נר חנוכה - חובת גברא או חובת ביתא?

קוד: נר חנוכה - חובת גברא או חובת ביתא? בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

 

השאלה המרכזית:

האם נר חנוכה הוא חובת גברא - כלומר חובת כל אדם להדליק נר חנוכה, או חובת ביתא - כלומר חובת ה בית, שבכל בית יהיה דלוק נר חנוכה ופחות חשוב מי הדליק אותו.

 

בכדי להגיע למסקנה, נדון בשאלה הבאה:

בן או בת נשואים, הבאים מחוץ לעיר להתארח אצל ההורים בשבת חנוכה ובכוונתם לחזור לביתם במוצאי שבת. השאלה העומדת לפנינו היא: היכן ידליקו בני הזוג את נר החנוכה? האם בבית ההורים? שם חל עליהם החיוב עם שקיעת החמה, או בביתם אליו הם יגיעו מספר שעות לאחר צאת השבת?

בעל הפרי חדש (פר"ח): בביאורו על המשנה ברורה בדין אכסנאי בחנוכה (תרע"ז) אומר:

"...נשאלתי על בן שיש לו בית משלו והלך הוא ובני ביתו לסעוד אצל אביו כל ימי ח' החנוכה, היכן ידליק? ... והשבתי : כיון שסועד וישן אצל אביו כל ח' ימי החנוכה, אפילו אם ביום אוכל אכילת ארעי בביתו, שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם...".

 

כלומר לדעת בעל הפרי-חדש, רק עקירה מביתו לבית אחר למשך כל שמונת ימי החנוכה – נחשבת לעקירת הבית. אולם אם ילך ליום יומיים, אין בכך עקירה וחייב להדליק בביתו.

יש משיגים על קביעה זו ואומרים שהמקרה שעליו דיבר הפר"ח היה שהאדם המשיך לאכול אכילת ארעי בביתו ולמעשה לא התנתק מביתו, לכן הפר"ח דיבר על עקירה למשך כל שמונת הימים. אבל, אם התנתק לגמרי מביתו וכל מעשיו בבית אביו ואמו, הרי אפילו אם שהה בביתם רק חלק מימי החנוכה, גם זה יחשב לעקירה מוחלטת וידליק בבית אביו ולא בביתו הוא.

דוגמת פורים: בפורים יש דין כרכים ועיירות.

הדין אומר שכרכין-המוקפות חומה מימי יהושע קוראים בהם מגילה ב-ט"ו באדר ואילו ערים גדולות שאינן מוקפות חומה קוראים את המגילה ב- י"ד באדר.

הגמרא במסכת מגילה (י"ט.), דנה בנושא דומה לעניינינו:

בן עיר (שם קוראים את המגילה ב- 14 לחודש)   שהלך לכרך (שם קוראים המגילה ב- 15) ולהפך, בן כרך שהלך לעיר, מה יהיה דינו? האם הוא קורא כמנהג העיר שהגיע אליה או הוא קורא על פי העיר שיצא ממנה?

עונה הגמרא: אם בכוונתו לחזור באותו יום, קורא כאנשי העיר שיצא ממנה, אבל אם בא אפילו ליום אחד ואין בדעתו לחזור באותו יום קורא כאנשי המקום שבא אליהם.

 

שואלת הגמרא : מהיכן אנו לומדים שאם בא לעיר מסוימת אפילו ליום אחד, הרי הוא נחשב לאנשי המקום?

עונה הגמרא : כתוב במגילה "...על כן היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות ...".

שואלת הגמרא : למה לכתוב "היושבים בערי הפרזות", הלא כבר נאמר קודם "על-כן   היהודים הפרזים"?   אלא מכאן מסקנת הגמרא:

אפילו פרוז בן יומו נקרא פרוז (וכנ"ל למוקף), כלומר שאם בא ליום אחד לערי הפרזות ובדעתו להישאר יום זה, הרי הוא נוהג כאנשי הפרזות (קורא בי"ד באדר) .   

 

לפי זה ניתן לומר, שמי שנוסע לשבת שלמה לבית הוריו יחד עם משפחתו- הרי לפי הכלל "דפרוז בן יומו נקרא פרוז", הוא יחשב לאדם שניתק ממקומו ומדליק רק בבית הוריו, מאחר והוא נחשב לבן בית   בבית הוריו באותה שבת.

 

בדין מתארח

בדין מתארח ישנם שתי הגדרות:

בן בית   ואכסנאי.

בן בית - כבעל הבית לכל דבר.

