קוד: מצות השמיטה והיתר המכירה בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
נחלק את השיעור לשניים:
לפסיקות שניתנו לפני הקמת המדינה, שאז לא היה שלטון יהודי בארץ.
לפסיקות שניתנו לאחר קום המדינה שאז הריבון על האדמות הוא יהודי או/ו המדינה.
היתר המכירה לפני קום המדינה (בשנת תרמ"ט, 1879)
הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל – רבה של קובנה כתב על ה"קולוניות של היהודים בארץ הקודש" – המתפרנסים מעבודת האדמה והציע פתרון לשנת השמיטה.
הוא הציע למכור את השדות והכרמים למשך שנתיים לישמעאלים. כלומר בשנת ערב השמיטה ובשנת השמיטה הישמעלים יעבדו את השדות. לעניים התיר לעבד בעצמם (שכן אין להם את היכולת לשכור פועלים זרים). בגישה זו של רבה של קובנה, תמכו גם הרב ישראל יהושע אב"ד דקוטנא וכן הרב שמואל מוהליבר והרב שמואל זאנוויל. פסיקה זו הוצעה רק לשמיטה זו"... ובשמיטה הבאה יצטרכו לשאול שוב...".
נבחן כעת מספר בעיות העולות מהפתרון המוצע ע"י הגאון מקובנה: בעיית איסור השכרת שדה בא"י לגוי בשביעית
אסור לישראל להשכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, משום שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ככתוב "...שבת שבתון יהיה לארץ..." (ויקרא, כ"ה, ד').
בפירוש נאמר במסכת ע"ז (ט"ו:), אין זה אלא כשמשכירה לצורך שנת השביעית בלבד, אבל בהבלעה, כלומר כשמוכר לכמה שנים (לפחות לשנתיים), מותר מאחר וישנה אפשרות שהגוי לא יעבדנה בשביעית אלא שנה לאחר מכן.
בעיית איסור " לא תחנם"
במסכת עבודה זרה (כ.) נאמר:
"...אסור לתת להם חנייה בקרקע ואין מוכרים להם שדות..."
אם כן, כיצד נוכל למכור להם (לישמעלים) את שדותנו בשביעת?
נכון שאין מוכרים קרקע לנכרי בא"י אבל מדובר רק אם המכירה "עולמית", כלומר שהמכירה היא ללא התניית זמן, אבל בפתרון שהציע הגאון מקובנה מדובר על התנייה מפורשת במכירה שהיא לפרק זמן של שנתיים בלבד. ואדרבא, עקב פתרון זה ישראל יקפצו לקנות שדות וכרמים ולא יחששו להפסדים עקב שנת השמיטה, כך נמצאת מרבה גאולה לארץ 1.
בעיית התוקף של מכירה זמנית
מהו תוקפה של מכירה שמראש ידוע שהיא לזמן קצוב (במקרה שלנו שנתיים)? האם זו מכירה של ממש?
הרמב"ם פוסק:
"המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה" (הל' מכירה, פרק כ"ג, הל' ה).
אם כן רואים אנו שגם למכירה לזמן קצוב יש תוקף של מכירה ממש.
האם יש קנין לגוי להפקיע מקדושת שביעית?
גם בהנחה שלגוי יש קנין בארץ ישראל, עדיין נשאלת השאלה הבאה: במידה וגוי רכש קרקע בא"י האם קדושת השביעית פוקעת משום שבעלי הקרקע הם גויים, או שמא נאמר גם אם לגוי יש קנין מלא בקרקע, בכל זאת קדושת השביעית בקרקעות של ארץ-ישראל אינה פוקעת לעולם ולא משנה מי בעל הקרקע באותה שביעית.
הנציב בספרו "משיב דבר", כתב להתיר בהסתמך על ה"בית יוסף":
"...למרות שקיימא לן שאין קנין לעכו"ם להפקיע מתרומות ומעשרות מכל מקום יש קנין לעכו"ם להפקיע משביעית".
והביא ראיה לדבר מפסוק בספר ויקרא (כ"ה, ו'): "...והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"- לכם שבת ולא לעכו"ם שבת.
ולכן לדעת מרן ה"בית יוסף": עכו"ם שזרע שדותיו בא"י לא חלה עליהם קדושת שביעית.
ומוסיף הנצי"ב שמהמילה "לכם" ניתן ללמוד שגם ממעטינן הפקר. כלומר, יכול אדם להפקיר שדהו בפני שלשה אנשים (ב"ד) וכתוצאה מכך לא חל על פירות השדה קדושת שביעית (ואולי יכול לעבד את השדה בעצמו) 2, כפי שמופיע בסנהדרין (כ"ו.) "...אגוסטין אני..." ופירש רש"י "אגיסטון אני" - שכיר אני בשדה של עכו"ם.
כלומר, באם נניח שהמכירה לגוי בא"י תופסת (כפי שכבר הראנו), הרי שהיא גם מפקיעה מקדושת שביעית, למרות שמקדושת תרומות ומעשרות איננה מפקיעה.
תומכים ומתנגדים
רבים הצטרפו להיתרו של הגאון מקובנה, וביניהם הראשון לציון בעל ה"ישא ברכה" והראשון לציון ר' רפאל מאיר פניז'אל בעל ה "לב מרפא".
מאידך רבים גם התנגדו וביניהם גאוני ירושלים: המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט.
הרדב"ז מתיר מכירה זמנית לגוי בא"י, אבל בתנאי שהמכירה תלווה בקושאן לפי כל כללי המדינה ואז חלות הקנין היא מכוח "דינא דמלכותא דינא".
כאן נשאלות שתי שאלות יסודיות:
(א) האם לאחר שהשלטון בידי ישראל מועילה המכירה לנוכרי להפקיע מקדושתה של שביעית? שהרי גם לאחר המכירה ישנה בעלות המדינה.
( ב) האם בכלל יש להזקק להיתר מכירה?
תשובה לשאלה ( א):
בעלות פרטית ושלטון ישראל: כל הרבנים הראשיים קבעו שאף שהאדמות נשארות תחת בעלות ושלטון ישראל – למרות זאת המכירה לגוי תקפה.
מצד דינא דמלכותא: הוסיפו בחוק, שמכירת קרקע בשנת שמיטה קבלה תוקף משפטי – גם ללא צורך ברישומים וקושאן, לכן מצד דינא דמלכותא הענין מוסדר ומוכר.
תשובה לשאלה ( ב)
דעת החזון איש: היתר המכירה לנכרי בא"י אסור מטעם הלאו של "לא תחנם", מפני שעצם המציאות של עובד ע"ז על קרקע ישראל שנוא לפני המקום 3 אבל רבים חולקים עליו.
בכל אופן גם החזון איש בשביעית (סימן ו' דף קי"ז) כותב שהאיסור הוא אך ורק מטעם הלאו של "לא תחנם", אולם גם לדעתו המכירה חלה.
דעת הגאון מקוטנא: בספרו "ישועות מלכו" מזכיר כמובן את האיסור של "לא תחנם", אלא היות וזה לטובת הישוב פשיטא לן דמותר, במיוחד בימינו - ששביעית בזמן הזה היא דרבנן, הרי שלכולי עלמא פשיטא דאין להחמיר.
ועוד סברו רבים דכל היכא דעושה לטובת כלל ישראל - אין עובר על הלאו של "לא תחנם".
הגרש"ז אויערבך זצ"ל: התיר בדיעבד מטעם "לאפרושי מאיסורא", שאם לא כן יאכלו רבים מאיסור שמיטה ממש.
כן הוסיף וקבע שגם לאחר המכירה, ישראל יכול לעבוד רק מלאכות האסורות מדרבנן אבל בוודאי שלא מלאכות האסורות מהתורה. בין האחרונות, נכללות: זריעה,קצירה,זמירה,בצירה וחרישה 4, מלאכות אלו רצוי שתעשנה על ידי הנוכרי ולא על ידי ישראל גם לאחר המכירה של הקרקע לגוי.
הרב קוק: התיר את היתר המכירה לאחרים אבל החמיר על עצמו (משפטי כהן סימן פ"ו).
הויכוח בין הרב צבי יהודה קוק והרב גורן:
הרב גורן התנגד להיתר המכירה. הוא נטה לקבוע שכיום גם הרב קוק לא היה תומך בהיתר המכירה.
ואילו בנו הרב צבי יהודה זצ"ל, טען ההיפך מדעת הרב גורן, ופסק שהיתר המכירה לא השתנה תוקפו.
במאמר שפרסם הרב שלמה גורן זצ"ל בשנת תשי"ט בחוברת "מחניים", הוא הראה קושי מסויים בהיתר המכירה. על מאמר זה העיר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ובה הוא שולל למעשה את כל דברי הרב גורן בנושא זה ותומך בהיתר המכירה בדורנו.
מהו מהות הויכוח בינהם?
הרב גורן: מעלה שני שינויים שחלו בדורנו לעומת תקופת הרב קוק שהתיר. הראשון, רוב אדמות ישראל נמצאות בידי יהודים, השני יש שלטון יהודי על הארץ.
לכן גם לדעת הסוברים "שיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע את קדושת הארץ" - זה כאשר אין שלטון ישראל על הארץ ורוב האדמות היו בבעלות נוכרים, אבל בימנו לא יועיל היתר המכירה מאחר ולדעתו ע ל כל קרקע יש שתי רשויות, אחת עליונה של השלטון ואחת של הבעלים. אומר הרב גורן, כשהרב קוק התיר את "היתר מכירה" זה היה כשלא ניכר הדבר מאחר ורוב הקרקעות היו בידי גויים ואין שבת הארץ ניכרת ממילא, אבל בימינו - לא.
הרב צבי יהודה זצ"ל: לא מקבל זאת וטוען שמכירת קרקע על ידי אדם פרטי היא מכירה לכל דבר וכן הפקר שאדם מפקיר שדהו בשביעית הרי הוא הפקר לכל דבר ואין לדבר שום קשר אם יש רוב יהודי בארץ או לא, או אם שלטון ישראל בארץ או לא. בכל מצב, היתר המכירה תקף.
רואים אם כן, שלאחר קום המדינה, התלבטו גדולי ישראל לגבי התוקף של היתר המכירה. שהרי יש שלטון יהודי על אדמות ישראל ולמרות שבסופו של דבר נטו להתיר יש לזכור את שתי העובדות הבאות:
סימוכין לשמיטת קרקעות – הפסוקים בתורה
"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה,ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה..." (שמות, כ"ג, י'- י"א)
וכן נאמר:
"... דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול..."
(ויקרא, כ"ה, ב'-ז')
לאור פסוקי התורה המפורשים יש לשאול האם "היתר המכירה" מתיישב עם ציווי התורה.
שמיטה הוסמכה ליובל
שמיטה ויובל: מצוות שמיטה הוסמכה ליובל ככתוב בתורה ויקרא (כ"ה, ח'):
"וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים..." (ויקרא, כ"ה,ח')
אח"כ נאמר:
"...וקדשתם את שנת החמישים שנה יובל היא תהיה לכם.... יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם...".
מכאן ששמיטה הוסמכה ליובל.
הרמב"ם מביא באשר לזמן תוקפו של היובל 5:
"משגלה שבט ראשון ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה - בזמן שכל יושביה עליה"
שמיטה בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן?
נחלקו חכמים ורבי (מועד קטן ב:):
רבי אומר "וזה דבר ה שמיטה,שמוט..." 6 - בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת - שמיטת קרקע (הכוונה ליובל) והשניה - שמיטת כספים (הכוונה לשביעית בה נוהגת גם שמיטת כספים, לעומת יובל בו לא נוהגים שמיטת כספים).
לומדים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
פירוש: בזמן שהיובל נוהג, השמיטה נוהגת (שהרי שמיטה הוקשה ליובל), אבל בזמן הזה שהיובל לא נוהג גם השמיטה היא רק מדרבנן.
נושאים שונים בדיני והלכות שנת השמיטה
גיבורי כח - מיהם?
מופיע בתהילים (ק"ג, כ'):
"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"
מופיע במדרש תנחומא:
"רבי יצחק נפחא אומר: אלו שומרי שביעית ולמה נקרא שמם גבורי כח? רואה (החקלאי) ששדהו מופקרת ואילונותיו מופקרים ורואה פירותיו נאכלים וכובש יצרו ואינו מדבר"
כלומר בפשט המדרש: גבורי הכח הם לא קוני הפירות והירקות מהישמעלים, אלא הכוונה היא לחקלאים שהם היחידים, שבשביעית לרכושם אין משמעות והרי הוא שייך לכלל.
