יום ולילה כזמן לקיום מצוות

קוד: יום ולילה כזמן לקיום מצוות בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל:

נושא השיעור:

זמן המצוות. כלומר אלו מצות עיקר קיומם הוא בלילה עד חצות? ואילו מצות ניתן לקיים במשך כל היום, או בלילה וביום למחרת?

השאלה המרכזית - קריאת מגילה

האם עיקר מצותה בלילה ולכן נשים באות לשמוע קריאת מגילה בלילה או אולי עיקר מצותה ביום? ואם כך, מדוע נשים לא באות לשמוע קריאת מגילה ביום והם מקפידות לבוא ולשמוע קריאת מגילה דווקא בלילה?

המקור לדיון במצוות שעיקרן ביום ואלו שעיקרן בלילה:

המשנה במסכת מגילה (פרק ב' משנה ה') דנה בנושא זה:

קריאת מגילה - ביום.

"...כל היום כשר לקריאת המגילה..." כפי שנאמר במגילת אסתר (ט', כח') "והימים האלה נזכרים" - היות ונאמר הימים - מכאן שעיקר מצוותה ביום, מה עוד שאח"כ נאמר "קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם..."

אומרים חז"ל זו קבלה לדורות שאינה מתבטלת.

קריאת הלל - ביום.

קריאת הלל במועדים ובחנוכה, היא רק ביום, כפי שאנו אומרים בקריאת הלל: "זה היום עשה ה' נגילה...". כמו כן נאמר בהלל "... ממזרח שמש עד מבואו...", ממזרח שמש פירושו ביום.

תקיעת שופר - ביום.

נאמר לגבי תקיעת שופר: "יום תרועה יהיה לכם..." (במדבר, כ"ט, א').

נטילת לולב - ביום.

נאמר לגבי נטילת ארבעת המינים "ולקחתם לכם ביום הראשון..." (ויקרא, כ"ג, מ').

מוספים, הוידויים השונים וסמיכה - ביום.

כפי שנאמר לגבי קורבנות המוספים (ויקרא כג', לז'): "...דבר יום ביומו...".

תנופת העומר – ביום.

נאמר לגבי תנופת העומר: "... ביום הניפכם את העומר..." (ויקרא, כ'"ג, י"ב).

וכן ישנם מצוות נוספות.

מצוות שעיקר מצוותן בלילה

אומרת המשנה (שם, ו'):

קצירת העומר - בלילה.

הקטר חלבים ואמורים - בלילה.

הכלל: דבר שמצוותו ביום - כשר כל היום.

דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה.

מהו כל הלילה? האם עד עלות השחר או אולי עד חצות הלילה?

הערה חשובה: המעניין הוא ש המשנה אינה מציינת את האפשרות לקריאת המגילה בלילה. ואכן רבים סוברים "שעיקר מצות קריאת המגילה היא ביום" (כך סוברים רבנו תם וכן הר"ן) ואלו הם דברי קבלה (כלומר המסורת שבידינו), אלא שחכמים תקנו לקרוא גם בערב. מכאן שקריאת המגילה בערב היא משנית לקריאת המגילה ביום שהיא העיקר.

מכאן שנשים הבאות לשמוע קריאת מגילה - עדיף היה לכאורה שיבואו ביום ולאו דווקא בלילה כפי שנוהגות כיום ולא נהירא לי.

הדין לגבי אכילת מצה

אומר הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו, ה"א):

"…מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה-עשר שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן…ולא חלה אכילה זו בקרבן פסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצוותה כל הלילה …"

לגבי כל שאר הימים פוסק הרמב"ם שאכילת מצה היא רשות, הרמב"ם למעשה מסתמך על הגמרא במסכת פסחים בה נדון כעת (ק"כ:).

מחלוקת רבא ורב אחא בר יעקב

"אמר רבא מצה בזמן הזה (אף לאחר חורבן הבית) - מדאורייתא ומרור מדרבנן...ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן" (פסחים, קכ.)

על דעת רבא, שואלת הגמרא - הרי מצה ומרור הוקשו לקרבן פסח והיות ואין חובת קרבן פסח (שכן אין בית מקדש) אין חובת מרור ואין חובת מצה, שהרי נאמר בקרבן פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו" (את קרבן הפסח), כלומר שמצה ומרור הוקשו שניהם לקורבן הפסח, אם-כן מה ההבדל בין מצה למרור? מדוע מצה דאורייתא (בליל ראשון) ואילו מרור מדרבנן.

עונה הגמרא: לגבי מצה יש פסוק נוסף, שנאמר " בערב תאכלו מצות" (שמות יב', יח') ומכאן שיש חובה מיוחדת במצה שאינה תלויה דווקא בקרבן הפסח.

מכאן שלרבא, בערב הראשון - מצה מדאורייתא (גם בימינו) ואילו רב אחא בר יעקב סובר גם מצה וגם מרור בימינו מדרבנן מפני שהוקשו שניהם לקרבן פסח והיות ובימנו אין קורבן פסח הרי גם אין חובה מדאורייתא למצה ומרור.

אם-כן מדוע רק בערב הראשון יש חובת מצה מהתורה?

מביאה הגמרא את הלימוד הבא, נאמר:

"ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך..." (דברים, טז', ח').

אם-כן ביום השביעי אין חובת אכילת מצות, הרי לפי הכללים שהתורה נדרשת בהם, דבר שהיה בכלל (היום השביעי - הוא חלק משבעת ימי הפסח) והוא יצא מן הכלל - שאין חובת אכילת מצה, הרי יצא מהכלל על מנת ללמד על הכלל כולו שאין חובת אכילת מצה בפסח מהתורה. לפי זה, לכאורה אף בלילה ראשון אין חובת אכילת מצה? אלא שיש פסוק מיוחד כפי שהבאנו: "… בערב תאכלו מצות…".

מן העבר השני, רב אחא בר-יעקב לומד את הפסוק - "בערב תאכלו מצות" לדין אחר. לדעתו, הפסוק בא ללמד על טמא שהיה בדרך רחוקה (בזמן בית המקדש) ולא יכול היה להיטהר שבכל זאת הוא חייב באכילת מצה בערב הראשון.

פסיקת הרמב"ם - כמו רבא שאכילת מצה בזמן הזה - היא חובה אך ורק בערב הראשון.

ומוסיף הרמב"ם, שמצוותה כל הלילה.

על כך מעיר ה"מגיד משנה": דעתו של הרמב"ם דומה גם במצה וגם בקרבן פסח. את שניהם ניתן לאכול כל הלילה - עד הבוקר. והוא מביא לראיה את המשנה במגילה (פרק ב', משנה ו'):

"דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה"

פירוש זה, שכל הלילה – כוונתו שזמנו עד הבוקר (עלות השחר), אינו פשוט כלל. בגמרא במגילה ישנה מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה בנושא. הרמב"ם הכריע כר"ע, משום שקיי"ל רבי עקיבא מחברו - שהלכה כמותו.

אבל ה" ביאור הלכה" – ב"שולחן ערוך" (סימן תע"ז) פוסק:

"לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית... ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות"

הוא מסתמך על דברי רבי אלעזר בן עזריה בפסחים (קכ:):

"רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן ( אכילת מצה)עד חצות".

כלומר, קרבן פסח - היה נאכל רק עד חצות, והוא הדין במצה

דאיתקש לפסח.

לעומת ר' אלעזר, ר' עקיבא סובר שקרבן פסח מצוותו כל הלילה והוא הדין במצה.

מביא ה" ביאור הלכה ": אומנם הלכה כרבי עקיבא מחברו

אבל מאידך "הרבה סתמי משנהנפסקו כראב"ע.

נסכם בטבלה הבאה את התומכים ברבי עקיבא האומר שמצה

מצותה "כל הלילה" ואת שמות החולקים האומרים שמצה

מצותה עד חצות הלילה:

כל הלילה (כ רבי עקיבא)	עד חצות הלילה ( כר' אלעזר בן עזריה) 1
הרמב"ם	רבנו חננאל
" הרב המגיד"	הרא"ש
" בעל העיטור"	התוס' ( זבחים מז:)
" האור זרוע"	הר"ן
יתכן והרי"ף	הסמ"ג

פשרת האחרונים:

החליטו האחרונים שאם בדיעבד לא אכל מצה עד חצות הלילה - יאכל בהמשך הלילה (דשמא זמנו כל הלילה), אבל מכל מקום לא יברך'על אכילת מצה", משום שספק ברכות להקל.

לסיכום נושא מצה:

הנושא אינו פשוט ולכן מוטב לאכול מצה עד חצות הלילה,

אבל אם לא הספיק יאכל בהמשך הלילה אבל לא יברך.

הקטר חלבים ואימורים

הקטר חלבים ואימורים – הם חלקי הקורבן ששורפים על גבי המזבח, בד"כ מצות ההקטרה היא ביום, כמו שהשחיטה היא ביום וזריקת הדם היא ביום השחיטה, מכל מקום אם נזרק הדם ביום מותר להקטיר את החלבים והאימורים כל הלילה ואם לא הועלו על המזבח עד אחרי עלות השחר- נפסלו והם נקראים "נותר" והאוכל מהם חייב כרת.