אכסנאי - צריך להשתתף בפרוטה (לפחות) ויוצא ע"י בעל הבית, למרות שביתו במקום אחר והוא רק באופן מקרי סמוך לשולחן בעל הבית.    

וכן פסקו בעניין זה המגן אברהם והמהרש"ל וכן מהר"י ז"ל   שהכלל הוא: "אם סמוך על שולחן בעל הבית", גם אם אינו בנו -   יוצא בהדלקת בעל הבית.

 

מסקנה לגבי בן או בת נשואים:

אם כן יוצא שעל פי כל הדעות בן או בת נשואים הבאים להתארח אצל ההורים לשבת חנוכה וסמוכים על שולחנם באותה שבת, הרי הם בודאי נחשבים לבני הבית וזהו ביתם באותו הזמן, לכן אפילו אם יוצאים במוצאי שבת חזרה לביתם חייבים להדליק בבית שממנו עקרו ולא בבית אליו יכנסו ואם ירצה אח"כ להדליק גם בביתו ידליק בלא ברכה.

כאן יש להעיר כי עיקר החיוב בנר חנוכה, הוא בחצי השעה שאחר השקיעה, או מיד לאחר צאת הכוכבים (שו"ע סי' תרע"ב) ואז בודאי עדיין היה בבית הוריו. הרמב"ם אף פוסק כי לאחר זמן זה אין להדליק כלל .

 

 

מסקנה מעניינת: אדם המתחתן בחנוכה והחופה תהיה רק אחר צאת הכוכבים- ידליק נר חנוכה בבית הוריו או בבית שנמצא בו עתה, מאחר והזמן הקובע הוא מיד לאחר צאת הכוכבים ואז עדיין לא היה נשוי ולא נחשב כמי שעקר לדירתו, לכן לכל הדעות הוא חייב להדליק בבית הוריו אפילו אם אח"כ יגיע לביתו החדש והקבוע.

 

 

חיוב גברא או ביתא?

מסקנה זו, שיש לראות את חיוב הדלקת נר חנוכה לפי ביתו של האדם באותה שעה, תלויה בחקירה הבסיסית של חיוב הדלקת הנרות: האם החיוב הוא על הבית? כלומר מה שקובע אם "בבית" הודלקו נרות, או שהחיוב הוא על האדם ולכן לא חשוב היכן הוא נמצא,   עליו   להדליק נרות חנוכה?

 

נברר נושא זה באופן הבא:

האם אשה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקה היא?

לדעת   תרומת הדשן, הרמ"א והט"ז:

אכסנאי יכול לכוון שלא לצאת בברכת אשתו בביתו ולכן יכול לברך לעצמו ולצאת ידי חובת נרות חנוכה. דבר זה נכון גם בדוגמאות הבאות:

בברכת המזון.

בברכת המוציא.

ובברכות השחר.

בכל אלו יכול לכוון שלא לצאת ע"י המברך, לברך בעצמו ולצאת ידי חובתו.

חולק עליהם הבית יוסף: אמנם הוא מסכים שניתן לכוון שלא לצאת בברכת המזון, המוציא והשחר, אלא שלא כך הדבר לגבי נרות חנוכה – במקרה זה אם אשתו ברכה והדליקה נרות חנוכה בביתם המשותף, הרי אם הוא יברך באכסניה – זו תהיה ברכה שאינה צריכה ולכן אינו מברך!

 

מה הסיבה להבדל זה?

הברכי יוסף מסביר זאת כך:

בתפילה או בברכת המזון, הדבר תלוי במברך, כלומר בכדי לצאת ידי חובה – האדם צריך לכוון לצאת בברכת חברו ואם לא כיוון לא יצא.

אבל בהדלקת הנר של אשתו, בין אם הוא כיוון לצאת ובין אם לא, הרי שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת נרות חנוכה בביתו

ע"י אשתו, ולכן סבר הבית יוסף שזו ברכה שאינה צריכה.

 

וכאמור מהות העניין נובעת מהעובדה שלדעת הבית יוסף עיקר החיוב   - הוא על הבית ולאו דווקא על בעל הבית.   לכן אין צורך בשום כוונה להוציא אחרים.

כך הוא הדין בנר חנוכה וכן הדין במזוזה שהם חובת הבית, וע"י ברכת אחד מבני הבית,   כל בני הבית יוציאים ידי חובה.

אבל במקרה שמהות חיוב המצוה - הוא על כל אדם ואדם, הרי שצריך כוונת מוציא וכוונת יוצא, כגון: בתפילה.

