קוד: מדוע יוסף לא התקשר הביתה בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: הרב י' בן-נון ואחרים
אל: בית מדרש וירטואלי, מקץ ס"א
Translated from
English
by Zeev Shakarov,
airwolf103@hotmail.com
.
אני מביא כאן תקציר של דיון מענין שהתנהל בשיעור פרשת-השבוע של בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר-עציון. (ניתן להירשם לשיעור באתר בית-המדרש הוירטואלי.)
לפני כשבע-מאות שנה, העלה הרמב"ן (בראשית מב' ט') שאלה קשה, אשר ממשיכה להטריד את הלומדים בספר בראשית:
"כי יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ימים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו...
"
הרי זה נראה כחטא גדול להשאיר את אביו בצער גדול כזה עליו ועל שמעון. גם אם רצה להכאיב מעט
לאחיו, כיצד לא חש רחמים עבור אביו הזקן?
האברבנאל (פרק מא' שאלה 4) מעלה את אותה קושיה, אך בלשון בוטה יותר:
"למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר איתם קשות, והלא היה זה לא עוון בליל בהיותו נוקם ונוטר וכנחש!... ועוד כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ היו משתחווים לו אף שיכירו בו ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון.?
"
הרמב"ן מעלה תשובה די מדהימה לשאלתו, והיא שכוונתו של יוסף במעשיו הייתה הגשמת חלומותיו. גם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא ממשיך את התרמית, כדי להגשים את השני:
"אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת".
רבי יצחק עראמה (עקדת יצחק כט' שאלה 9, ראה גם אברבנאל מא') מוצא את תשובת הרמב"ן קשה:
"ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו שיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. והחלומות – הנותן חלומות יגיש פתרונם, גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו. שהרי הם דברים שיעשו שלא מדעת הבעלים"
פרופסור נחמה ליבוביץ, בפרושה לספר בראשית (דף 327) לא מקבלת את הכלל של "הנותן חלומות – יגיש פתרונם". היא מצטטת כהוכחה את גדעון ששמע את חלום המדייני ומנסה להגשימו (שופטים ז' יג')
הוכחה נוספת היא מביאה מירמיהו שאמר לגולי בבל שהגלות תמשך 70 שנה והם לא חיכו שזה יקרה מאליו אלא עלו בעצמם, קודם לכן. (עזרא א')
לדעתי, פרופסור ליבוביץ טועה. ישנם שני הבדלים בין הדוגמאות שלה לבין המקרה שלנו. שניהם מוזכרים על ידי רבי יצחק עראמה. ראשית, לא גדעון ולא עולי בבל ביצעו עבירה חמורה בהליכה אחר חלומותיהם. החלומות שלהם לא מתנגשים עם כיבוד הורים ובודאי שלא גורמים להם לצער אחרים.
שנית, הכתוב עצמו עושה את ההפרדה בין חלום לנבואה:
"הנביא אשר איתו חלום יספר חלום ואשר דברי איתו, ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאום ה' "
ומסביר התלמוד:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אמר רבי ברכיה: חלום אע"פ שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים. מנא לן? מיוסף.
דכתיב: והנה השמש והירח (מייצג את אימו) ואחד עשר כוכבים..." וההיא שעתא אמיה לא הות"
(ובאותה שעה אמו לא הייתה בין החיים)
[ברכות נה:]
ירמיהו מלמדנו שחלומות הם מעטפת חיצונית של נבואה כמו שהמוץ הוא מעטפת החיטה. נביא אמת מסוגל להפריד את הגרעין מהמוץ במטרה להפיק קמח נקי לאפיה. זה מסוכן לבלבל בין הרמות, לנקודה
בה כל אדם שקיבל השראה יחשב כנביא או חוזה.
אנו לעולם לא נוכל לתפוס את דברי ה' במשמעותם המלאה. אמנם לא נכחיש את קיומם של בעלי חלום או חזון, גם לא נמעיט בחשיבותם, אך חשוב לזכור שהם אינם נביאים.
התורה מבחינה בין חלומות יוסף לחלומות הנבואה של אברהם, יצחק ויעקב. חלומות האבות, מופיעים
כשער להתגלות אלוקית.
בברית בין הבתרים, אברהם ישן וחולם, ואז מקבל את דברי ה' (בראשית טז' יב'). יעקב רואה בחלומו את
סולם המלאכים, ואז ה' מדבר אליו.
