קוד: תיבת נוח כמשל בתנ"ך
סוג: משל
מאת: אראל
אל:
סיפורי בראשית, מלבד המשמעות הפשוטה שלהם, כוללים גם רמזים המתייחסים לעבודת הנפש של כל אדם ואדם.
המבול הגשמי הוא משל לסערה רוחנית - בין אם זו סערה פנימית של רגשות או יצרים, או סערה חיצונית של פיתויים ולחץ חברתי, המערערים את עולמו הפנימי של האדם ועלולים להכשיל אותו בחטא. סיפור המבול מלמד את האדם, שבמצב זה הוא צריך להיכנס באופן זמני לתוך "תיבה":
1. תיבה כמשל ללב, שאליו האדם אוסף את כל כוחות הנפש שלו (כמו שנרמז גם ב
איוב לד14: "אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ, רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף
"). הוא מצמצם את הקשר שלו עם אותם חלקים בעולם החיצוני המגרים את יצריו, ומתכנס בתוך עצמו עד שה"מבול" נרגע והוא יכול שוב לצאת לעולם: "וענין "האסיפה אליו" הוא, מפני שהנפש, שכבר סללה דרכה על כל הגוף, היא
מפוזרת באמת על כל חלקי הגוף גם בשליטתה, וכיון שכל חלקי הגוף עיוותו דרכם,
גם דרכה מעוותה כשהיא שופעת עליהם. אבל יש אפשרות שיכניס האדם את הקוים
המתפשטים אל תוך נקודתם... במעט זמן ישובו הקוים אל טבעם, וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים
אל בית אמם וחדר הורתם, אז יקל לו צערו ושפלותו ודכאות נפשו. אבל
על-כל-פנים יצר לו, כי לשלח חפשי את כחות נפשו ללכת ברחבה עוד אי-אפשר, כי
לא יבשה הארץ מהמים הזידונים הצפים עליה; על-כן עוד דרוש לו לעצור מחשבותיו
אצלו, שלא יראו פני הרע. אבל במלאת ימי מספר, וכוחות נפשו יורגלו בדרכים טובים, וממאסרם ישלחו
ידם לשלוט על הנהגת החומר, עד שגם הוא יורגל בארחות יושר, וחלקיו ורוחו
יהיו כלים נאים לחפץ ד', אז לחפשי יצאו ממאסרם כלי כחותיו, אשר בנקודתם
צפנם, ויכלו להגדיל ממשלתם בגוף, ובקל ישמעו לעצת השכל הקדוש, וירוצו ולא
יכשלו. והדבר הפרטי באדם נלמד הוא מהכלל כולו, שלמדנו החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל
בפירושו לאד"ר ט) מענין המבול ותיבת נח, שדומה לו היה האידרא דרשב"י ע"ה,
שהתיקונים נחקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו ע"י גידול בע"ח והספקת
מזונם בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה
מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן, התיקונים הגדולים של
מאורות הקדושה, לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם
על-ידי זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות, אבל כשישלם העולם יצאו חפשי
מהמאסר. וכן, כשישלם הגוף יצאו חפשי אותם הכוחות. והנה, הקב"ה ברא את האדם בחכמה, והכין בטבעו כוחות לתשובה, כיון שהתשובה
קדמה לבריאת עולם, על כן שולט הוא בנפשו לכנום אליו כחותיו. אבל הכינוס
הזה מורגש בלב בתור עצבון, ובשכל - בלחץ וקצר-רוח. אבל לא זהו התכלית. רק
במשך התיקון צריך האדם לנסות כוחותיו, אולי יוכל לשלח חפשי ויעבדו עבודת
השם יתברך ביתר שאת; כי אי-אפשר לתלמוד-תורה להתרחב ולרדת אל עומק החכמה
האמיתית ולעשות טוב וישר בפעולות גדולות כי-אם בנפש מלאה אומץ ורוח גבורה
ללכת ברחבה, בלתי-מאוסרת. והוא ענין שילוח העורב והיונה, שימצא האדם בנפשו
דרכים, שיוכל לנסות כחותיו בדבר שלא יהיה חשש הפסד וסכנה, כמו נח, ששלח
מעופפים שכנפיהם מגינות עליהם ממי המבול. וכשיראה שהקלקול לא נתקן לגמרי
יאסוף אותם אל תיבתו, עד שידע כי חרבה פני הארץ, ואז יתישב הרבה עד שימצא
בעצמו שמצד כבודו של הקב"ה וקיום תורתו ראוי לו להחפש, וזהו דוגמת מאמר
השי"ת לנח (בראשית ח טז): "צא מן התבה"
" (מוסר אביך ב א).
2. תיבה כמשל למילה (בלשון חז"ל תיבה = מילה) - מילה של תפילה ודיבור אל ה': האדם מתנתק לרגע מהעולם החיצון ו"בורח" אל התפילה, מדבר עם ה' ומבקש ממנו כוחות נפשיים להתמודד עם העולם החיצון (ע"פ רבי נחמן מברסלב).