  אכן להלכה נפסק:     נר חנוכה הוא חובת הבית  

  כשיטת הבית יוסף.

 

 

וכן אומר הרמב"ם:

"...מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק..."

      (הל' חנוכה, פרק ד', הלכה א')

 

וכן אומר ה"פני יהושע" :

"נר איש וביתו: נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף... הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית"

 

עיקרון זה שחובת הדלקת נר חנוכה הוא חובת הבית כמו במזוזה, עוזר להבין נושאים רבים בהלכה.   לדוגמא:

קטן שהגיע לגיל חינוך:

בקריאת מגילה , קטן אינו יכול להוציא את הגדולים (למרות שמגילה היא רק מדרבנן)   משום שחובת המגילה היא חובת גברא. חובה על כל אדם ולכן צריך "חיוב גמור"   שיוציא ואילו חובת הקטן היא רק מצד חינוך, לכן אינו יכול להוציא אחרים .

 

בחנוכה : היות והחיוב הוא על הבית, הרי שגם קטן נחשב לבן בית, מאחר והוא בהגדרת "סמוך על שולחן אביו"

ולכן בנר חנוכה - קטן יכול להוציא את אביו!!

 

הידור מצוה

אתרוג : אדם שיצא באתרוג רגיל ואח"כ הביאו לפניו אתרוג מהודר, אינו חוזר ונוטל מאחר והמצווה על האדם עצמו, ההידור שבאתרוג השני אינו בעל ערך מוסף למצווה עצמה.   

נר חנוכה : היות והמצווה על הבית, הרי ההדלקה יכולה להיעשות ע"י בעל הבית, ואילו ההידור - ע"י הדלקת שאר בני הבית. וברור שאינו דומה נר אחד הדולק לבדו בבית,   לנרות רבים דולקים-   וזהו הידור המצוה בנרות חנוכה.

כאן המקום להעיר, שיש חובה מיוחדת בהידור בנרות חנוכה, מאחר והמצווה העיקרית של ההדלקה בנרות חנוכה היא " פירסומא   דניסא", כמו חובת שתיית ארבע כוסות בפסח, שאמנם מצוותן מתקנת חכמים, אבל מטרתן היא פרסום הנס של פסח. בכל מצווה שיש בה פרסום הנס, מקפידים שאפילו עני יקיים אותה, וזאת למרות שבד"כ אומרים   לאדם "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אבל אם זה עבור מצוות שיש בהם פרסום הנס אז "עני נוטל ארבע כוסות מהתמחוי".

וכן הדין לנרות חנוכה ולמקרא מגילה.

 

הגדרת בית לענין נר חנוכה- היכן מדליק?

היות והמצווה על בני הבית, השאלה היא מהו "בית" להלכה?

הגדרת בית: מקום של תשמישי הגוף כגון אכילה ושתייה , אבל לא מקום של תשמישי הנפש והעיסוק, כגון, בית המדרש או המשרד ולכן על האדם להדליק בביתו. תלמידי ישיבה או סטודנטים ידליקו בחדרם או בחדר האוכל, אבל לא בבית המדרש ולא בכיתות הלימוד, אע"פ ששם הם מבלים את מרבית זמנם.

בכדי לצאת דעת הרשב"א, שפסק שמקום האכילה הוא העיקר, נהגו תלמידי הישיבות לאכול בחנוכה ארוחה עיקרית בחדרם, בכדי לצאת ידי חובת כל הדעות.

 

מדוע אין האישה מדליקה נר חנוכה יחד עם בני הבית?

לכאורה, לפי העיקרון שנר חנוכה הוא חובת הבית וכל מי שמוגדר "כבן בית" יכול להדליק, אם כן מדוע אמרנו שבעל הבית וילדיו מדליקים משום הידור מצווה, שגם אשתו תדליק   משום הידור מצווה?   

התשובה : במקרה של אשתו אין הידור מאחר ו"אשתו כגופו דמי" ולכן למעשה, הדלקתה היא כמו הדלקת בעלה ולכן היא אינה מוסיפה על הדלקת בעלה. על בסיס "אשתו כגופו" יש האומרים שאם בעל הבית לא בביתו הרי רק אשתו מוציאה אותו, מאחר ורק היא מקיימת את שני התנאים הבאים: (א)"בני הבית" (ב) "אשתו כגופו".