בחלומות של יוסף אין התגלות אלוקית לאחר החלום. גם כאשר יוסף פותר חלומות ישנה רק תחושה קלה של נבואה:
"הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי" (מ' ח')
"בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" (מא', טז')
רק לאחר שהוא מסיים את הסברו, יוסף נעשה בטוח בדבריו:
"כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו"
מאד משמעותי לשים לב לכך שיוסף משתמש בשם האוניברסלי של ה' – "אלוקים" ולא בשם המפורש או "אל-שדי", שמות שבהם ה' מתגלה לישראל.
למרות כל ההקבלות שעושה המדרש בין יעקב ליוסף (בראשית רבה מד' ו') התורה מבחינה בצורה ברורה בין חלומותיו של האחד לשל השני. הבחנה זו יוצרת קו ברור (ומקודש) בין הרמה של ההתגלות, שהייתה
לאבות מצד אחד, לבין זו שהייתה ליוסף ואחיו.
ברור, שחלומותיו של יוסף הם נבואיים ולא סתם קשקוש, אך צורה של רוח הקודש יותר מאשר נבואה.
(ראו גם ברמב"ם, מורה נבוכים יא' מה', כאשר יוסף מוזכר באופן ספציפי ב"רמה השניה של הנבואה)
יעקב עצמו נותן מענה מתאים לחלומות יוסף:
"ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת? הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?...ואביו שמר את הדבר". (בראשית לז' י')
ר' לוי מוסיף:
"לקח (יעקב) עט ורשם באיזה תאריך, באיזו שעה ובאיזה מקום" (בראשית רבה מד' יא')
חלומות כאלה הם בדיוק הסוג אליו התכוון בעל העקדה כשאמר "הנותן חלומות – יגיש פתרונם" חלומות אלו לא ניתנים כדי שבעל החלום יפעל להגשמתם. יחד עם ההתנסות הקלה של נבואה, חלומות אלו מעניקים את הכוח לחכות. חלום שמתגשם ללא התערבות אקטיבית מצדנו, יכול להיחשב לאחר מעשה,
כנבואה.
רק נבואה מוחלטת, כמו של ה' לגדעון, יכולה להוביל לפעולה בלי להמתין. ובודאי שרק נבואה ברורה יכולה להשעות (או לסתור) את אחת הדיברות וגם זה לזמן קצר. (רמב"ם, יסודי התורה, פרק 9).
לא יעלה על הדעת שחלום, שתוצאתו אינה ברורה יסתור דיבר, אפילו באופן זמני. דבר זה מנוגד לחלוטין לגמרא בברכות.
גם אם נקבל את עמדת הרמב"ן לגבי נקודה זו, הסברו להתנהגותו של יוסף חלש מאד. החלום הראשון התגשם כאשר האחים הגיעו מצרימה בפעם הראשונה.
"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה" (מב', ו').
היו שם עשרה אחים, להוציא את בנימין שהיה בבית. הם באו לקנות תבואה – האלומות שבחלום.
החלום השני התגשם, כאשר האחים הביאו את בנימין ונפגשו עם יוסף בארמונם לארוחה, נותנים לו כבוד ומתנות:
"ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם... וישתחוו לו ארצה". (מג', כו').
לאחר שכל אחד – עשר הכוכבים השתחוו לפני יוסף, בזכות עצמו, כמשנה למלך מצריים. ללא קשר כלשהו לתבואה, מגיע תור אביהם:
"וישאל להם לשלום, ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו חי? ויאמרו שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי. ויקודו וישתחוו" (מג', כז').
מחזה עצוב זה, בו אחי יוסף מכניעים עצמם לפניו בשם אביהם, ומשתמשים בביטוי "עבדך אבינו", הוא התגשמות החלום השני, בו השמש והירח כורעים לפני יוסף. כל המשפחה (חוץ מהאם המתה), כרעה לפני יוסף. גם אם לא באופן ישיר, במקרה של יוסף נוכל להבין את המשמעות המלאה של מעשיהם.
סצנה זו תחזור על עצמה, כאשר יהודה יתחנן בעבור שלומו של בנימין ויתייחס
ליעקב ארבע פעמים כ"עבדך אבינו" (מד', ב' ואילך). צריך לציין בנקודה זו
שיוסף מארגן אפיזודה זאת במטרה להשאיר את בנימין במצריים (מכיוון שאינו
יכול לחזות כיצד יהודה מגיב)
לאחר
שהחלום השני התגשם במלואו, החלומות התגשמו לפני שיעקוב מגיע למצריים, כולל זה בו יעקב עצמו משתחווה ליוסף.
