IV
כהונה – המורשת של כל משפחה

אנו יודעים שמשפחותיהם של אברהם ויצחק לא היו בדיוק משפחות יהודיות אידאליות.

בכל פעם, נבחר רק בן אחד להמשיך את המסורת המשפחתית והשאר נשלחו לדרכם. התפיסה הרווחת היא, שהמשפחה הראשונה שהתאימה למסורת שלנו הייתה משפחת יעקב – 12 ילדים, כולם נשארים במשפחה וממשיכים את המסורת. נצפה אם כך, שהבכור, ראובן, יקבל את הזכויות הרגילות של הבכורה. אך זכויות אלה נלקחו ממנו.

ברצוני להציע ראייה חדשה בנוגע למשפחתו של יעקב. בדיוק כמו שתפקידם של אברהם ויצחק היה לגדל בן אחד כדי להמשיך אחריהם, כך היה על יעקב לגדל שנים-עשר בנים כדי להמשיך במסורת שהוא קיבל. במילים אחרות, הוא לא גידל משפחה אחת, בה הבן הגדול מקבל בצורה שגרתית את תפקיד הבכור, אלא גידל שתים-עשרה משפחות שלכל אחת מהן יהיה בכור משלה. [למרות שראובן נקרא בכור יעקב (ל"ה כג) נראה שזה פשוט מתייחס לסדר הלידה ולא לתפקיד בתוך המשפחה].

דבר זה מסביר כיצד יעקב מעביר את הבכורה, דבר שאסור ע"פ דברים כ"א יז. הוא לא סילק בכור מתפקידו, הוא פשוט ייעד את תפקיד " ש ר האוצר" לגאון הפיננסי שהרוויח זכות זו. באותו אופן, הוא ייעד את יהודה שזכה באמונם של שאר האחים, להיות בעל המשפחה שתשלוט בשאר המשפחות – אך דברים אלו נעשו רק בנוגע לנושאים שקשורים לכל השבטים כיחידה אחת. בתוך כל משפחה, הבכור יחזיק בזכויות הכלכליות והמעמדיות. ובקשר לכהונה – הבכורה הרוחנית, דבר זה נשאר שייך לכל בני ישראל, ובאחריות כל אחד מן הבכורות.

V
סמיכה – חיבוק ומסירה

ספורנו (בראשית מ"ח יח), מסביר את החשיבות של יד ימין בברכת יעקב:

"כי אמנם הסמיכה ביד תכוון הנפש אל מה שנסמך עליו כעניין ויסמוך את ידיו עליו, וכוח הימין חזק מכח השמאל ותכוון יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוון אותה סמיכת השמאל אל השמאל"

עניין הסמיכה מופיע לראשונה בספר ויקרא:

"וסמך ידו על ראש העולה" (א' ד)

ההלכה דורשת שבכל מקרה של קרבן פרטי, לפני שחיטת הבהמה, מביא הקורבן יניח את ידיו על ראש הבהמה בכל כוחו (מעשה הקורבנות ג' יג). הרמב"ן, בפירושו לויקרא (א' ט) בעניין המשמעות של הקורבנות אומר, שמביא הקורבן צריך לראות את עצמו כאילו הוא עומד לעלות על המזבח. ההיטהרות דרך הקורבנות מושגת כאשר הבעלים חווה, בצורה עקיפה, את ההקרבה על המזבח דרך קורבנו. סמיכה, המבוצעת סמוך לשחיטה, היא התהליך בו הבעלים מעביר את האנרגיה שלו לחיה במטרה שהקורבן ייצג אותו על המזבח.

[מבחינת הנקודה שהסמיכה צריכה להיעשות בכל הכוח, חישבו כיצד אנו מחבקים חזק חבר קרוב או אהוב לעומת עוצמת החיבוק במקרים שהנימוס מחייב זאת]

ישנה סמיכה נוספת בהלכה, כמו שספורונו מציין, כשמשה התכונן להעביר את המנהיגות ליהושע, הוא ביצע סמיכה, בהניחו את ידיו על ראשו. בהמשך להסבר הספורנו, משתמע שמשה העביר אנרגיה או אפילו חלק מעצמו ליהושע, ומקשר אותו בצורה כלשהי למעמד אליו היה עד על פסגת הר סיני. במשך 1400 השנים בהן התקיים טקס הסמיכה (ראה סנהדרין דף יד.), כל אחד ממקבליה קיבל חלק מהחוויה של משה בסיני, כמו גם חלק מכל אחד מהחכמים האחרים בשרשרת. לכל אחד מהמוסמכים היה קשר ישיר להתגלות בסיני ולמקור ממנו נובעת התורה שבע"פ.

VI
שלושה סוגי ברכות

לפני מעמד הר סיני, היו קיימים שלושה סוגי ברכות:

1. ברכת שלום שגרתית (ראה בראשית מ"ז ז, י)
2. ברכת מינוי (שם פרק מ"ט, כשיעקב מברך את בניו – זו בעצם צוואתו) ברכה זו הינה מטלה של חובות, חלוקת רכוש וכו' בתוך המשפחה.
3. ברכת הענקה – שהינה המודל לסמיכה העתידית.

