאים שעמדו לישראל לא החזירו למוטב אפילו נפש אחת. ואילו דורות רבים – שלא ראו נסים ונפלאות ולא עמדו להם נביאים והם אף לא נושעו – הם כן האמינו. נמצא שאין למאורעות היסטוריים ערך דתי.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה: כל כוחו של המקרא לא בא לו אלא מכוחה של תורה שבעל פה, והיא זו שקבעה ופסקה שעשרים וארבע הספרים בתנ"ך הם כתבי קודש.

בשום מקום בש"ס לא נאמר "אמרה רוח הקודש" או "אמרה השכינה הקדושה", אלא "אמר אביי" או "אמר רבא", יתר על כן מעולם לא נקבעה ולא נפסקה ההלכה אלא מתוך מחלוקת בין דעות וסברות אנושיות. כלומר התורה שבעל-פה, היא יצירת האדם, אלא שתוקפה מסיני. ניתן לומר על דרך ההשאלה, שבקיום המצוות המעשיות, האדם כאילו "מתעסק" באלוהים.

תפילת ישראל: חובה, היא הצורה הקבועה של עבודת ה' שאינה תלויה בדבר, לפיכך היא אחת ואחידה גם לחתן העומד להיכנס לחופה וגם לאבל החוזר מבית הקברות כולם באים לבית הכנסת בכדי לקיים תפילה בציבור.

לבוש אישה: התורה צוותה על צניעות. אלא שזהו דבר יחסי לאופנה שבכל דור ודור. היו שנים שהלכו עם שמלה עד לרצפה אבל היום גם חרדיות הולכות עם שמלה עד הברך, כלומר הכל יחסי. זה בניגוד למצוות שהם אות, כגון: שבת, תפילין, טוהרת המשפחה. כנ"ל לגבי זקן, האיסור הוא על גילוח בתער, אבל אין חיוב בזקן או בכל שאר הסמלים.

ניתוחי מתים: יש חובה לאפשר ניתוחי מתים. חלק ניכר מהשיפור הרפואי בימנו, מבוסס על פאתלוגיה. ה"חת"ם סופר" פקפק ביכולת להקיש ממה שלמד רופא שהתמחה בניתוח גוויות של גויים, על בעיותיו הרפואיות של היהודי.

שמיעת מוסיקה נוצרית: היות ואין לדבר השפעה דתית ואין חשש שימיר את דתו, הרי כל אדם יכול להחליט על דעתו. כנ"ל עשו בתקופת בית שני השתמשו בציורים ובסמלים הלקוחים מעולם התרבות הנכרית לשם נוי, לדוגמא: הפסיפסים הנפלאים בבית הכנסת בבית אלפא אינם אלא גלגלי המזלות שהם סמל אלילי מובהק. כך, גם מסופר על רבן גמליאל הנשיא שלא חשש להתרחץ "במרחץ של אפרודיטי", שהרי פסלה עמד שם לשם נוי ולא לשם פולחן.

רפורמה ודת: דת בלטינית נקראת "ריליגו" שמשמעותו "כובל", זאת אומרת כניעתו של אדם לסמכות על אנושית. הדת היא עבודת האלוהים, בין אם היא נוחה לאדם ובין אם לאו. לעומת זאת הרפורמה היא ההיפך מכך, פרושה- מתן עדיפות לסיפוק צרכי האדם הבאה במקום מילוי חובותיו המוטלות על ידי האלוהים. ניתן לסכם זאת באופן הבא:

עבור האותודוקסים: ההלכה היא עבודת ה'.

עבור הרפורמים: ההלכה היא עבודת האדם.

מדע ואמונה: המדע הוא התחום היחידי שהוא רציונלי. זו מערכת מסקנות, היפותזות, כללים או חוקים הנובעת מתצפיות ניסויים ואינפורמציה ידועה ולכן אין למדע ברירה אלא לקבלן. המסקנה המדעית אינה מושפעת משאיפותיו של האדם, כלומר היא אינדפרנטית מבחינה ערכית, מפני שלמדענים בכל העולם יש ערכים שונים ומשונים. המדע אינו מחייב את האדם לשום דבר פרט לעצם הידיעה ולכן הוא אובייקטיבי.

האמונה: אינה רציונאלית והיא אינה נובעת ממסקנה - אלא מ הכרעת האדם. הכרעת האדם, שקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות – היא הערך שבקיום האנושי כנאמר: "...את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם..." (קהלת, י"ב, י"ג) וכך כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ספר המדע, א', ד') "...אין תכלית כוונת המצוות אלא שתלמד להתעסק במצוות השם יתברך ולהפנות מעסקי העולם וכאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת מכל דבר זולתו...".

לשמה ושלא לשמה: לשמה - האמונה בה' מבחינת אלוהותו – וסימנה העקידה. שלא לשמה – האמונה בה' מבחינת יראת העונש או הצפייה לשכר. כדוגמת תפילת ימים נוראים:

לשמה	שלא לשמה
"ובכן תן פחדך" "עלינו לשבח" "מלוך על כל העולם כולו"	"מי יחיה ומי ימות" "מי יעני ומי יעשיר"
אין כאן שום בקשה של צרכי האדם, אלא מעמדו של האדם כלפי האלוקים.	כאן יש דאגת העולם לגורלו הוא ומשמעותו הדתית – אמונית מצומצמת מאוד.

אומר הגר"א על הפסוק:

"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל"

(משלי, ל"א, ל')

"שקר החן" – הלומד בשביל העושר או הכבוד.

"הבל היופי" – הלומד על מנת למצוא חן בעיני בוראו בכדי שיקבל שכר טוב לעולם הבא, אף שהמעשה טוב מכל מקום הוא מבחינת הבל היופי.

"אישה יראת ה' היא תתהלל" – הלומד רק מפני שכך ציוונו.

קריאת שמע

לשמה: "...ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" - אהבת ה' ללא תנאי וללא תמורה.

שלא לשמה: "והיה אם שמע תשמעו..." - יש תמורה לעבודת ה'.

משמע שתי העמדות כשרות, אלא שהראשונה היא תכלית האמונה, השניה היא מדרגה נמוכה יותר שגם היא הותרה.

ידועה מחלוקת חז"ל בנושא זה:

דעה אחת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה- שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ².

דעה שניה: "העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, שלא לשמה נעשית לו סם המוות" ³.

לסיכום: "לשמה" – זו התכלית. "שלא לשמה" - אינה אסורה.

התפילה: חובת האדם לעבוד את ה' בתפילה (במקום קורבן התמיד). תפילה זו אינה תלויה בסיטואציה של האדם, כלומר אותה תפילת העמידה מתפלל החתן ביום חתונתו והאבל ביום אבלו.

שהרי לשם צרכיו היום יומיים של האדם הדתי הוא עושה כחילוני, לדוגמא:

אם בביטחון עסקינן - יתגייס לצבא.

אם בפרנסה עסקינן - ילך לעבוד.

אם הוא חולה - ילך לרופא.

ומדוע הולך יהודי כל יום לבית הכנסת?בכדי לקיים מצוות תפילה בציבור.

"סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת, י"ב, י"ג)