למעשה, הוא לא כורע ברך באופן פיסי כאשר הם נפגשים במצריים. אף אחד מהמפרשים גם לא מעלה זאת כאפשרות.
התורה כן מספרת שכשיעקב היה על ערש דווי, יוסף בא לבקרו "וישתחוו ישראל על ראש המיטה" (מז', לא') אך אין זה ברור אם השתחווה לפני יוסף או לפני ה' (מגילה טז'; ספרי דברים ו'). הקריאה הפשוטה מצביעה על האפשרות השניה, ובוודאי שהקידה לא באה ביוזמת יוסף. הציטוט המדויק של הרמב"ן כדי להוכיח את טענתו, הוא-הוא אשר סותר את התיאוריה שלו:
"ויכר יוסף את אחיו, והמה לא הכירוהו, ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם, ויאמר אליהם מרגלים אתם" (מב', ח').
ברור שרק בנקודה זו יוסף נזכר בחלומותיו, כאשר הוא מבין לפתע שהחלום הראשון התגשם (ראה רש"י מב', ט').
מאחר שיוסף נזכר בחלומות רק כאשר האחים הגיעו למצריים, למה לא שלח הודעה ליעקב קודם לכן? כשליט לא הייתה לו בעיה לעשות זאת.
הרמב"ן עונה שההשתחוות של עשרת האחים בפגישה הראשונה, לא הייתה הגשמת החלום הראשון, כי אל כל אחד – עשר האחים השתחוו לו. אך, חלומו הראשון לא מציין מהו מספר האחים שהכינו חלומות! בנימין לא היה איתם בשדות אז, מכיוון שהוא צעיר ב – 8 שנים מיוסף ולכן רק בן 9!
לכן, גם בחלום יוסף לא יכול היה לראות את בנימין עובד בשדה, גם אם נקבל את גישת הרמב"ן לראיית החלומות כנבואה, עדיין לא נוכל לסלף את החלומות. החלום השני מעולם לא התגשם, כי יעקב לא השתחווה לפניו וגם לא אימו שמתה זה שנים רבות. התלות הכלכלית של המשפחה ביוסף לא יכולה להיחשב כהתגשמות הנבואה כפשוטה, שהאלומות כורעות לפני אלומת יוסף.
(רמב"ן, עקדת יצחק, אברבנאל)
נראה שהרמב"ן עצמו הבין שיש קשיים בניסיון להתאים את סיפור הגביע עם החלומות. לכן הוא מציע מניע נוסף לפעולות יוסף בנקודה זו:
"גם העניין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשב אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותם באהבת אביהם כקנאתם אותם או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה. על כן לא רצה שילך עימהם בנימין אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו".
האברבנאל מסכים:
"והנה השתדל יוסף כל השתדלות בזה כדי שיביאו את בנימין לעדות. האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אימו... והיה חשש בלבו... והסיבה השניה, כדי להעליל עליו עלילות הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אישה אחרת". (מב', שאלות 4, 6)
ובמילים של בעל עקדת יצחק:
"כוונות יוסף בוודאי היו לראות אם הם עדיין שונאים אותו או האם הם מתחרטים על מעשיהם" (פרק מב', שאלה 2).
תשובה זו אינה פחות בעייתית מהראשונה. ראשית, אי אפשר להימנע מהתחושה שהפרשנים מנסים להסביר את מה שנראה כתוצאה מקרית כשרשרת אירועים מתוכננת מראש.
התורה בעצמה מצביעה על כך שיוסף פשוט רצה להשאיר את בנימין מאחור, לאחר שהאחים יחזרו הביתה.
ישנה אפשרות שהוא פחד מפגיעה בבנימין, כמו שמציע הרמב"ן או שהוא רצה לחשוף את זהותו לפני בנימין בלבד ולשוחח עמו במגע להבאת יעקב למצריים. יתכן גם שהוא תכנן להכריח את יעקב לרדת מצרימה ע"י החזקת בנימין. ישנה גם אפשרות שהוא פשוט רצה לשמוע ממנו כל מה שהתרחש בבית יעקב מאז המכירה, או שרצה את שיתוף הפעולה של בנימין כדי להקים את השבטים מרחל כישות עצמאית, אך זה נראה רחוק מאוד מהמציאות שיוסף תכנן את פרשת הגביע כדי שיהודה יתערב ויציע את ראשו תמורת בנימין, וידחק את יוסף להתרגשות כה גדולה שבסופה יחשוף את זהותו.