בניגוד לברכת "כל טוב" שגרתית, בה האדם שמגיע לו הכי הרבה מקבל את הברכה הטובה ביותר, ברכת הענקה היא באמת מסירה של "כוח" כלשהו למקבל. מאחר שברכה זו היא חוויה רגשית חזקה אשר משקפת קשר עמוק בין שני הצדדים המעורבים, כדי להיות אפקטיבית על שני הצדדים ליצור מגע ישיר ביניהם. ספורנו (בראשית מ"ח י) מסביר שיעקב ביקש לקרב את הבנים אליו כדי לחבקם. החיבוק נועד ליצירת הקשר הרגשי והרוחני המתאים, וכדי שברכת ההענקה תהיה אפקטיבית.

נענה כעת על השאלות שהוצגו בקשר למפגש של יצחק-יעקב-עשו:

רבקה הייתה מודעת לכך, שיעקב קנה מעשו את הבכורה – כלומר, הוא יהיה זה שאחראי על עסקי המשפחה, גם מבחינה כלכלית וגם פוליטית. (יצחק לא היה מודע למכירה, ראו פרק כ"ז יט) האדם שנועד לתפקיד תמיד נמצא בסכנה הגדולה ביותר, הוא יכול רק לרדת למטה, ותמיד יהיו כאלה שירצו לעלות ולתפוס את מקומו. רבקה כה רצתה שיעקב, האהוב עליה, יקבל את כוחו (כמשמעו) של יצחק דרך ברכת ההענקה, שהייתה מוכנה להסתכן גם בקללה.

כשיעקב הגיע ליצחק, אביו חיבק אותו (כ"ז כב), התעניין לקולו – ו"בירך" אותו (זוהי בבירור ברכת הענקה מכיוון שאין מילים בברכה זו). לאחר מכן יצחק אכל ושתה ממה שהביא יעקב, חיבק אותו שוב ו"בירך" אותו פעם נוספת (שם כה). נשים לב, שיצחק התקשר עם יעקב דרך ארבעת החושים האפשריים עבורו. מיד לאחר ברכות אלה, שאת שתיהן אני מחשיב כצורות של סמיכה, יצחק אומר:

"ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך".

מילים אלה אינן הברכה – מכיוון שהוא כבר בירך את יעקב. יותר מכך, מילים אלה מייצגות גרסה מילולית של הכוח שהוא העביר לבנו. יצחק לא העביר רק את היכולת לקבל את השפע האלוהי – אלא גם נתן לבנו את הכוח לשלוט על אחיו!

לרעיון זה יש רמז בטקסט, בפסוק לז יצחק אומר: "הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו ..." יצחק אומר, שהוא ביצע סוג של סמיכה על יעקב!

אין פלא אפוא, שליצחק אין ברכות כאשר עשו האמיתי מופיע! כיצד הוא יכול לתת את ברכת השליטה לשני אנשים?! המיטב שהוא יכול לתת הוא: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך" (פס' מ)

VII
אפרים ומנשה

כעת נבין את הפרשה שלנו בצורה אחרת:

*"בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה", אומר יוסף לאביו, ואז אומר ישראל: "קחם נא אלי ואברכם" (מ"ח ט)

ישראל רוצה להעניק את כוח המנהיגות למשפחתו של יוסף.

* "ועיני ישראל כבדו מזקן ולא יוכל לראות ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם"

כדי להעניק את כוחו עליו קודם ליצור איתם מגע, זאת הוא עושה בחיבוק.

*ישראל אומר ליוסף: "ראות פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוהים גם את זרעך".

ואז יוסף מרחיק את ילדיו ומשתחווה אפיו ארצה. (פס' יא-יב)

כאן אנו רואים שהחיבוק היה רק הקדמה לברכה ולא הברכה עצמה.

* "ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין  ישראל ויגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור". (יג-יד)

מכיוון שמנשה הבכור, הוא תמיד ישמור על סטטוס זה ויהיה המנהיג הרוחני של  המשפחה. מעמדו של מנשה בתוך המשפחה אינו מאפשר את החלפת המקומות ולכן, כדי שאפרים יקבל את הברכה החזקה יותר, על ישראל לשכל ידיו.

יש לשים לב, כי כאן הוא מברך את יוסף ולא את בניו. זוהי ברכה מהסוג הראשון, ברכת "כל טוב", ולא הברכה העיקרית המוענקת לאפרים ומנשה.

כעת מובנת תשובתו של יעקב: יעקב אינו מעדיף את המנצח, הוא נותן את הכוח החזק יותר (יד ימין) לבן אשר יצטרך אותו יותר, זה שצאצאיו יהיו מרובים יותר.

*"ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה". (פס' כ')

שוב, כמו בסיפור של יצחק ויעקב, חיבוק נוסף מוביל לברכת הענקה נוספת. ואז מוסיף יעקב ששני הבנים יהוו מודל לברכה. זהו אינו חלק מהברכה עצמה שהיא העברת הכוח.

VIII
נ"ב

מדרש תנחומא מעיר, שהחלק "אחיו הקטן יגדל ממנו" מתייחס ליהושע שבא משבט אפרים וכבש את הארץ. מעניין, שהמדרש הצביע על האדם הראשון שבאופן רשמי קיבל "סמיכה" כאשר משה הניח את ידיו על ראשו והעביר לו את המנהיגות.

• אונקלוס מ"ט ג: "ראובן בוכרי את חילי וריש תקפי לך הוה חזי למסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא".