קבוע לעומת פריש

"כל קבוע כמחצה על מחצה",   לעומת - "כל דפריש מרובא פריש"

 

הנושא מובא בגמרא במסכת כתובות (ט"ו.) וכן בסנהדרין (ע"ט.).

 

שתי דוגמאות הממחישות את הדינים הנ"ל בצורה מייטבית מובאות בגמרא בכתובות (טו.):

 

מקרה ראשון:

תשע חנויות כשרות וחנות אחת טריפה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו לקח. הדין הוא שספיקו אסור. מדוע? כי כאן הולכים על פי הכלל "כל קבוע כמחצא על מחצא דמי"   והיות וחנות הטריפה היא קבועה, הרי היא הופכת את כל הסיטואציה לא כ- 9 מול 1, אלא כ- 5 כשרות מול   5 טריפות ובספק איסורים הולכים לחומרא, ולכן הבשר אסור.

 

מקרה שני:

הוא מצא את הבשר ברחבה המוקפת ע"י חנויות אלו (9 כשרות ואחת טריפה), פוסקים אחרת. במקרה זה ההלכה היא שספקו מותר והסיבה היא מאחר כאן הולכים לפי הכלל "כל דפריש מרובא פריש" והיות ורוב החנויות הם כשרות הרי ההנחה היא שהבשר הגיע מהרוב הכשר ולכן הוא מותר מלכתחילה.

 

השאלה הנשאלת :   מהו ההסבר להבדלים אלו ?

הרבה התחבטו לתת תשובה לשאלה ולא עלתה בידם, מאחר והתשובות באמת אינן תשובות.

 

 

תשובה אפשרית:

נראה לעניות דעתי לומר, שבכל סוג נושאים אלו ירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם (כלומר ניתוח פסיכולוגי), שהרי האומר קניתי בחנויות אלו, רק איני זוכר ממי, כאן יתכן והוא עלול להכשל בכך שישקר שאכן קנה בטריפה – שאולי היא היית הזולה יותר, אבל לא נעים וקשה להודות בכך, ולכן הוא אומר איני יודע,   אבל יכול להיות מצב שהוא אינו דובר אמת וקנה ישירות מהטרפה ולכן מוציאים אותו מספקו ואומרים לו – פסול, כי תמיד קיימת האפשרות שהוא אכן קנה בטריפה מאחר ומדבריו - "איני יודע היכן קניתי" – פירושו שיתכן וקנה גם מהטריפה ולכן פסול.

אבל אם אומר מצאתי בשר זה ברחבה שלפני החנויות, בהנחה שיש עדות על כך ואנו מאמינים לו, במצב זה הרי לא יתכן שהוא "מסתיר" שלקח מחנות הטריפה, אלא הוא אכן מצא בשר זה ברחבת החנויות, לכן כאן ניתן להפעיל את חוקי הסטטיסטיקה ולומר " כל דפריש מרובא פריש" הולכים לפי הרוב ואם הרוב כשר, גם הבשר שנמצא כשר.