בסופו של דבר הכל התגלגל בצורה זו, אך אף אחד מהם לא תוכנן מראש. יוסף לא יכול היה להתכוון לבחון את התנהגות אחיו כלפי בנימין. מה הוא היה עושה אם, כמו שבאמת סביר, הם היו מקבלים את הסיטואציה כרצון ה' כחטא על עונשם, והיו משאירים את בנימין כמו שהשאירו את שמעון?
האם זה היה מוכיח באיזו צורה שהם אינם מצטערים על מה שעשו ליוסף או שאינם אוהבים את בנימין? האם ציות וכניעה לעריץ מוכיחות משהו?
כאשר אברהם מסכים ששרה תילקח לאבימלך, האם אנו חושבים שאינו אוהב אותה? היא עצמה אינה מתנגדת לאמצע לא מה זה של הישרדות בארץ זהה. (בראשית יב; י', ראה רמב"ן והעמק דבר על המקום).
בשום מקום בנאום הארוך של יהודה, אין אזכור של רגשות האחים אחד כלפי השני או כלפי בנימין. יהודה מפגין רגשות כלפי ה"אב הזקן" שהשאירו מאחור ועניין כל כך את השליט. יעקב הוא הקלף האחרון של יהודה, ויהודה משחק איתו הילד רומז כל הזמן על אחריותו של יוסף לתוצאות.
האם נוכל להיות בטוחים, שאם יהודה לא היה מתחייב ליעקב ב"אשמה נצחית" ("וחטאתי לך כל הימים") שהתפרצות זו הייתה מתרחשת. היא בהחלט יכולה להיחשב כסימן לחרטה באופן כללי, אך היא לא התעוררה בעקבות אהבה או צער כלפי בנימין, אלא יותר כרגשי אחריות כלפי אביו.
ישנן שתי התייחסויות ברורות בסיפורים ליחס האחים כלפי יוסף. הראשונה היא בביקורם הראשון במצריים, השניה – לאחר מות יעקב.
יוסף שומע את אחיו מביעים חרטה על יחסם כלפיו מיד כאשר הם מגיעים למצריים בפעם הראשונה: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחים, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מד', כא').
יוסף מרסן את עצמו בנקודה זו, כפי הנראה עם קושי מסוים, וממשיך בהונאה. בשום מקום בהמשך הוא אינו משיג תובנות חדשות לגבי האחים. הודאה זו מצידם יוצאת בצורה חופשית וללא לחץ כלשהו. הם לא דמיינו אפילו שהוא מבין "כי המליץ בינותם".
לאחר מות יעקב, האחים חוזרים לפחד מיוסף:
"ויאמרו לא ישלמנו יוסף והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו לו" (ז', טו')
מרבית המפרשים סבורים, שהאחים המציאו את הסיפור על צווי יעקב על ערש דווי, כדי להציל את חייהם (רש"י. נ', טו', רמב"ן מה', כז') השתחוותם ליוסף בנקודה זו, ביודעם מיהו, יכולה להיחשב כשלב הסופי בהגשמת החלום.
"ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" (ז', יח')
בניסיון להבין את מניעי יוסף בהמתינו שנים רבות, ולאחר מכן הסתרת זהותו של אחיו, פסלנו את האפשרות של רצון להגשים את החלומות מכיוון שהם באים בלי הסכמה (ולא 100% נבואיים)ובוודאי שלא מצדיקים עינוי של אב סובל. בנוסף, כמו שראינו קודם, יוסף נזכר בחלומותיו רק כאשר האחים מגיעים למצריים. הרצון לבחון את חרטתם, כנראה גם אינה הסיבה, מכיוון שהוא שמע אותם מביעים חרטה בפניו. הוא חושף את זהותו אח"כ רק לאחר שהוא שומע על סבל אביו. אמנם, האחים, ובמיוחד יהודה, כנראה התחרטו. ובאמת זה היה חלק מתוכנית גדולה יותר. תוכנית זו לא נטוותה בבית משפלו של יוסף, אלא בערכאה גבוהה יותר:
"האחים עסקו במכירת יוסף, יוסף עסק באבל וצום, ראובן עסק בצום ואבל, יעקב עסק בצום ואבל והקב"ה עסק ביצירת אורו של משיח" (ב"ר פד', ד')
דווקא כאשר יוסף כן פועל ביוזמתם ומבקש משר המשקים ולהזכירו לפני פרעה, הוא מבלה שנתיים נוספות בכלא.
לסיכום, אני מאמין שהשאלה חזקה יותר מן התשובות שהוצעו.
אם כן, מה התשובה הנכונה להתנהגות יוסף? התשובה תצטרך להמתין לשיעור של שבוע הבא. בינתיים אני מזמין את הקוראים להציע את תשובותיהם.
Netzach @ iol.com: אולי יוסף חשב שאביו היה מעורב בעסק, לכן הוא שלח אותו לחפש את אחיו, ואז הם תפסוהו. זה קורה מיד לאחר שהוא ספג נזיפה מאביו על חלומותיו. הוא לא יכול היה לכתוב הביתה כי חשב שאביו והאחים עשו יד אחת נגדו.
Rskrausz @ iol.com: במשך שנים אישתי שואלת אותי שאלה זו כשמגיעים לפרשיות אלו. לאחר מחשבה רבה, נראה לי שמצאתי פתרון המסתדר יפה על כל המסופר בתורה. יוסף חושב, או לפחות שקל ברצינות את האפשרות שיעקב היה חלק מן הקונספירציה שנרקמה נגדו.
כאשר הוא נמכר, לא היה ברור כלל שהאחים ימשיכו כשבטים. בדורות הקודמים תמיד נבחר צאצא אחד, או צאצאים מאם אחת להגנת אלו שימשיכו את השושלת.
יעקב נזף ביוסף באופן פומבי על חלומותיו, ויוסף לא ידע ש"אביו שמר את הדבר".
יעקב שלח את יוסף למשימה מסוכנת, למצוא היכן האחים ומה מעשיהם. למעשה המדרש אומר שהם ידעו שזו שליחות מסוכנת ומשבח את יוסף על נטילת המשימה.
בראיה לאחור יוסף יכול היה לחשוב שיעקב שלחו בכוונה לגורל שציפה לו. יוסף קורא לילדו הבכור מנשה – "כי נשוי אלוהים". נראה מהפסוק שבכוונתם לשכוח צרותיו ואת בית אביו. אם יוסף חשב שהוא נדחה, מובן מדוע רצה לשכוח את בית אביו.
כאשר הוא ראה את אחיו ללא בנימין, הוא יכול היה לחשוב שגורל דומה פקד את אחיו. אולי נגזר על בני רחל להיות דחויים. באותו זמן, בנימין היה אדם מבוגר עם עשרה ילדים ולא היה יכול לעשות את המסע. הוא רצה שבנימין ירד למצריים כדי להבטיח את שלומו או לפחות לברר אם הוא חי. ממש לפני שיוסף חושף את עצמו, הוא שומע שיעקב חושב שהוא נשרף. בנקודה זו הוא מבין שאביו לא נטל חלק במזימה, ומיד הוא חושף את זהותו ודורש בשלום אביו.
A bu.z@att.net: לכבוד הרב, שלום.
אני חושב שחלק מהתשובה לשאלה מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו, טמונה במערכת היחסים ביניהם.
בפרשת וישב פרק לז' ג', מסופר שיעקב אהב את יוסף יותר משאר האחים. בשום מקום לא מוזכר שיוסף אהב את יעקב.
שנית, יוסף היה בן 17, אדם בוגר בימים ההם, אך הוא עדיין מתנהג כמו ילד ומלשין לאביו על בני השפחות.
בהמשך, כאשר יוסף מספר את חלומותיו, יעקב נוזף בו על כך. הבן המועדף הובך לפני כל שאר האחים. הוא נדחה לא רק ע"י האחים, אלא גם ע"י האב.
בהמשך יוסף מורד מצרימה, וכנראה מרגיש שאין לאן לחזור. אמו מתה, אחיו שונאים אותו, ואביו ייסר אותו מול כל האחים והוא יכל לחשוב שאם האחים לא הצליחו להרגו בפעם הראשונה, זה לא אומר שהם ייכשלו בפעם הבאה. מצרים הייתה מקום בטוח.
עמית מייזליש: אישית אני חושב שהרעיון יפה כשלעצמו ויכול להסתדר עם פשט
הפסוקים, אך לא עם הרבה מדרשים ורעיונות בחז"ל שאמרו שהיה ידוע מראש שיעקב
יתחיל את עם ישראל וממנו לא יהיה עוד פירוד בין האחים וממנו יצאו שנים עשר
שבטי-קה, שלכל אחד מהם חלק בעם ישראל. ויוסף לא יכל לחשוב על אפשרות לראות
את עצמו מנותק משאר האחים, אלא להיפך - הוא ראה בעצמו כמאחד בין האחים, בין
בני השפחות לבני לאה. כך שאני אישית הייתי מעדיף לראות פשט אחר שיסתדר גם
עם הקושי של כיבוד אב וגם עם דברי חז"ל.
וישלחהו מעמך חברון" *, אך אנו יודעים שחברון לא יושבת בעמק. אני מאמין שהפסוק צריך להתפרש כעמק מלשון "עמוק". יעקב פנה לזיכרון של הקבורים שם: אברהם, יצחק, שרה ורבקה. כדי שבדרך כלשהי ילוו את יוסף במסע שהוא עומד להתחיל. גם יעקב וגם יוסף היו בזה ביחד (אם כי לא ברמה מובעת) וה' ניצח על המקהלה.
שלום וברכה
שמחה זמירה
*הערה: חברון כן נמצאת בעמק, בין הגבעות שנקראות היום הרי חברוןאני מציע, שהתשובה לשאלתך היא, שיוסף, מהרגע שהניח את מבטו על האחים במצריים, החליט שהוא לא יחשוף את זהותם עד שיהיה בטוח שלמדו שיעור בערבות הדדית, מאז שהם בגדו בה ערב ירידת המשפחה מצרימה, יוסף הרגיש שבית אם זה, שכרגע הוא רק חבורה של אחים ואב, ישגשגו כעם וישרדו במצריים רק אם ילמדו להתנהג אחד לשני בערבות הדדית.
סיפור מכירת יוסף, מתמקד בשוני בתגובות של ראובן ויהודה. למעשה הנקמה של האחים גם ראובן וגם יהודה בזים לרצח. ראובן מנסה להציל את יוסף מתוך רגש של פחד ("לא יתלה הסרחון אלא בי", רש"י על היקום). ויהודה נוקט גישה מעשית ("מה ביצע כי נהרוג את אחיו"). אף אחד מהם אינו פועל בעקבות רגש של ערבות או סולידריות.
מרגע זה ואילך נראה כי התורה שקועה ברעיון הערבות ונותנת המון סימנים רבי משמעות (ותת הכרתיים) בקשר לחשיבותה. ראשית הסיפור של יהודה ותמר. מדוע הוא נמצא מיד לאחר מכירת יוסף ואיך הוא קשור? סבורני שהתשובה היא שסיפור תמר/ יהודה מציג את עקרון ה"עירבון" ליהודה. יהודה היה כמעט אבוד בגלל אותו עירבון שנתן לכלתו המחופשת, לבסוף שניהם ניצלים בזכותו.
ההכרות הפתאומית עם נושא זה בתורה אינה מקרית, מקרה זה צורב במצפונם של חידודה את חשיבות העירבון וההתחייבות.
לאחר מכן, כשיעקב ניצב בפני הבלתי נמנע – שליחת בנימין למצריים עם האחים, ראובן עונה כנהוג: "את שני בני תמית אם לא אביא נו אליך", כאילו יש בזה איזושהי נחמה. לעומת זאת יהודה כבר למד את השיעור – "אנוכי ארעבנו מידי תבקשנו". כלומר אני אחזיר אותן כי התחייבתי לכך, ולא בגלל שאני מפחד להיכשל. אני העירבון שלו. משפט זה מרעיד מיתר אצל יעקב והוא נותן לבנימין ללכת.
יוסף יודע שאחיו למדו את הלקח הדרוש של הערבות, רק כאשר הוא מתעמת עם יהודה לאחר מעצר בנימין.שיהודה יעמוד מול המשנה למלך מצריים כדי להציל את אחיו בנימין מתוך רגש הערבות – בניגוד חד להתנהגותו במכירת יוסף שנים קודם. דבר זה אומר ליוסף בלי ספק, שהמשימה הושלמה והוא יכול להיחשף.
