קוד: קידוש בעמידה או בישיבה בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל:
בעניין קידוש בעמידה או בישיבה בליל הסדר וההשלכות לגבי הקידוש בשבת
כללי:
שיעור זה מתבסס ברובו על תשובתו של הגאון הרב פיינשטיין זצ"ל לשאלת נכדו הרב ד"ר טנדלר (כפי שמופיע בתחומין) בעניין דין קידוש בליל הסדר, האם יש לאומרו בעמידה או בישיבה? באמצעות העיון בשאלת פסח, נתייחס לנושא הקידוש בשבתות וחגים, האם יש לאומרו בעמידה או בישיבה?
השאלה: האם יש לשבת בקידוש בליל הסדר, שהרי בליל הסדר אנו מחויבים בהסבה?
תשובת הרב פיינשטיין: בכל שבתות וחגי ישראל קידוש במעומד אינו מנהג ע"פ ההלכה. כך מביא הרמ"א (סימן רע"א סעיף ו'):
"...ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכולו".
וכן מוסיף המשנה ברורה: "משום שקידוש במקום סעודה", כלומר הקידוש הוא חלק מהסעודה וכשם שבסעודה יושבים כך גם בקידוש יש לשבת. כאן בא לידי ביטוי עניין " הקביעות" - בכדי להוציא את האחרים כולם חייבים לשבת יחד, סביב אותו שולחן.
וכן בהבדלה: על המבדיל והשומעים לישב. אלא שיש האומרים היות ועל ההבדלה אין לומר שהיא במקום הסעודה (כלומר ההבדלה אינה חלק מהסעודה או מברכות הסעודה), הרי מצד כבוד הברכה או משום "לווי המלכה/המלך" בצאתו, אנו מלווים אותה בעמידה (והרי "השבת" הושוותה למלכה – "שבת מלכתא").
אבל התוספות 1 אומר, שהסבר זה מתיחס רק לבדיעבד - שיוצא בהבדלה במעומד, אבל מלכתחילה ודאי ראוי שישבו, גם המבדיל וגם השומעים, שהרי אם אחד רוצה להוציא את האחרים יש לעשות " קביעות" וקביעות עושים ע"י כך שיושבים יחד ולא עומדים.
כך (שיש לשבת בהבדלה) הביאו להלכה הגר"א, "המחבר" (ה"שולחן ערוך") וכן הרמ"א.
הקידוש בערב שבת – אמירת" ויכולו" היא עדות
יש האומרים שבחלק של "ויכולו" בקידוש ערב שבת יש לעמוד, אבל בהמשך הקידוש יושבים 2.
מקשים על כך: הרי אומרים "ויכולו" בעמידה בתפילת ערבית, אז אולי בקידוש ישב.
על כך עונים: שבכל זאת יש שינוי היות ובביתו הוא מוציא ידי חובה גם את אשתו וילדיו (שלא בהכרח היו בבית הכנסת) וכן משום שבביתו הוא אומר "ויכולו" על הכוס (של יין) ולכן למרבית הדעות צריך לעמוד ב"ויכולו". הסיבה שעומדים ב"ויכולו" היא משום עדות, שהרי באמירת "ויכולו" אנו מעידים שהקב"ה ברא שמים וארץ ושבת ממלאכתו ביום השביעי, והרי ידוע הדבר שהעדים חייבים להעיד בעמידה כאשר מעידים בפני בית הדין.
מקשים: הרי בעדות לפני בית דין, כל אחד צריך לומר את כל העדות בעצמו וכאן רק אחד אומר את "ויכולו"? והרי ידוע הדבר שאם בא עד אחד והעיד גם בשם חבירו אין מקבלים את עדותו, ואפילו הסכים חברו לעדותו אין מקבלים את העדות. כלומר האיך המקדש מוציא את שאר השומעים באמירת ויכולו, הרי כמו בעדות על כל יחיד ויחיד לומר בעצמו.
אלא הגמרא בסנהדרין 3 דוחה זאת ואומרת שאם בא אחד והעיד עדות מפורטת והשני אומר "אף אני כמוהו" הרי העדות מתקבלת. למשל באים עדים לב"ד והראשון מעיד עדות מפורטת "שראובן מגדף" והשני אומר "אף אני שמעתי כמוהו", מקבלים את עדותם ומסקנת הגמרא שהדרישה שגם העד השני יפרט את עדותו היא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא מספיק שהשני יאשר בפיו את עדות הראשון.
ככלל ישנם שני חידושים גדולים בעדות: האחד קולא והשני חומרא.
קולא: כפי שהבאנו, "אף אני כמוהו" - מדאורייתא יכולים ב"ד לחייב ע"פ עדות זו בין בממונות ובין בנפשות.
