קוד: ראש השנה שחל להיות בשבת בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

שופר בראש השנה שחל להיות בשבת

 

כללי:

ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעים בו בשופר.

 

הבבלי מנמק:

הטעם לדבר מופיע במסכת ראש השנה (כ"ט.).       אומר רבה:

"... הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעברנו ד'   אמות ברשות הרבים...".

 

והגמרא ממשיכה ואומרת:

"והיינו טעמא דלולב בשבת"

"והיינו טעמא דמגילה בשבת".

 

כלומר: לדעת הבבלי (רבה), שופר ולולב – למרות שהם מצוות מדאורייתא - נדחות משום חשש טלטול בשבת. מגילה, שהיא ביסודה תקנת חכמים, אין קוראים אותה בפורים שחל להיות בשבת אלא מקדימים את קריאתה.

הרמב"ם: פוסק כרבה, ואומר שאין לתקוע בשופר בשבת מחשש טלטול.

השאלה: כיצד יתכן שבגלל חשש רחוק כל כך, שדוקא בשבת הוא ייזכר וילך ללמוד אצל הבקי ממנו ובמקרה גם לא יהיה שם עירוב ואז נמצא שטלטל בשבת. האם בשל חשש דחוק שכזה, נבטל מצוות תקיעת שופר שהיא מדאורייתא?

 

שיטת הירושלמי: אכן הירושלמי לא מביא את דעת רבה שבבלי, אלא מביא נימוק שונה:

  "...כתוב אחד אומר יום תרועה   (במדבר, כ"ט, א') וכתוב שני אומר זיכרון תרועה   ספר ויקרא (פרק כג, פסוק כד) הא כיצד?  

עונה הירושלמי:

"בשעה שהוא (הכוונה לראש השנה) בחול – הרי הוא יום תרועה כלומר תוקעים בו, אבל אם ראש השנה בשבת הרי הוא "רק" זיכרון תרועה – ולכן מזכירין ולא תוקעים".

 

כלומר: לדעת הירושלמי אין כלל חובה (אין מצוה) לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת.

בעוד שלדעת הבבלי (רבה), יש חובה לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת, אלא שחובה זו נדחית עקב חשש הטלטול.

 

דחיית שיטת הירושלמי ע"י הבבלי:

בבבלי בחנו את שיטת הירושלמי אבל דוחים אותה משתי סיבות:

אם מהתורה אין כלל מצוה לתקוע בשבת אז מדוע במקדש כן היו תוקעים גם בשבת?

היות ותקיעת שופר אינה מלאכה אלא חוכמה, אין סיבה לאסור תקיעת שופר בשבת.

 

תשובת הירושלמי

במקדש תוקעים גם בשבת, היות ונאמר:

"...זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' "                    (ויקרא, כ"ג, כ"ד-כ"ה)

 

תני ר' שמעון   בן יוחאי: והקרבתם- במקום שהקורבנות קרבין, כלומר עיקר מצות שופר היא במקום שהקורבנות קרבין, כלומר במקדש, היות ובמקדש קורבנות קרבין גם בשבת לכן גם שופר יתקע בשבת, אבל בגבולין (כל מקום חוץ מהמקדש קרוי גבולין) אכן אין חובה לתקוע בשופר, ולכן אם ראש השנה חל בשבת לא יתקע שופר בגבולין –   אלא יהיה רק זיכרון תרועה.

 

הוכחה לשיטת הירושלמי מיום הכיפורים

"...וביום הכיפורים בעשור לחודש תעבירו שופר בכל ארצכם..."                                                (ויקרא, כ"ה, ט')  

 

שואלת הגמרא, אם נאמר יום הכיפורים לשם מה התוספת בעשור לחודש? הרי זה מיותר. אלא לומר לך, שעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תקיעת שופר בראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם. מכאן מחזק הירושלמי את גישתו שתקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת מלכתחילה ומדאורייתא- אינה דוחה את השבת ולא כשיטת הבבלי שתקיעת שופר זו היא כן חובה בשבת אלא נדחית מסיבת טלטול .

 

הסבר מעניין ושונה מביא הריטב"א:

הריטב"א אומר שרק מצוה שזמנה נאמר במפורש בתורה

רק היא   דוחה את השבת.    נביא לכך מספר דוגמאות:

מצוות מילה : נאמר בתורה:   " וביום השמיני ימול בשר עורלתו"   היות וזמן המילה מצוין במפורש, לכן עושים ברית מילה אף בשבת.

קרבן פסח : נאמר בתורה   "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בארבעה עשר יום בחודש הזה, בין הערביים תעשו אותו במועדו, ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו" - היות והזמן של קרבן הפסח מצוין במפורש בתורה, לכן מביאין ומקריבין את קורבן הפסח גם בשבת.