כיצד יוכל יעקב לדעת באמצעות מכתב מיוסף מה קרה ומדוע הוא לא יצר קשר קודם לכן? באמצעות העגלות שיוסף שלח. נאמר לנו שהיה מסר חבוי במתנה זו, מכיוון שהם למדו פרשת "עגלה ערופה" כאשר נשלח יוסף. אך מה המסר? המסר הוא, לדעתי, נושא הערבות ההדדית.
מה אומר הטקס של עגלה ערופה אם לא האחריות הקולקטיבית של חברי הקהילה אחד לשני?
זה לא מפתיע שיעקב ויוסף היו עסוקים בנושאים אלה כאשר פרצה המריבה בין יוסף ואחיו, וזה לא מפתיע שיוסף יהרהר בעניינים אלו שוב כאשר הסכסוך הזה יושב.
כאשר אנו מסיימים את ספר בראשית, נדר הבריאה של ה' – האדם, השלים מעגל: מהמחאה המראה של קין – "הומר אחי אנוכי" בתחילת הספר. להפצרתו של יהודה "כי עבדך ערב את הנער" בסוף הספר מפירוד לאחדות.
כעת אנו מוכנים לסיפור של האומה – ספר שמות.
לעניות דעתי התשובה נמצאת בפרוש קצת נשכח של הרמב"ן בפרק מו', כד'. אני מצטט (הציטוט הוא מהתרגום הא ולכן אינו נאמן למקור העברי): "לדעתי, כפי שמשתמע מן הכתוב, מעולם לא נאמר ליעקב שהאחים מכרו את יוסף. יתכן שחשב שתעה בשדה ואלו שמצאוהו, לקחוהו ומכרוהו למצרים. האחים לא רצו להגיד חטאם כי הוא על חייהם שלא יקללם בזעמו וכאבו כמו שקילל את ראובן שמעון ולוי, בעוד שיוסף בהבטיח התנהגות טובה לא רצה לספר לו רעתם.
יוסף לא יצר קשר עם אביו, כי במקרה כזה אביו היה שואל אותו מה קרה לו מאז ששלח אותו לשכם והוא היה נאלץ לספר לו את האמת. אך במצב כזה אחיו היו מקוללים ובנימין היה נשאר לבדו להמשיך את השושלת. בהתנהגותו בהמשך אנו רואים שהוא אהב את אחיו ורצה להמשיך את מורשת אביהם יחד איתם.
תוכניתו המקורית, כשזיהה את אחיו, הייתה להעמיד פנים שאינו מכירם. לאלץ אותם להביא את בנימין מצרימה ואז שישובו בלעדיו.
כמובן, הוא לא ידע שאביו חושב שהוא מת ומתאבל עליו כל הזמן. הוא בוודאי הניח שאביו שכח ממנו. בין השאר מכך שלא נעשו מאמצים לחפשו. בסופו של דבר יהיו שתי אומות עבריות, אחת בכנען ואחת במצריים.
מה שהרס את תוכניתו של יעקב היה נאומו של יהודה. יוסף הבין שלקיחת בנימין תגרום למות אביו (יהודה חוזר על כך שוב ושוב) הוא לא יכול היה לסבול זאת, נשבר וחשף את עצמו.
תיאוריה זו תסביר גם את הפגישה המוזרה של יוסף ויעקב כשהוא מגיע למצריים.
בעוד התורה מדגישה שיוסף רותם את מרכבתו בעצמו (מו', כט'). הרבנים במדרש תמהים מה בדיוק קרה, אך כולם מסכימים שהייתה איזושהי תרעומת מצד יעקב. צריך לשים לב שכל הפגישות של יוסף עם יעקב היו פורמליות וציבוריות. גם זו וגם האחרונה, בה הוא מברך את נכדיו. לא מצוינת פגישה אינטימית ביניהם בתורה. זה היה מכוון מצידו של יוסף שלא תהיה לאביו הזדמנות לשאלו מה קרה.
יוסף נשלח ע"י יעקב "לראות את שלום אחיו". דבר זה יכול להתפרש כמציאת האחווה שצריכה להיות ביניהם. עד כמה שזה נוגע ליוסף יש לו משימה לבצע. הוא יכול היה לחשוב שאמירת האמת לאביו יכולה לסכן את המשימה רק לאחר שהוא בטוח "שמצא את אחיו" הוא מרגיש חופשי ליצור קשר עם אביו.