כהרגלנו "בשיעורים" נלמד בשיטה האסוציאטיבית וננצל נושא זה בכדי לתת סקירה קצרה על נושא הזבחים, נושא אשר לא אחת מוזנח ע"י הלומדים.

זבחים - שם כולל לסוגי קורבנות בעלי חיים החייבים שחיטה.

מנחות - קורבנות הבאים מסולת חיטים או שעורים.

ישנם שבעה מיני זבחים:

(1) עולה (2) חטאת (3) אשם - שלושת אלו הם: קודשי קודשים.

(4) שלמים (בכללם תודה) (5) בכור (6) מעשר בהמה (7) קורבן פסח – ארבעת הקורבנות האחרונים הם קדשים קלים.

ישנם ארבע מיני עבודות המתירות את הזבחים להקטרה ולאכילה: (1) שחיטה (2) קבלת הדם בכלי שרת (3) הולכת הדם למזבח (4) זריקת הדם על המזבח.

שחיטה - העבודה היחידה הכשרה גם בזר (מי שאינו כהן).

אכילת בשר הקורבן - עולה אינה נאכלת. אך, כל שאר הקורבנות נאכלים, אלא שהקורבנות שהם קודשי קודשים כגון חטאת ואשם, בשרם נאכל רק לכוהנים בעזרה, ואילו קדשים קלים בשרם נאכל לבעליהם בכל ירושלים.

נחזור לעניין "לילה ויום".

כפי שראינו, אחת ההנחות בנושא אומרת ש"לילה" - הכוונה לכל הלילה.

לימוד מעניין של ה"טורי זהב":

לגבי הקטר חלבים ואימורים נאמר: (ויקרא, ו', ב'):

"...צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו..."

כלומר, הקטר חלבים ואימורים ניתן היה להקטירו כל הלילה - עד הבוקר.

שואלים: אם כתוב כל הלילה, הרי פשיטא שמותר להקריב

עד הבוקר.

אם כך, מדוע נאמר עד הבוקר?

עונה ה"טורי - זהב": שכל הלילה הוא לא בהכרח עד הבוקר, לכן באה התורה ומדגישה לגבי הקטר חלבים ואימורים שמצוותם עד הבוקר.

מביא לכך הטורי זהב – (לאורח חיים) ראייה מעניינת.

על שמואל הנביא מסופר כשמת:

"ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברהו ברמה ובעירו

ושאול הסיר את האבות ואת הידעונים מהארץ..."

(שמואל א', כ"ח, ג').

ובהמשך מסופר שפלישתים באים למלחמה ויחנו בשוּנֵם (ליד

בית שאן), ואז שאול רואה את מחנה פלישתים הענק והוא

חרד חרדה גדולה:

"...וישאל שאול בה' ולא ענהו ה', גם בחלומות גם

באורים וגם בנביאים..." (שם, ו').

או אז חושש מאוד שאול שכלתה אליו הרעה והוא מבקש

מעבדיו שימצאו לו אשת בעלת אוב:

"...ואלכה אליה ואדרשה ב- ה'..." (שם, ז')

(היה קושי במציאת מעלה באוב שהרי שאול השמיד את

האובות והידעונים).

לבסוף, עבדיו מוצאים לו את המעלה באוב – מעין דור. הוא

הולך אליה ומבקש ממנה להעלות את שמואל הנביא – באוב.

שאול במעמד קשה זה, שואל את שמואל הכועס עליו, מה אעשה מול פלשתים?

ושמואל עונה לו באופן הדרמטי ביותר האפשרי:

"...מחר אתה ובניך עמי, גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלישתים..." (שם, יט').

אכן כלתה אליו הרעה, הבשורה נוראה. בהמשך מתואר:

"...וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה וירא מאוד מדברי שמואל, גם כוח לא היה בו, כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה..." (שם, כ').

אולם, האישה המעלה באוב מעין דור, התעקשה לתת לו לחם ועגל מרבק:

"...ותפהו מצות ותגש לפני שאול ולפני עבדיו ויאכלו ויקומו ויאכלו בלילה ההוא" (שם, כ"ד-כ"ה).

נשאלת השאלה כיצד יתכן הדבר? הלא קודם נאמר שהם לא אכלו כל אותו הלילה?

אלא מסבירים: שמה שנאמר "כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה", זה לא ממש כל הלילה אלא רק חלק מהלילה לא אכל ואח"כ אכל את מה שהגישה לו המעלה באוב.

זו הראיה לשיטת הטורי זהב "שכל הלילה" הוא לא בהכרח כפשוטו אלא יכול להיות "חלק מהלילה".

אם-כן, ברור מדוע בחלבים ואימורים - נאמר "כל הלילה עד הבוקר" משום שאילולא ההדגשה של "עד הבוקר" לא הייתי יודע שמותר להקטיר חלבים ואימורים עד הבוקר ממש.

ישנם שלא נזקקים ללימוד זה ואומרים בכל מקום שנאמר "כל הלילה" הכוונה כל הלילה ממש (אם כי להם קשה השאלה מהקטר חלבים ואימורים, שהרי לכאורה חלק מהפסוק מיותר).

הדין בקריאת שמע

מותר לקרוא שמע - עד הבוקר.

אלא שחכמים הגבילו את הזמן עד חצות בכדי להרחיק את האדם מן העבירה.

שאלה: אולי נאמר דבר דומה גם לגבי חלבים ואימורים, שמותר להקטירם עד הבוקר אלא שחכמים הגבילו עד חצות הלילה?

תשובה: לא ניתן לומר כן במקרה שלנו שהרי יש לנו פסוק מפורש "עד הבוקר".

הנותר מקורבן פסח

בקרבן פסח יש היתר מיוחד לאכול את הנותר מקורבן הפסח עד הבוקר, שהרי נאמר:

"ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות, יב', י').

ישנו דיון מעניין בנושא "נותר" שהרי ישנו לאו מפורש של "לא תותירו" אבל אם בכל זאת הותיר, לא עבר על לאו ולכן אינו לוקה, מהי הסיבה לכך?

הרמב"ם מונה שתי סיבות:

1. " לאו הניתק לעשה פטור". הרי יש פתרון לאיסור והוא שרפת הנותר, כפי שנאמר "...והנותר באש תשרפו".

2. מדובר על " לאו שאין בו מעשה" ², שהרי "המותיר" לא עשה מעשה אקטיבי אלא רק הותיר, נשאר פסיבי. לכן, זה מקרה של "לאו שאין בו מעשה" - וכל לאו מעין זה לא לוקים עליו.

הנפקא מינה בין שתי הסיבות: אבידת הנותר.

אם הסיבה לפטור היא לאו שאין בו מעשה הוא לא מתחייב גם אם הנותר אבד, שהרי עדיין השארת הנותר היא לאו שאין בו מעשה ו פטור.

אבל אם הסיבה לפטור היא לאו הניתק לעשה, הרי אם הנותר אבד, הוא יתחייב, משום שהוא אינו יכול לקיים את חיוב העשה של "...והנותר באש תשרפו".

הריטב"א מביא כאן חידוש גדול: בד"כ לאו הניתק לעשה באותו הפסוק כמו במקרה שלנו - "בנותר", הוא הקובע והולכים לפיו. לכן, במקרה של אבדת הנותר לכאורה היה צריך להתחייב, אלא שהרמב"ם מביא גם את התירוץ השני של לאו שאין בו מעשה בכדי לפסוק שבמקרה של אבדת נותר הוא יהיה פטור למרות שלא ניתן לשורפו שהרי אבד.

יוצא אם כן לסיכום:

1. קריאת מגילה - עיקר מצוותה ביום. מדרבנן קוראים גם בלילה.

2. קריאת שמע - מותר כל הלילה - אבל חכמים הגבילו עד חצות בכדי להרחיק את האדם מהעבירה.

3. חלבים ואימורים - עד הבוקר מגזירת הפסוק.

4. קורבן פסח - מותר עד הבוקר - מלאו הניתק לעשה ("והנותר באש תשרפו").

5. מצה - לדעת הרמב"ם כל הלילה. אם כי האחרונים פוסקים מלכתחילה עד חצות הלילה ורק בדיעבד מותר כל הלילה וללא ברכה.

תוספת לסיום

בדרך כלל, אנו מקבלים שכל הלילה זה עד הבוקר ממש, שהרי ביהדות יש קשר בין הלילה לבוקר שלאחריו, כפי שנאמר "... ויהי ערב ויהי בוקר...".

יש הסוברים שבפסוק זה יש רמז על השפעת הלילה על היום שלמחרת. אדם הישן טוב בלילה ירגיש רענן ביום שלמחרת ואילו אדם שישן "שינה לא שקטה" - ירגיש עייפות ביום שלאחריו. בדרך כלל, האדם לא מודע לטיב השינה שלו בלילה. בבדיקות שנעשו לאנשים ישנים התברר שלפעמים קצב הלב עולה לערכים גבוהים ביותר עקב חלומות ואח"כ בבוקר שהאדם קם הוא מרגיש עייפות ולאות, והוא אינו מבין מדוע. יתכן אף ששינה טובה ושקטה תורמת לבריאות, כפי שנאמר "וירא אלוהים כי טוב... ויהי ערב ויהי בקר..." (בראשית, א', י'-יג').

כלומר "טוב" זה כאשר הערב והבוקר הם שלמות אחת.