חומרא: אין עדות בכתב – למרות שכותב עדות מפורטת בכתב ולמרות שהיא זהה לעדות הראשון שנמסרה בע"פ, לא עשה ולא כלום ואין מקבלים את עדותו.
כל זאת לומדים מהלשון "מפיהם" ולא מפי כתבם.
יש האומרים שאף מדרבנן - אין צורך בפירוט ומביאים כראיה את הגמרא בבבא מציעא (כ"ח:):
"...אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול. אזל, אייתי סהדי. אמר להו: ידעיתון ביה דרמאי הוא? אמרו ליה אין..."
רבה בר רב הונא שאל את העדים האם האדם במקרה הנדון הוא רמאי. העדים השיבו בחיוב וכך התקבלה עדותם. משמע, שאף מדרבנן אין צורך בעדות מפורטת. וצ"ע.
אם כן, ב"ויכולו" מספיק שאחד אומר והשאר עומדים ומקשיבים ובכך הם למעשה אומרים "הן" לעדותו 4, ולכן פסק הרמ"א שב"ויכולו" יש לעמוד.
אבל ביו"ט שאין "ויכולו" – אין כלל סיבה שיצטרכו לעמוד וצריך דווקא לישב, ולא רק כאשר מוציא את האחרים- שברור שמטעם "קביעות" יש לשבת, אלא אף שאומר לעצמו ראוי שישב, מאחר והקידוש הוא "במקום סעודה" - כלומר הקידוש חלק מהסעודה ולא חלק העומד בפני עצמו. לכן, בחגים בודאי שיש לשבת בכל קידוש.
שיטת האר"י – קידוש בשבת במעומד
ישנם המקדשים במעומד ע"פ שיטת האר"י והקבלה, מהטעם ששבת קרויה "כלה": "...דאמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת שבת מלכתא..." 5, וכן "לכה דודי לקראת כלה", וכן...בואי כלה בואי כלה...".
קיים ויכוח מסוים אם השבת נקראת "מלכתא" או "כלה מלכתא" שהרי לכבוד מלך/מלכה לא מצינו שנצטווינו לעשות סעודה מה שאין כן לכלה שהרי לכלה/חתן עושים סעודת מצווה.
ההלכה למעשה – לפי שיטת הרב פיינשטיין
בשו"ע כתב "המחבר" – "...ואמר ויכולו מעומד..." – משמע שאת שאר הקידוש אומר מיושב. וכתב הרמ"א: "...ויותר טוב לישב...". היות והבית יוסף (שחי בצפת בתקופת האר"י) וגם הרמ"א הכירו את שיטת האר"י ובכל זאת סבורים שיש לקדש מיושב הרי שהכריעו כבר - דלא כשיטת האר"י, משום שהקידוש הוא חלק מהסעודה ומברכות הסעודה.
ובהבדלה: כשמבדיל לעצמו – יעמוד משום לווי המלך (שבת) וכשמוציא לאחרים – יותר טוב לשבת (כשיטת התוספות).
קידוש שבת: מי שיש לו מנהג אבותיו בידיו לעמוד בקידוש בערב שבת – כמנהג האר"י, אף שלדעת התוספות אין במנהג זה תוקף של "דין", ויכול לשנות ולקדש בישיבה – מסתבר שאין לו לשנות ויקדש בערב שבת בעמידה. מי שאין לו מנהג אבותיו – יאמר "ויכולו" בעמידה והשאר בישיבה וכן ישב בזמן הקידוש בשבת בבוקר.
קידוש ביו"ט: בימים טובים בניגוד לשבת, אין בהם את עניין "ויכולו" ואין ידוע בבירור איך היה האר"י נוהג בזה, מסתבר שאין בזה משום שינוי המנהג - ויש לקדש בישיבה, אפילו אם עמד קודם ואפילו אם מקדש בשבת בעמידה.
קידוש בליל פסח: בפסח, כל שכן בליל יום טוב ראשון ראוי לשבת, שהרי הקידוש הוא אחד מארבע כוסות – שדין שתייתן הוא דווקא בהסבה – דרך חירות. אפשר ואף את הברכות צריך היה לומר בהסבה מכל מקום לא חייבו בזה, אבל בודאי שיש לומר את הקידוש בישיבה ואם חל בשבת אומרים ויכולו בעמידה ואת המשך הקידוש בישיבה.
1 מס' ברכות, מ"ג. ד"ה הואיל.
2 כך פוסק הרמ"א.
3 דפים: נו., ס.
4 מעין שתיקה כהודאה.
5 ב"ק לב: