קוד: נצרות ויהדות בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
כללי:
שיעור זה ניתן לציבור הדתי - ערב תחילת השנה האזרחית כתחליף למסיבות/וחגיגות עליהם נאמר "ולשמחה זו מה היא עשה"?
תחילתה של הנצרות מיוחסת לאדם מישראל ששמו היה ישוע.
מיהו יש"ו?
אדם מישראל ששמו ישוע (= יהושע) חי בארץ ישראל, כשני דורות לפני החורבן.
בתחילת המאה ה-19 וה-20 היו דעות שנטו להאמין ש "אותו האיש" לא היה ולא נברא.
כיום רוב החוקרים נוטים להניח שאכן היה אדם כזה.
המקור הקדום ביותר המספר על יש"ו הוא: פאולוס, אלא ש פאולוס עצמו חי כ - 20 עד 30 שנה לאחר מותו של אותו האיש. יש"ו עצמו חי רק כ- 34 שנים.
פאולוס לא ראה את יש"ו בחייו, הוא מתייחס אליו כאל דמות שמימית.
יוסף בן מתתיהו – סוף המאה הראשונה, בספרו המפורסם "תולדות מלחמות היהודים ברומאים", אינו מזכיר כלל את יש"ו.
"בקדמוניות", מופיעה פיסקה מפורסמת על יש"ו המתייחסת אליו כיצור על אנושי, יש הרואים בכך זיוף נוצרי.
האוונגליונים – הם הביוגרפיות הרשמיות של יש"ו מטעם הנצרות (בשורה טובה).
הם כתובים ביוונית ומתייחסים לחיי יש"ו. נכתבו כשניים עד שלוש דורות לאחר יש"ו.
ישנם ארבעה אוונגליונים:
מתי,מרקוס 1, לוקאס,יוחנן.
שלושת האוונגליונים הראשונים מכילים חומר דומה.
אפשר לכתבם בשלוש עמודות מקבילות.
צורה כזו של ספר נקראת סינופסיס (ראיה-יחד) ולכן הם נקראים האוונגליונים- הסינופטיים.
תולדות חיו הקצרים של יש"ו
ישו נולד למרים ויוסף מנצרת, לפי האמונה הנוצרית הוא נולד בעוד מרים בתולה, שהרי עם לידת ישו היא הייתה עדיין מאורסת. הלידה עצמה הייתה בבית לחם.
ישו חי וגדל בנצרת, היו לו 4 אחים וכן אחיות. לפי המסופר ב"לוקאס", עלה בגיל 12 עם הוריו לירושלים ושם הפתיע את החכמים בחכמתו ובשאלותיו.
יוחנן המטביל – מטביל את ישו בשנת ה-30 לחייו (עד אז כמעט לא היה פעיל).
לאחר הטבילה עזב את ביתו ונהיה דרשן בישובים שבסביבות ים כנרת.
ישו חי כ- 34 שנה, הוא נצלב בפקודתו של המושל הרומי לארץ ישראל באותה תקופה, פונטיוס פילאטוס.
עיקרי תורתו: קריאה לתשובה ולקבלת מלכות שמים. תלמידיו היו מפשוטי העם, דייגים מכפר נחום. ישו הדגיש את המצוות בין אדם לחברו והעמידן על לפנים משורת הדין.
ישו שם דגש על חובת הלבבות – אמונה, אהבה, ביטחון, ענווה ושפלות רוח, מאשר חובת האיברים – שהם המצוות המעשיות, הוא לא ביטלן אבל הפחית בחשיבותן.
יש"ו וסממני משיח
יש"ו מעולם לא כינה את עצמו "משיח" אלא באופן עקיף.
הוא נודע בקרב הנוהים אחריו כבעל ניסים, מחולל ניסים על טבעי, רופא חולים, פוקח עיורים, מגרש שדים, רופא חולי רוח ואף מחיה מתים.
אגדות רבות נפוצו סביבו, כגון:
האוונגליונים מדגישים שדברים אלו משכו אליו חסידים רבים.