מה ההבדל למעשה בין מלאכות מדאורייתא למלאכות דרבנן?
מלאכות האסורות מהתורה אסור לעשותן אפילו כדי לשמור על קיום האילן ונקרא בשם " לאוקמי".
לדוגמא: זריעה וקצירה (ירק), זמירה ובצירה (אילן) אסורות מהתורה. חרישה ונטיעה אסורות מהתורה אבל אין לוקים עליהם.
מלאכות האסורות מדרבנן אסורות רק אם הם באים להשביח את הצמח ונקרא בשם " לאברויי" אבל אם זה לקיים את הצמח מותר.
מותרים גם מלאכות מדרבנן, אם הן באות למנוע הפסד השדה.
לגבי גינות בית:
מותר להשקות, אבל רק מה שצריך.
בעונת הגשמים אין להשקות כלל.
עדיף על ידי ממטרה ולא ביד.
אסורה השקאה מיותרת.
אסור לנכש עשבים אבל אם העשבים חונקים את הצמח מותר.
בבתים אם יש חשש לשרפת קוצים או נחשים וכו' מותר.
זיבול ודישון – רק בכדי למנוע נזק ניכר.
כיסוח דשא – אסור לכסח את הדשא לשם השבחה אבל לשם נוי מותר. באופן מעשי צריך לחכות עד שהדשא יגדל מאד ותתקלקל צורתו ואז מותר. כלומר מבצעים את הפעולה, רק שברור לעין שהנוי התקלקל לגמרי ולא להשבחת הצמח. כנ"ל לגבי גדר חיה.
הירושלמי בריש ערלה (פרק א, הלכה ב') מביא:
נאמר בתורה:
"…ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, ב').
ובהמשך:
"... שדך לא תזרע..." (שם, ד').
מסתפק הירושלמי האם "בבית" יש דיני שביעית. למשל, האם מותר לזרוע בבית?
מחד התורה אומרת " שדך" ובית אינו בכלל שדה, אבל מאידך נאמר "ושבתה הארץ שבת לה' " ובית בכלל ארץ, ספק זה אינו מוכרע בירושלמי- בירושלמי בערלה כתוב.
יש הפוסקים "בבית" לקולא, אבל " החזון איש" הכריע לחומרא ולכן אסור לזרוע בבית.
(א) עציץ נקוב – נחשב כקרקע לכל דיני שביעית לכן אסור לזרוע בעציץ נקוב.
(ב) עציץ שאינו נקוב – אסור מדרבן לרוב הפוסקים.
לגבי עציץ שאינו נקוב שנמצא בבית (מצרפים את שני הדברים) כתב החזון איש – שהמקל, יש לו על מה לסמוך.
מהם פירות שביעית?
נביא מספר דינים בקשר לפירות שביעית:
מהתורה יש בהם קדושה 7.
חייבים להפקיר אותם. שנאמר: "...והשביעית תשמטנה ונטשתה..." (שמות, כ"ג, י"א).
אסור להפסיד אותם שהרי נאמר: "...והיתה לכם שבת הארץ לאכלה..." - לאכלה ולא להפסד.
אסור לסחור בפירות שביעית, שנאמר "לאכלה" - לאכלה ולא לסחורה.
חייבים לבערם בזמן הבעור, נאמר "...ולבהמתך ולחיה אשר בארצך...", ודרשו חכמים במסכת פסחים (נ"ב:): "כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה אשר בבית, כלה לחיה אשר בשדה, כלה לבהמתך מן הבית".
החזון איש פוסק, שאין חיוב לאכלם אלא רק לא לקלקל אותם, אבל רבים אומרים שבאכילת פירות שביעית מקיימים מצוות עשה ( מדרבנן)של "לאכלה".
השלכות הלכתיות: מהאמור כאן יוצא כי בשנת שמיטה, אסור לכבות נר של הבדלה בשיירי היין, מפני שע"י כך הוא מקלקל את היין וכן אסור להטיף טיפות יין בליל הסדר, כי יין שביעית יש בו קדושה.