אבל נראה שאין הדבר כך להלכה -   ומעיקר הדין - שאחד מבני הבית ידליק וכך יצאו ידי חובת "פרסומי ניסא" של הבית ואין צריך לחזור להדליק ולברך, אלא אם כן רוצה להדר. וכאמור אפילו אם המדליק היה בנו הצעיר שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, אלא הוא עדיין בגיל חינוך (תשע שנים ויום), הרי שהוא יכול להוציא את כל בני הבית.

 

זמן ההדלקה

שו"ע (סימן תרע"ב)–   עד סוף שקיעת החמה, אין מאחרים ואין מקדימים.

משנה ברורה (שם, סעיף א') – מפרש את דברי השו"ע ש"שקיעת החמה" – הוא צאת הכוכבים, שזהו הזמן בו בני האדם עוברים ושבים והם רואים בביתו את נרות החנוכה ויש בכך משום "פרסום הנס" שהוא עיקר המצווה. כך גם פוסק הטור וסיעתו.

"מור וקציעה" והגר"א – לאותם הנוהגים להתפלל תפילת ערבית לפי זמן הגר"א- מיד אחר צאת הכוכבים, להם נכון להדליק נרות חנוכה לפני ערבית ואם לא הספיקו להדליק קודם והגיע זמן צאת הכוכבים, יתפללו ערבית ואח"כ ידליקו משום "שתדיר ושאינו תדיר   - תדיר קודם".

בנוסף, מצוות קריאת שמע היא מדאורייתא, לעומת נר-חנוכה שהוא מדרבנן. מכל מקום, רצוי לפחות שיכינו את השמן והפתילות מבעוד זמן.

הרמב"ם (הל' חנוכה, פרק ד', הל' ה') – עם שקיעת החמה ומצוותה נמשכת רק עד חצי שעה לאחר מכן. אם עבר זמן זה- לא ידליק או שידליק ללא ברכה. לכן אף לדעת הרמב"ם טוב ונכון להדליק קודם תפילת ערבית.

 

מדוע   לא נקבעה "סעודת חנוכה" לזכר הנס?

ידוע הדבר שימי הפורים נקבעו לימי משתה ושמחה, בחנוכה לעומת זאת נקבעו רק הלל והודייה אבל לא ימי משתה ושמחה, מדוע? הרי ניסים התרחשו הן בחנוכה והן בפורים?

 

הסבר - א :

בפורים : גזרו אחשורוש וסיעתו להשמיד ולהרוג את היהודים פיזית ולא היו יכולים להנצל ע"י אימוץ תרבות פרס. לכן "מחיים" את הגוף ע" אכילה ושתייה.

בחנוכה : אם היהודים היו מקבלים את חוקי יון, היוונים לא היו גוזרים על הגוף. היות והגזרה הייתה במהותה על "הרוח" (שהיהודים ימירו את דתם) לכן גזרו לומר "להודות ולהלל", אבל לא סעודה.

מקשים על כך רבים : הלא לאחר תחילת מרד החשמונאים, כבר גזרו היוונים גם על "הגוף" בדמות מלחמה קשה בה נפגעו רבים בגופם ממש, אם כן מה ההבדל ביחס לפורים?

 

הסבר - ב':

בפורים : הייתה אחדות מלאה בין היהודים. חז"ל מייחסים את הפסוק "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותנו" להיהודים בתקופת אחשורוש. כאשר רצה המלך אחשורוש לדעת עמה ומולדתה של אסתר, נאמר "אין אסתר מגדת" ודורשים חז"ל אין אסתר מגדת ואף אחד אחר במחנה ישראל אינו מגיד, למרות שהיהודים כבר נמצאו תחת איומי המן. דבר זה מלמד אותנו על האחדות ששררה במחנה ישראל באותה תקופה. עקב חשיבותה של האחדות בעם ישראל קבעו חז"ל   את "סעודת הפורים"   ולדורות.  

בחנוכה : שרר פיצול איום בעם ישראל, למעשה הייתה בשלב מסוים מלחמה אחים פנימית בתוך עם ישראל - הפרושים כנגד המתייוונים ורבים אכן נהרגו במלחמה זו. עקב כך לא קבעו חז"ל סעודה ומשתה בחג החנוכה למרות שהיה הישג בלתי רגיל בתקופת החשמונאים שהרי כפי שאומר הרמב"ם "חזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה"   אבל המלחמות הפנימיות בין היהודים האפילו על כל ההישגים האחרים.

 

שוב אנו למדים,   על חשיבותה הרבה של האחדות בתוך עם ישראל.