אינו יודע מדוע לא סיפר לאביו, אך זה נראה שהוא התייחס לאביו כמו שיעקב התייחס להוריו. למרות שיעקב היה עם לבן 20 שנה, הוא לא שלח מילה להוריו שהוא בחיים ובסדר זה בוודאי היה לא בסדר. כנגד זה יוסף לא יצר איתו קשר – מידה כנגד מידה.
רבי עזרא ביק: כיצד אתה יודע שיעקב לא יצר קשר עם הוריו בזמן שהותו אצל לבן? לא הצלחתי למצוא לכך סימוכין.
Sol Zalcgendler: תודה על המאמר. כמה נקודות וניסיון לפתרון:
עוד יוסף חי".
- לתשובה מעניינת נוספת ראה The Artscroll Stone Chumash על בראשית לז', כח' (עמוד 265).
ייתכן ויוסף אינו רוצה בהגשמת חלומותיו - המצריכות את אביו להשתחוות לו (ובידיעה מסויימת שזו תהיה העילה לגלות העתידית). רק לאחר הפרשות העוסקות בירידת האחים למצרים מבין יוסף שאין מנוס מקיום הנבואה - וזוהי ההדגשה החוזרת שמה' נהיה הדבר--אולי.
נכון לראות את פתרון החלום לשר המשקים של פרעה כהזדמנות הריאלית היחידה שבאמצעותה יכול היה יוסף ליצור קשר אופרטיבי עם אביו ומשפחתו כנובע מהתיעוד - כדלקמן:
"כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן-הַבַּיִת הַזֶּה; כִּי-גֻנּוֹב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי-שָׂמוּ אוֹתִי בַּבּוֹר
" (בראשית מ 15 - 16),
כלומר, יוסף ידע כי אלהים נתן לו פיתרון אמת לחלומות ורק שר המשקים יחזור לעמדת כוח שאפשר לקוות להעזר בה... וגם תקווה זאת לא התקיימה, כי שר המשקים שכח את בקשתו של יוסף.
לפי-כך, כעבד שנמכר לפוטיפר, וכן בבור, לא היו לו ליוסף כל זכויות אפילו לחלום על יצירת קשר עם אביו ומשפחתו, ובוודאי, כמי שקיבל תפקיד היסטורי להציל את פרעה ומצרים ובזכות זאת גם את אביו ומשפחתו, היה על יוסף להתאים את צעדיו אל צו הגורל שקבע אלהים, ולהמתין תשע שנים עד המפגש עם אחיו.
ללא ספק, כל נסיון להציג את עצמו בפני
אחיו בדרך אחרת היה מתקבל בחוסר כבוד בעיני פרעה ויועציו החרטומים וכל
הנבואה ההיסטורית שקיבל אברהם לא הייתה מתגשמת, כמתועד: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה; וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת-אָבִיו וְאֶת-אֶחָיו וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו--לֶחֶם לְפִי הַטָּף
" (בראשית מז 11 - 12).
יוסף... בחר שלא להתגלות... מפני שהיה ברור לו שאחיו הסתירו מאביו את הדבר, והוא אינו יודע מאומה על מה שעלה בגורלו. אך אם יתגלה יוסף לאביו ולאחיו בשלב זה, יקשה עד מאד להסתיר את מעשה הפשע, ואז, אף אם לא יגרש יעקב את האחים מביתו בחמת זעם, לא יוכלו הם עצמם להביט בעיני אביהם ובעיני יוסף, וייאלצו לעזוב את הבית בבושת פנים. או אז תיפרד החבילה, ובית ישראל יתנפץ לרסיסים." (הרב חנן פורת, "מעט מן האור" על ספר בראשית, עמ' 323-325).
במבט לאחור מבין יוסף, כי גם לו חלק במשבר, הן בהבאת דיבת אחיו והן בהתרברבותו בחלומותיו אשר הביאו להתפרצות השנאה כלפיו. על כן מוטלת עליו החובה - כתשובת המשקל לדיבוריו המתלהמים בימי נעוריו - לתפוס בפלך השתיקה, כרחל אמו אשר שתקה ביום חופת לאה, לבל תבוש אחותה ותגורש מבית יעקב...
יוסף מייחל בכל ליבו לשוב הביתה, אך יודע הוא כי יוכל לעשות זאת רק אם יבשילו התנאים אשר יאפשרו לו להשיב את שלום הבית, ולא להרסו חלילה