קורבנות שבת : בכל שבת קרבים 4 קרבנות (2 תמידים +2 מוספים), כך עולה שבשנה שלמה קרבים מאתיים קרבנות (50 שבתות X 4). כל   הקורבנות הללו דוחים את השבת, למרות העבודה הרבה שיש לכוהנים בעטיים. למשל, מלאכת השחיטה - זו מלאכה האסורה בשבת מהתורה, אבל הותרה לצורכי המקדש.

 

לימוד זה שאם צוין " זמן" במצוה מסוימת, הרי היא דוחה את השבת, לומדים מקרבנות התמיד, שהיו קרבין בכל ימות השנה בבית המקדש. הלימוד הוא כדלהלן :

בקורבן פסח   נאמר "במועדו" ובקורבן התמיד נאמר "במועדו" . מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא: ומה תמיד שאם לא הקריבו- אינו חייב עליו בכרת ובכל זאת דוחה את השבת, קל וחומר קורבן הפסח שאם לא הקריבו חייב עליו בכרת,   שידחה את השבת.

מכאן לומדים לגבי כל מצוה שאם יש לה "מועד" המוזכר בתורה – היא דוחה את השבת .

 

שאלה מעניינת: אחרי שהתרנו לשחוט את קורבנות התמיד ואת קורבן הפסח בשבת, משום שנאמר "במועדו", האם גם הסכין לשחיטת קרבן התמיד או הפסח –   גם היא תהיה מותרת בטלטול?

התשובה: הסכין עצמה תהיה מותרת רק ע"י גרמא, כלומר "תוחבו בצמרו של הכבש או בין קרניו של הגדי" וכך לא האדם עצמו מטלטל את הסכין. שואלים: הרי יש בכך מעין מלאכת מחמר? התשובה היא: היות והדבר נעשה כלאחר יד ולצורך מצוה -   הרי שהדבר מותר .

 

אגב, הגמרא דידן, בפסחים (סו.-סו:) מספרת על בני בתירא שהסתפקו מאוד בדין קורבן פסח שחל בשבת ובדין תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת.   בני ביתרא שמשו במנהיגות לאחר מות שמעיה ואבטליון (מראשוני דור התנאים) ואח"כ העבירו את התפקיד ואת המסורת שהייתה בידם להלל הזקן. כלומר מדובר בגדולי ישראל, שהיה להם ספק כיצד לנהוג בנושא זה של שופר או קרבן פסח - בשבת. מכאן שנושא זה   הוא לחלוטין לא פשוט גם אחרי הכרעת הבבלי והירושלמי.

 

תשובת הריטב"א לגבי ראש השנה שחל להיות בשבת:

אומר הריטב"א, אומנם לגבי ראש השנה נאמר המועד במדויק שהרי כתוב " בראשון לחודש השביעי", אלא שחג זה (ראש השנה) הוא היחיד בחגי ישראל שקבוע בתחילת החודש והיות ובתקופתם לא ברור היה מתי מולד הלבנה (אם ב- ל' אלול, או ב- א' של תשרי), לכן קבעו חכמים את ראש השנה ליומיים,למרות שמהתורה ראש השנה הוא יום אחד.

מכאן שאחד הימים של ראש השנה הוא למעשה ספק חג, ולכן תקנת רבה "שמא יטלטל" תופסת. אבל אם לא היה העניין של ספק חג, בודאי שלא היינו דוחים עשה מפורש מהתורה (שופר) עקב ספק טלטול.

 

בהערת אגב, נביא בקצרה את ענין "הזמנים"   בחג:

בפסח נאמר שזמנו "בחודש האביב", לכן אם אנו רוצים שחג הפסח יהיה תמיד באביב עלינו לעבר החודשים (לעבר 9   מתוך 17 שנים), שהרי אנו מונים את השנה ע"פ הלבנה:

שנת הלבנה היא : 354 ימים.

שנת החמה היא : 365   ימים.

נמצא שההפרש בינהם הוא: 11 יום בכל שנה, לטובת שנת החמה וכך אם לא נעבר את השנה, הרי לאחר כ- חמש עשרה שנה, יחול פסח בחורף וזה הרי לא יתכן שהרי נאמר "שמר את חודש האביב" לכן אנו מוסיפים חודש כמעט בכל שלש שנים (למעשה בכל גו"ח אדז"ט- כלומר, שנה שלישית, שישית וכדו') בכדי לקזז את שנת הלבנה לשנת החמה.   וכל זאת בכדי לקבע את החגים במועדי השנה. (פסח תמיד באביב, סוכות תמיד בסתיו וכו')

 

לסיכום נושא השיעור: