קוד: האם הנוגע בדבר יכול להצטרף לעדות בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

הנושאים המטופלים:

הודאת בעל- דין.

אין אדם משים עצמו רשע.

פלגינן דיבורא.

 

כללי:

בד"כ במשפט   הפלילי האזרחי – בדיני הראיות מקבלים את עדותו של הקורבן. לדוגמא: אדם נשדד ברחוב, הרי הוא יכול לבוא ולהעיד בבית הדין ועדותו קבילה מבחינת דיני הראיות. כלל זה נכון במשפט הכללי הנהוג במדינת ישראל.

השאלה היא, מה ההלכה מבחינת המשפט העברי?

"נוגע בדבר"

ידוע שבד"כ האדם הנוגע בדבר, כלומר שיש לו קשר אישי לעדות, הרי הוא פסול להעיד. לכן עדות קרובים פסולה., שהרי עצם "הקרבה" גורמת לחשד שעדותו לא תהיה ישרה ולא על דרך האמת. כפי מופיע בגמרא שקרוב ונוגע בדבר ועוד אחרים - פסולים לעדות     השאלה היא, האם זה תמיד כך?

בדיני ממונות

ידוע הכלל בדיני ממונות: הודאת בעל   דין כמאה עדים דמי.

אם כן עדותו של הנוגע בדבר ( בעל הדין ), המפלילה את עצמו – חזקה כמאה עדים ומקבלים את עדותו כלפי עצמו למרות שהוא נוגע בדבר.

לדוגמא: ראובן הודה לפני שני עדים שהוא חייב לשמעון   100 כסף, הרי עליו לשלם לשמעון ואין דרך חזרה מכך.

ב"הודאת בעל דין" - ישנם מספר כללים:

הכלל מיושם - רק   בדיני ממונות.

יש לו תוקף רק אם נעשה בפני שני עדים.

אין חזרה מהודאה זו.

אין בכוח עדים אחרים לסתור אותה.

 

שאלה :   כיצד עומד דין זה מול הכלל:   "אין אדם משים עצמו רשע"?

 

תשובה: כלל זה לא שייך בממון. בממון אדם כן משים עצמו רשע ואם רצה להודות אנו מקבלים את עדותו.

 

מתי אנו אומרים: אין אדם משים עצמו רשע?

בדיני גוף – כגון: בחיובי מלקות ובחיובי מיתה   וכן   בקנסות כגון:תשלומי כפל, אין אדם משים עצמו רשע.

  (ב)    בעדות – אין אדם משים עצמו רשע.

דוגמא לעדות: אם בא אדם והעיד "אני משחק בקוביה" ובכך רצה לפסול עצמו לעדות, אין מקבלים את עדותו ואפילו עד נוסף מצטרף אליו, מאחר ואין אדם משים עצמו רשע. וכן אם אמר:    "אני גנב"   אין מקבלים את עדותו לפסול אותו לעדות, אבל ישלם את הקרן שהיא בגדר "ממון".   (ולא את הכפל ).

אבל בממונות אדם כן "משים עצמו רשע" ואין אומרים שהוא "נוגע בדבר", ולכן בממונות אדם יכול להפליל את עצמו.

 

השאלה מה קורה בעבירה משולבת?

כלומר אדם עובר עבירה שיש בה שילוב של ממון +איסור לאו.

לדוגמא: אדם בא והודה ששרף לחברו פשתן ביום הכיפורים. מצד אחד, הרי הוא מתחייב מכח הודאתו על שריפת הפשתן   ממון - שצריך לשלם לחברו, אבל מצד שני הוא אינו מתחייב על שבות ביום הכיפורים שהרי "אין אדם משים עצמו רשע".

בכגון זה, כאשר יש גם חיוב ממון וגם איסור לאו, אנו אומרים פלגינן דיבורא. כלומר, מחלקים את דבריו, מה שניתן לקבל, כמו הודאת בעל-דין בממון מקבלים ומה שלא ניתן לקבל מטעם אין אדם משים עצמו רשע, אין מקבלים. ובמקרה שהבאנו- האדם ישלם את הפשתן אך יפטר ממיתה.

וזהו "פלגינן דיבורא".   כלל חשוב זה שאומר רבא במסכת סנהדרין (ט:)   נפסק   גם להלכה.

 

פלגינן  דיבורא – שיטת רבא

הגמרא בסנהדרין מביאה את הדוגמא הבאה: באו שני עדים והעידו על אדם מסוים שהוא מלווה בריבית, לפי התורה אותו אדם נפסל לעדות, שהרי מלווה בריבית פסול לעדות (אגב, לפי התורה גם הלווה בריבית נקרא רשע ופסול לעדות כמו המלווה, בהתאם לפסוק "...אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" {ויקרא, כ"ג,א}).

אבל אם אחד העדים אמר "אני יודע שאותו אדם מלוה בריבית , ש הרי אני עצמי לוויתי ממנו בריבית " , לכאורה היינו צריכים לפסול לחלוטין עדות זו שהרי האדם הפליל גם את עצמו בכך שאמר שהוא עצמו לווה בריבית ובכך הפך את עצמו "לרשע" ורשע פסול לעדות. אומר על כך רבא: "פלגינן דיבורא". כלומר, את החלק של עדותו כלפי הנאשם שהוא מלווה בריבית מקבלים ואילו את החלק שהוא עצמו לווה ממנו אין מקבלים, מאחר ואין אדם משים עצמו רשע.

שיטת פלגינן דיבורא, תופסת לגבי קשת רחבה מאוד של נושאים ואף בדיני נפשות.

 

 

פלגינן דיבורא גם בדיני נפשות

ידועה הגמרא במסכת סנהדרין (ט:):

" פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו ..."

כלומר, האדם מעיד על אדם אחר שרבעו לרצונו ויש עד נוסף המעיד כך, אומרת הגמרא שהוא והעד הנוסף מצטרפים וכך ישנם שני עדים הגורמים להוצאתו להורג של הרובע.

שואלים: והרי הוא עצמו אומר "לרצוני" ובכך הפך עצמו לרשע ורשע פסול לעדות? אלא שאין אדם משים עצמו רשע וחלק זה של עדותו לא מתקבל. למעשה מבצעים "פלגינן דיבורא" ומקבלים רק את החלק הראשון - "פלוני רבעני"   ואילו את "לרצוני" אין מקבלים.

 

מחלוקת התוספות מול רש"י והראב"ד

 

תוספות

:

הכלל של "פלגינן דיבורא" -   קשה והתוספות לא משתמש בו בכל מקום, יתירה מזו, לדעתו "נוגע בדבר" שייך רק בממון, וזהו חידוש עצום. מכאן שבמקרה של   "פלוני רבעני לרצוני", הוא לא נוגע בדבר ולכן עדותו מתקבלת ואין צורך להיזדקק "לפלגינן דיבורא".

דוגמא מעניינת מביא התוספות: אם בא אדם והעיד "פלוני היכני", ניתן בדין תורה לנדות את המכה מבית הכנסת. לפי התוספות עדות שכזו קבילה, מאחר והוא לא בא לחייבו ממון. רק בממון סבור התוספות נפסלת העדות בגין דין   "נוגע בדבר". יש השואלים הלא יש לאדם זה הנאה מעצם סילוק "חברו" מבית הכנסת, אבל לדעת התוספות, הנאה והסיפוק על הענשת חברו, אינה גורמת לו להיות נוגע בדבר. מנגד, אם רצה לחייבו גם   ממון, כגון שאמר: "פלוני הכני וגם שבר את משקפי", הרי עדותו פסולה כי הוא נוגע בדבר, מאחר ויש לו תביעת ממון על משקפיו. היות ולשיטת התוספות לא אמרינן פלגינן דיבורא, הרי לא ניתן לקבל רק חלק מהעדות "פלוני הכני".  

 

שיטת רש"י והראב"ד:

רש"י והראב"ד מקבלים את שיטת רבא באופן גורף, לכן במקרה שאמר "פלוני היכני" ניתן לחלק את עדותו לשניים:

עדות כנגד חברו שהכה.

עדות שהוא עצמו -   היה המוכה.

ע"פ שיטת "פלגינן דיבורא" הרי שעל פי עדותו מחייבים את חברו שהכה ואילו את החלק של עדותו שהוא עצמו היה המוכה לא מקבלים מאחר והוא נוגע בדבר.

יש לשים לב   ש"פלגינן דיבורא" אומנם מאפשר מחד לקבל את עדותו של הנוגע בדבר, אבל מאידך לא את החלק שנוגע אליו באופן ישיר.  

שאלה: מה הנפקא מינא לשיטות אלו ?  

תשובה: עדות של "קרובים".

 

לשיטת התוספות: אם אנו אומרים שרק בממון יש דין "נוגע בדבר" ובכל שאר הנושאים אין דין "נוגע בדבר", הרי בנושאים שאינם ממוניים – בהם יכול האדם להעיד על עצמו, יוכלו אף קרוביו להעיד. יוצא אם כן, שלשיטת התוספות ישנם מקרים - שעדות קרובים כשרה.

 

לשיטת רש"י: דין "נוגע בדבר" שייך לכל התחומים, אבל ניתן להעיד - מדין של "פלגינן דיבורא", אלא שדין זה נאמר רק לגבי העד עצמו, ולכן קרוביו אינם יכולים להעיד מאחר והם "נוגעים בדבר" באופן גורף.

                                                     

מסקנה

רואים שגם בהלכה היהודית ניתן לקבל עדות מנוגע בדבר:

לפי התוספות : הכלל של נוגע בדבר שייך רק בדיני ממונות. לכן, במקרים מיוחדים ניתן לקבל עדות אדם על עצמו ואף עדות קרוביו.

ואילו לפי רש"י והראב"ד : מדין "פלגינן דיבורא" ניתן לקבל חלק מעדותו, אף שהוא נוגע בדבר. מצד שני, עדות של קרובים לא ניתן לקבל כלל - מדין נוגע בדבר, מאחר ולגביהם אין דין "פלגינן דיבורא". לכן: קרובים פסולים להעיד בכל נושא ואילו הוא עצמו יכול להעיד כלפי אחרים אך לא כלפי עצמו.