אחריותה של ציפורה למילת בנה - חובת האישה למול, וחובת בני קטורה למול

קוד: אחריותה של ציפורה למילת בנה - חובת האישה למול, וחובת בני קטורה למול בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

שמות ד 24: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו"

האם ביקש המלאך להמית את משה רבינו או את התינוק?

נחלקו בגמרא:

• ריב"ק: גדולה מילה, שכל הזכויות של משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל במילה.

• ר' יוסי: ח"ו שמשה נתרשל במצוות מילה, אלא מדובר שההתעסק במלון תחילה.

גם הראשונים נחלקו האם משה נתרשל במילה או לא.

חידוש גדול יש בדברי רבינו חננאל: הוא טוען (יומא פה:) שם כתוב, שהמלאך ביקש להמית את משה משום חטאה של צפורה- שלא מלה אותו! וקשה, שהרי נשים פטורות מלמול את בניהן ("כאשר צווה אותו"- ולא אותה) אז מדוע נגזר עליו עונש מוות משום כך? והיכן היה משה?

ניתן להניח כי מדובר בטעות דפוס.

אבל רבינו בחיי מסביר ע"פ ר"ח, שאכן צפורה נתרשלה במצווה שהרי משה השאיר אותם במלון והמשיך למצרים, וצפורה היתה אמורה למול אותו.

עוד מחדש רבינו בחיי בשם רש"י, שמשה היה חולה באותה עת ולא היה יכול למול את התינוק וציפורה היתה מחוייבת לעשות כן.

בתשובות מהר"ח או"ז (ס' יא) שטוען שיש מצווה מיוחדת על האם למול את בנה. והדרשה "אותו ולא אותה" הוא רק לעניין קדימה, אבל אם האב לא יכול למול, האם מחוייבת.

זה פלא עצום, לפרש את דברי הגמרא רק לעניין קדימה. נראה כוונת הדברים, שמצד עצם החיוב יש חיוב ממשי רק על האב, ואין חיוב על האם- אך מכוח הדין של ב"ד – שבעצם מחייב את כל ישראל (ע"פ הרא"ש והרמב"ם- שכאשר הבן לא נימול ע"י האב- לא רק ב"ד מחוייבים למול, (שהגמ' דיברה עליהם משום שהם בד"כ שליחי הקהל) אלא כל שיש בידו-מחוייב. ומכיוון שקשה לצפות מאנשים זרים שימולו את הבן כשהוא בחזקת אימו, האשה מחוייבת.

חידוש יש בדברי המהרש"א שמביא בשם המכילתא, שכאשר משה ביקש מיתרו לתת לו את צפורה לאשה, עשה איתו הסכם שהילד הראשון יהיה הקדש לע"ז, ומכאן ואילך יהיו לשם שמים. משה נשבע ליתרו שאכן כך יהיה. ומסביר המהרש"א, שמשום כך לא מל משה את גרשום.

הדברים קשים, מכמה בחינות:

גם אם משה נשבע, הרי שבועה זו לא חלה משום שיש כאן "נשבע לבטל את המצווה".

הרדב"ז נדרש לשאלה זו, ועונה שאסור להטעות את הגוי, אך כאשר הגוי טעה אין אנו מחוייבים לתקן אותו. ומסביר, שיתרו אמר "מכאן ואילך" ולא "משם ואילך", שאם היה מתנסח כך, משה היה מוחה. אבל ברגע שאמר מכאן ואילך- אפשר להבין שמדובר מהרגע הזה, ועד הרגע הזה לא נולד אף ילד, ולכן משה הסכים- עד כאן- לע"ז, מכאן ואילך- לשם שמיים. ומסביר הרדב"ז, שאע"פ כן, כיון שהיה בביתו של יתרו, לא היה יכול משה למול את הילד שהרי יתרו היה מתקומם על כך, ולכן, צפורה היא זו שצריכה לנקוט יוזמה משום שהיא בתו של יתרו.

סוגיה נוספת הקשורה לסוגיה זו היא שיטת הרמב"ם שבני קטורה חייבים במילה.

הגמ' בסנהדרין נט: דורשת מהפס' "את בריתי הפר" דורשים חז"ל שגם בני קטורה חייבים במילה.

רוב הראשונים, ובתוכם רש"י והריטב"א מפרשים שהחיוב היה רק על הדור הראשון; אך הרמב"ם (פ"י מהלכ' מלכים הל' ח) מחדש שכל זרעה של קטורה חייבים במילה.

הרמב"ם אף פוסק שכיון שהיום בני קטורה התערבו בבני ישמאעל, חייבים גם בני ישמעאל במילה, ביום השמיני.

הר"ן גם מסכים לשיטת הרמב"ם.

מהר"ץ חיות בנדרים לב: אומר שציפורה היתה מזרע מדין- ומדין היה מבני קטורה. ולכן גם היא היתה מחוייבת למול את בנה, מצד חיוב בני קטורה. ומוסיף, שהדין של "אותו ולא אותה" הוא רק בבנ"י, אך לא בבני קטורה, ולכן גם על ציפורה היה מוטל חיוב.

הרמב"ם כותב בסיום ההלכה הנ"ל "ואין נהרגין עליה" – הכס"מ הבין שמדובר שגם מי שברור לנו שהוא מבני קטורה, שחייב מצד הוודאי. אין הוא נהרג על כך, משום ש"אזהרתן זו מיתתן" נאמר רק ב 7 מצוות בני נח ולא יותר.

ניתן היה לומר סיבה נוספת: יתכן והכלל של "אזהרתן זו מיתתן" תקף רק בלאוין ולא במצוות עשה- כך נוקטים התוס'- אך אין זה יסתדר עם דברי הרמב"ם בפרק ז מהלכ' מלכים שכתב שאנשי שכם התחייבו מיתה משום שגויים נצטוו על הדינים ואנשי שכם לא קיימו זאת, משום שלא העמידו לדין את שכם בן חמור.

הרמב"ן בפרשת וישלח חולק על הרמב"ם וסובר שהדין של "אזהרתן זו מתתן" נאמר רק במצוות שהם "קום ועשה" ולא ב"שב ואל תעשה". וא"כ, לשיטתו ניתן להבין את דברי הרמב"ם שאין נהרגים על מצוות מילה. אך לרמב"ם קשה, שהרי הוא נוקט שגם כשהוא ביטל בשב ואל תעשה – הוא מתחייב. אלא חייבים להסביר כדברי הכס"מ, שאין מיתה בבני נח אלא בשבע המצוות בלבד.

המשנה למלך מפקפק על שיטה זו, הוא טוען שעל כל חיוב גמור גויים חייבים מיתה. ולכן הוא מפרש שהסיום של דברי הרמב"ם ש"אין נהרגין עליה" מוסב על הישמאעלים בזמן הזה, שחייבים רק מצד הספק.

השאגת אריה (ס' מ"ט) חולק על הרמב"ם וטוען בין היתר שאף אם בני קטורה נתערבו בבני ישמאעל, הרי אזלינן בתר הרוב וברור שהרוב הם בני ישמאעל ולא בני קטורה.

הנו"ב (תנינא, אהע"ז ס' נ"ב) וכן הפמ"ג והחת"ס חידשו שכל הדין של אזלינן בתר הרוב נאמר רק לגבי ישראל ולא לגבי בני נח. לבן נח אין דין כזה, שהרי המקור לדין זה הוא מהגמ' בחולין (יא) מהפס "אחרי רבים להטות" שנאמר לגבי ב"ד של ישראל, והרי ידוע שבן נח נהרג אפילו בדיין אחד. וממילא בני ישמאעל חייבים במילה.

היו אחרונים (מהר"ם שי"ק) שתמהו על הלכה זו, שהרי א"כ איך גוי נהרג על אשת אביו, ואחות אביו, שהרי למדנו את החיוב מהגמ' בסנהדרין (סט) שההנחה היא שאכן מדובר באחות אביו, שהולכים אחר הרוב.

צ"ל שיש 2 סוגים של רוב: רובא דאיתא קמן, ורובא דליתא קמן. רובא דאיתא קמן עדיף, אך להלכה נראה שנפסק כי רובא דליתא קמן חזק יותר. ניתן לטעון כי שיטת שמואל, שהלכה כמותו שבממון אין הולכים אחר הרוב- מדובר רק על רוב דאיתא קמן. כמו כן, רבים מהאחרונים שואלים (בראשם ההפלאה), אליבא דשמואל, איך יכולה להתקיים מצוות פדיון הבן, שהרי שמא לא אביו הוא.

ההפלאה ורעק"א חידשו, שרוב שכבר הוחזק מועיל גם בדיני ממונות, כלומר, רוב שנוגע גם לתחומים אחרים כגון איסור והיתר ששם הולכים אחר הרוב, בדיעבד יועיל גם בדיני ממונות. ולכן בפדיון הבן האב כבר מוחזק ממצוות המילה, ובמצוות ודאי הולכים אחר הרוב.

אמנם, יש לטעון כי אין מושג של "רוב שכבר הוחזק", ולגבי שאלת האחרונים, ניתן לענות שבממון הולכים אחרי רוב דליתא קמן. מה שנאמר שאין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות זה רק לגבי רוב מקרי, רוב דאיתא קמן.

ההבדל הבסיסי בין 2 סוגי הרוב:

רובא דאיתא קמן- בא לפתור ספקות- ספק שנולד באופן מקרי.

רובא דליתא קמן- בא כדי לא לעורר ספקות. פה מדובר על רוב טבעי. (רוב בהמות כשרות הן..). כלומר, עלינו להתייחס לתופעות שבאים לפנינו שהם באים במתכונתם הטבעית.

ולכן, הרוב הזה, שהבן הוא בן של אביו מועיל גם בבני נוח. ולכן, רק ברובא דאיתא קמן לא הולכים אחרי הרוב.

בע"ז (כז:) דנה הגמ' האם אשה כשרה או פסולה למילה- 2 טעמים נאמרו שם מדוע גוי פסול למול את בנו:

1. "ואתה את בריתי תשמור"- רק מי שהוא בן ברית כשר לימול. שיטת רב

2. ר' יוחנן- לומד מ "המול-ימול" רק מי ששיך ב"ימול" שייך ב"הימול"- המהול ימול אחרים.