ספיחין : הגדרה – פרי האדמה ותבואה העולה מעצמה. מהתורה הם מותרים לאכילה אלא שחכמים אסרו מפני שאנשים התחילו לזרוע ואמרו שגדל מעצמו מזרעי שנה קודמת.
ספיחין – אסורים בשימוש.
יש האוסרים להוציא פירות שביעית לחו"ל.
לדעת הבית יוסף – החיוב הוא על בעל השדה ואם לא הפקיר עבר על מצוות עשה ואין הפרות הפקר.
ואחרונים אומרים – הם מופקרים ממילא מבחינת "אפקעתא דמלכא" היינו שהם מופקרים ממילא גם אם בעל השדה לא הפקירם שהתורה הפיקרה אותם.
ההפקר מתייחס רק לפירות ולא לשדה, לרכוש, לעצים וכו', ולכן צריך להזהר ולא להזיק.
לדעת ה"בית יוסף": אין בהם קדושת שביעית ולכן אין בעיה.
לדעת ה"חזון איש": יש בהם קדושת שביעית ולכן יש בעיה. בשל כך, הקונים חייבים לעשות הסכם עם בעל החנות שהם ממנים אותו כשלוחם וע"י כך הוא לא קונה כמות גדולה (מסחרית), אלא כמות קטנה לכל אחד ואחד. כמות קטנה זו איננה מסחרית ולכן אינו עובר על "לאכלה ולא לסוחרה".
אפשרות ב' - אוצר בית דין
פירות שביעית שהם הפקר לכל, ירוכזו ויחולקו לציבור על ידי בית דין, אע"פ שאסור לקטוף ולאסוף פירות שביעית כבכל שנה, הרי שאיסור זה הוא על היחיד הקוצר לעצמו אבל שליחי בית דין שהם קוצרים לצורכי הציבור, יכולים לקצור ולאסוף את הפירות לצורך השביעת. בית הדין אינו גובה תשלום עבור הפירות, אלא התשלום הוא עבור ההוצאות – תשלום לעובדים.
איסור הנאה
המקדש אישה בפירות שביעית – מקודשת, למרות שנאמר על פירות שביעית "לאכלה ולא לסחורה" – מכל מקום מקודשת 8. הירושלמי סובר "שאין מקדשים מלכתחילה", אך מכל מקום בדיעבד הקידושין תופסים. והסיבה היא: שיכול לזכות בהפקר של עצמו.
המשנה (קידושין נו:) אומרת ש "אין קידושין מאיסורי הנאה", כגון המקדש בעורלה, בכלאי הכרם - אינה מקודשת. אבל אם מכרן (לגוי) וקידש בדמיהן – מקודשת, לפי "שאין הדמים נתפסים באיסור שבהם", מלבד עבודה זרה ושביעית שכסף פדיונם כן נתפס באיסור שבהם ולכן אין להנות מכסף זה 9.
וכן המקדש בחמץ שעבר עליו הפסח - אינה מקודשת.
וכן המקדש בטובת הנאה – אינה מקודשת שההלכה כרב הונא שטובת הנאה אינה ממון (למשל המקדש בתרומות או מעשרות שיש לו טובת הנאה מעצם ההחלטה לאיזה כהן לתיתם – בכל זאת היות וטובת הנאה אינה ממון - אינה מקודשת).
1 ישנו דיון ארוך בפוסקים האם דין נוכרי עובד עבודה זרה שייך גם לישמעלים. יש מהפוסקים הסבורים שלא – לפי זה לא שייך בהם דין "לא תחנם" (ראה מאמר בנושא זה בעמוד 186).
2 וראה תוס' במס' סוכה לא:
3 יש לתמוה האם ישמעאל הוא בגדר של עובד ע"ז.
4 יש הסובירם כי רק זריעה וזמירה הם מהתורה.
5 הל' שמיטה ויובל פרק י' הל' ח-ט.
6 דברים ט"ו, ב'.
7 לדעת הבית יוסף - פירות של נכרי אין בהם קדושת שביעית.
8 ראה מסכת קידושין (נ"ב:) וכן דעת הרמב"ם (נשים, הל' אישות, פ"ה, ה"ג).
9 ראה קידושין נח.