יש"ו נהג לקרוא לעצמו בן האדם או בר-אנש. לפעמים הוא נשמע כקורא להידבק בו יותר מאשר להידבק בתורה. בנוסף, ייעד שנים עשר שליחים להפצת תורתו.
יחסיו עם היהודים
מרגע שהחל להתייחס לייעוד הנבואי משיחי כמכוון אליו - או אז גורש מבית הכנסת.
יש"ו עורר את כעסם של חכמים כשריפא חולים בשבת. חכמים האשימו אותו בזלזול בנטילת ידים ובתלישת שיבולים בשבת, אבל בד"כ חי כיהודי שומר השבת.
שלשה ימים לפני הפסח: עלה להר הזיתים, בכה על החורבן הקרב ונכנס לעיר על גבי חמור כמעין כניסה משיחית.
המוני העם ברכו אותו בברכת "ברוך הבא בשם ה' ". אח"כ נכנס למקדש, טיהר אותו וגירש את הסוחרים מהחצרות הסמוכות להיכל ה'. את הסמכות הוא ינק מיוחנן המטביל.
הכוהנים חששו ממנו, הם שאלו אותו שאלות בדבר הציות לחוקי רומי ועיקרי האמונה, אולם הוא התחמק מתשובות ברורות.
אחד מתלמידיו, יהודה איש קריות, בגד בו והבטיח לכוהנים ולפרושים לתופסו (תמורת בצע כסף).
כשיש"ו ירד לאזור גת שמנים - יהודה איש קריות ניגש אליו ונשקו, בכך סימן לשומרים מי האיש והם עצרוהו. הוא הובא בפני הסנהדרין.
על שאלת הסנהדרין: האם הוא המשיח?
ענה "...אתה אמרת...", ויש אומרים (מרקוס) שענה: "...אני הוא...".
הוא הובא לשלטונות רומי כמורד במלכות-כמשיח שקר. פונטיוס פילאטוס לא מיהר להוציאו להורג מחשש ממהומות. לפי מתי, היהודים הם אלו שדרשו את מיתתו, זאת באומרם "דמו עלינו ואל זרענו". אולם אין ראיות לדבר.
בעקבות כך יש"ו הוצא להורג.
יוסף הרמתי (אחד מתלמידיו) קבר אותו, אח"כ באו תלמידיו ומצאו את קברו ריק.
סיפורים אודות מקום הימצאו צצו אז. לפי המסורת הנוצרית נפרד יש"ו מתלמידיו בהבטחה לחזור באחרית הימים ומכאן נישא השמיימה.
התפתחות הנצרות
בשנת 70 לספירה (להולדת ישו) וכ- 40 שנה אחר מותו חרב בית המקדש השני.
בשנים 200 – 100 לספירה, התקופה הרומית, בארץ ישראל היה שיממון, יהודים יכלו לבוא רק להר הזיתים וממנו לצפות להר הבית.
בשנת 300 שנה לספירה - הרומאים מקבלים עליהם את הדת הנוצרית. זהו אחד האירועים החשובים ביותר, שכן עד אז הרומאים היו פגאניים כלומר עובדי אלילים.
קבלת הנצרות ע"י הרומאים הביאה בעקבותיה להחמרת המצב בירושלים,Konstantinus (קונסטנטינוס) קיסר אוסר על ישיבת יהודים בעיר העתיקה.
יש לזכור שהנצרות בתקופה זו החלה לראות באסון שפקד את ירושלים - חורבן הבית שני, עונש על צליבתו של ישו. זו הסיבה שהנוצרים לא בנו בהר הבית אלא השאירו אותו בשיממונו.
אירוע חולף היה בשנת 362 לספירה. בשנה זו, לשלטון ברומי עולה Youlianus (יוליואנוס) קיסר והוא רוצה להחזיר את הקיסרות מנצרות לפאגאניזם, אולם הוא נרצח והנצרות משתלטת על רומי ומשם על אירופה כולה.
מכאן ואילך מתחילה תקופה בת כ- 300 שנים נוספים, תקופה קשה ליהודים אשר הר הבית נמצא בתקופה זו מחוץ לתחום ליהודים והוא נשאר שומם.
התקופה המוסלמית
עם תחילת המאה השביעית, המוסלמים משתלטים על ירושלים ואזור הר הבית.
לעיר מגיע הח'ליף עומר ויועצו כעאב אל אחבאר. למוסלמים לא הייתה בעיה עם צליבת ישו ולכן הם, בניגוד לנצרות, החליטו לבנות בהר הבית.
היועץ, כעאב אל אחבאר, ממליץ לבנות מסגד צפונית לצ'חרה – היא אבן השתייה, בכדי שהתפילה (הקיבלה) המכוונת לכיוון מכה, "תעבור" דרך "אבן השתייה" בדרכה למכה.
הח'ליף עומר מחליט שיועצו נעים אל אחבאר קיבל יותר מידי עצות מיהודים שישבו מסביב לחומות העיר העתיקה והוא מחליט לנטוש לזמן מה את "אזור היהודי" – אבן השתייה, ולבנות ב קצה הר הבית הדרומי את המסגד. זו הסיבה שלמסגד קוראים בשם " אל אקצה" שפירושו - הקצה.
בסוף המאה השביעית, תחילת השמינית, בונה הח'ליף החדש עבד אל מליק, באזור אבן השתייה, מבנה לציון המקום (ולא מסגד, בניגוד למקובל לחשוב) המקום מכונה בשם : " קובת אל צ'חרה" שפירושו - כיפת הסלע.
כפת הסלע
מסגד אלאקצהשתי תפיסות שונות במהותן אפיינו את גישת הפילוסופיה היהודית כלפי הנצרות. האחת מצאה נקודות השקה בין הנצרות והיהדות בעוד האחרת שוללת אותה מכל וכל.
גישה אחת:
מרטין בובר, פרנץ רוזנצוויג, דוד פלוסר ואחרים – סבורים שיש נקודה משותפת בין היהדות לנצרות והיא האמונה באל אחד למרות שהנצרות והיהדות הם קווים מקבילים.
ישעיהו ליבוביץ ואחרים - שוללים את הנצרות מכל וכל, שהרי הנצרות אינה כופרת ביהדות או שוללת אותה אלא טוענת שהיא היא היהדות.
לכן לדעתו, לא יכולה להיות כלל נקודת השקה בין הנצרות ליהדות (ראה במכתביו הנזעמים לפרופ' דוד פלוסר).
נסכם בתמצית את עיקרי ההבדלים בין תפיסת היהדות והנצרות
מתוך הטבלה ניתן לראות שהנצרות היא למעשה אנטי – תזה ליהדות.
|
הנושא |
הנצרות |
היהדות |
|
ערכי האדם |
ישו עולה למוקד עבור האדם, לכפר על חטאי האדם. זו משמעות הצלב. |
ערכי האדם נדחים מפני יראת האלוקים ואהבתו ולמענו. זו משמעות העקידה. |
|
תכלית עבודת ה' |
דת אנתרופוצנטרית – בה האל הוא מכשיר לסיפוק צרכי האדם. |
דת תיאוצנטרית – תכלית האדם עבודת ה'. |
|
מצוות מעשיות |
ביטלה את המצוות המעשיות. |
יסוד היהדות הם המצוות המעשיות, המשנה והתלמוד הם המפרידים בין ישראל לגויים. |
|
התגלמות האלוהים |
התגלמות האלוהים באדם – בישו, דומה לעבודה זרה. היות והנצרות היא דת כריסטיאנית ( משיחית) המאמינה בשילוש הקדוש – לכן רואה בה הרמב"ם עבודה זרה. |
היהדות היא "ריליגיו" שמשמעותה בלטינית – "כובל". כלומר כניעתו של האדם למלכות שמים.
|