הנפקא מינה היא האם אשה כשרה למול את בנה. ע"פ רב אשה איננה בת ברית, אך לפי ר' יוחנן- "אשה כמאן דמהילא דמיא". כיון שהיא פטורה- נחשבת כמי שמהולה.

תוס' והריטב"א נחלקו להלכה בענין זה.

מה שורש הסברא: ר' יוסף אנגל אומר: כל מצווה שבטבעה ובמהותה איננה מצווה חיובית אלא מצווה שלילית (כגון מילה- שעיקרה שלא יהיה ערל), מי שפטור ממנו, נחשב כאילו קיים. בכך הוא מתרץ מס' קושיות, ביניהם מנהג בקהילות בפולין שהנשים היו מברכות על הלולב אך לא ברכו על הסוכה למרות שישבו בה. הוא מסביר כי מצוות לולב היא מצווה חיובית- האדם צריך לקיים אותה. עיקרה של מצוות סוכה היא שהאדם לא יאכל מחוץ לסוכה.- ולכן היא מצווה שלילית. ולכן גם אם היא יושבת בחוץ זה נחשב כאילו היא יושבת בפנים ואין לה לברך.

אך קצת קשה, שהרי השאלה היתה רק לגבי שאר הלילות שבלילה הראשון ברכו.

הרי"ף והשאילתות הסבירו את קביעת הגמ'- ע"פ דברי הגמ' שם "הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל. הנודר מן המהולים אסור במהולי עכו"ם" – ישראל שאע"פ הוא ערל (שלא היה יכול לימול עצמו) ולא נימול- נחשב הוא עדיין כמי שמהול מבחינה מסוימת, ואשה אינה גרועה מכך.

ע"פ שיטת הרמב"ם והר"ן בדבר חיוב בני קטורה וישמאעל במילה, יש לשאול האם בן קטורה שנימול יכול למול ישראל- שהרי "המול ימול"- הוא מהול, ואולי הוא בן ברית משום החיוב המוטל עליו.

אמנם, השג"א אומר שגם לשיטת הרמב"ם אין הם יכולים למול את בנ"י משום שהם לא חייבים בפריעה.חז"ל אומרים שמצוות הפריעה נתנה רק בסיני, ולומדים זאת מדברי ה' ליהושוע- שוב מול את בני ישראל שנית"- כאן נתנה מצוות הפריעה. התוס' מעירים שהדבריםן אמנם נאמרו ליהושוע, אך החיוב נאמר כבר בסיני.

מכל מקום, יוצא שבני קטורה אינם חייבים בפריעה, וידוע ש"מל ולא פרע כאילו לא מל"- הם כמו ערלים, אינם יכולים למול את בנ"י.

כדבריו מובא במהרש"א (סנהדרין צד) על הפס' ויחד יתרו אומרת הגמ' שהעביר חרב חדה על בשרו וקיים את מצוות המילה. שואל המהרש"א- הרי לפי הרמב"ם הוא היה חייב במילה עוד מילדותו ומן הסתם מלו אותו. עונה המהרש"א, שאמנם הם חייבים במילה אך לא בפריעה, וכשיתרו התגייר שוב העביר חרב חדה על בשרו ומל עצמו שוב.

הנצי"ב טוען שנחלקו רש"י והשאילתות בכוונת חז"ל בהלכה "מל ולא פרע כאילו לא מל", האם הכוונה שהוא ערל ממש- הפריעה היא חלק מהמילה, או שמא הכוונה שנתחדשה הלכה שהוא עדיין ערל, אך מילה לחוד ופריעה לחוד.

לפי זה אפשר, שרק מי שנצטווה על הפריעה "מל ולא פרע כאילו לא מל", אך מי שכלל לא נצטווה על פריעה, עדיין יחשב בן ברית.

ביבמות עא: לומדים מהפס' "לך מול את בני ישראל שנית " הורש סוף מילה לתחילת מילה. מה תחילת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבת. רש"י מפרש שמדובר על ציצין שמעכבין את המילה. ואילו ר"ת סובר שמדובר על פריעה. ומכאן ידענו ש"מל ולא פרע כאילו לא מל"- זוהי גזרת הכתוב- מה תחילת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבת. הנצי"ב כותב, שרש"י סובר שמכיוון שפריעה נקראה מילה – שהרי התורה כותבת לזה מילה "שוב מול את בני ישראל שנית" – ומכאן למדנו שהיא חלק אינטגרלי מהמילה. לכן, לא צריך ללמוד סוף מילה מתחילת מילה

אך ר"ת סובר שיש כאן 2 גדרים: מילה ופריעה. מילה זוהי הסרת הערלה, פריעה- החטמת היהודי באות ברית קודש- הצד החיובי של המילה.

לפי דברי הנצי"ב היה ניתן לטעון אליבא ר"ת, שמי שלא קיבל את מצוות המילה יכול להיות בכלל בן ברית.

למעשה- מכיוון שבני קטורה הם גויים גמורים בכלל ערלים הם ופסולים למול יהודים.