קללת המצור

קוד: ביאור:דברים כח49 בתנ"ך

סוג: מבנה1

מאת: אראל

אל:

דברים כח 49-57: " יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר:  גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי, עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ--עַד הַאֲבִידוֹ, אֹתָךְ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל-אַרְצֶךָ; וְהֵצַר לְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ.  הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ, וְהֶעָנֹג מְאֹד--תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ, וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם, מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל, מִבְּלִי הִשְׁאִיר-לוֹ, כֹּל--בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ.  הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, אֲשֶׁר לֹא-נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל-הָאָרֶץ, מֵהִתְעַנֵּג, וּמֵרֹךְ--תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר-כֹּל, בַּסָּתֶר--בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ, בִּשְׁעָרֶיךָ. "

יואב רוזנברג (מגדים כח) טען שבפסקה זו יש הרבה חזרות וכפילות, והסיק מכאן שהיא מורכבת משתי קללות שונות. אולם לדעתי הפיסקה בנויה במבנה הגיוני והדרגתי.

ראשית כל נסביר את ההבדלים בין פסוקי הפרשה הנראים ככפולים:

• בפסוק 51: בתחילת הפסוק האויב רק אוכל את פרי הבהמה והאדמה של ישראל ("ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך") ובסוף הפסוק האויב כבר לא משאיר בכלל פרי אדמה ("אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר") וגם לא פרי בהמה ("אשר לא ישאיר לך... שגר אלפיך ועשתרות צאנך"). קל לראות כאן את ההחמרה ההדרגתית במצבם של ישראל.

• בפסוק 52: בתחילת הפסוק כתוב "והצר לך בכל שעריך, עד רדת חמתיך הגבהת והבצרות, אשר אתה בטח בהן, בכל ארצך", ובסוף הפסוק כתוב: "והצר לך בכל שעריך, בכל ארצך אשר נתן ה’ אלהיך לך". כשבוחנים את ההבדלים בין החלקים קל לראות שהחלק הראשון מתאר מצור על הערים הראשיות בלבד, והחלק השני מתאר מצור על כל הערים בארץ, כלומר גם כאן מתוארת החמרה הדרגתית במצב.

• בפסוק 53 כתוב "ואכלת פרי בטנך... ", כלומר: בעקבות המצור והרעב הנורא תתחיל בישראל תופעה של אכילת בשר אדם. בפסוק 54 נאמר שאפילו "האיש הרך בך והענג מאד" יאכל את בשר בניו, ובפסוק 56 נאמר שאפילו "הרכה בך והענוגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך" (כלומר אפילו אשה, שנחשבת לעדינה ורחמנית יותר מאיש) תאכל את בניה. גם כאן רואים החמרה הדרגתית במצב.

כאשר " חוטאים " בכך שמתעלמים מההבדלים בין מילים ובין פסוקים (כפי שנוטים לעשות כמה ממבקרי המקרא), מגיעים למסקנה שיש כפילויות, ומכאן – "עבירה גוררת עבירה " – מגיעים למסקנה שהקטע מורכב מקבצים שונים ^{[ בנוסף לכך, המעיין במאמרו של רוזנברג יראה שהחלוקה שבה הוא מחלק את הפסוקים עומדת על יסודות רעועים. על - סמך העובדה שהמילה " יותיר" בפסוק נד מקבילה למילה " והותרך" בברכות, הוא משייך את פסוק נד לקובץ המקביל לברכות של פרשת כי - תבוא. מכאן הוא מסיק, שפסוק נג ( שנראה בעיניו זהה לפסוק נד) שייך לקובץ המקביל לברכות של פרשת עקב. על - סמך העובדה שהמילים " אשר נתן לך ה' " בפסוק נג דומות למילים " אשר נתן ה' אלהיך לך" בסוף פסוק נב – הוא משייך גם את סוף פסוק נב לפרשת עקב, ומכאן הוא מסיק שתחילת פסוק נב שייכת לפרשת כי - תבוא. כל השרשרת הארוכה הזאת של הסקות לוגיות מסתמכת על הקבלה במילה אחת – " הותיר ". זהו יסוד רעוע במיוחד, כפי שכבר הוסבר בדיון במחצית הראשונה של הקללות ( פסוקים לח - מב): למילה " הותיר " יש משמעויות שונות לגמרי בכל אחד מהקטעים - בברכות משמעותה היא " ייתן יתרון ועודף " ובקללות משמעותה היא " ישאיר ולא יהרוג ". ]}.

נקודת המוצא הנכונה (לדעתי) היא שלכל מילה ולכל ביטוי בתורה יש משמעות מיוחדת. מנקודת מוצא זו מגיעים למסקנה שהפרשה בנויה במבנה מסודר והגיוני:

• פסוקים 49-50 מתארים את אופיו של הגוי שיבוא על ישראל. הפסוק הראשון מלמד שהגוי יהיה מהיר כנשר, ושהוא יהיה רחוק מישראל -- גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה תרבותית: "ישא ה’ עליך גוי מרחק מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר: גוי, אשר לא תשמע לשנו"; הפסוק השני מלמד שהגוי יהיה עז פנים ואכזר: "גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן. "שני הפסוקים יחד באים ללמד שלבני - ישראל אחד לא יהיה מנוס מהגוי הזה: הם לא יוכלו לדבר אתו ולבקש ממנו רחמים, והוא גם לא ירחם עליהם מעצמו.

• פסוקים 51-52 מתארים את מעשיו של הגוי בארץ ישראל. כשגוי בא לכבוש ארץ, בשלב הראשון הוא צריך להשתלט על מקורות מזון, ובמקביל -- לכבוש את הערים העיקריות כדי למנוע מהתושבים להתארגן נגדו. בשלב השני הוא יכול להשתלט על שאר הערים. זהו בדיוק התיאור בפסוקים אלה: בתחילת פסוק 51 הגוי מתחיל להשתלט על מקורות המזון בארץ: "ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך, עד השמדך". בסוף הפסוק הגוי כבר משתלט על כל מקורות המזון ולא משאיר דבר לישראל: "אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרת צאנך -- עד האבידו אתך". בתחילת פסוק 52 הוא כובש את ערי המבצר הגדולות: "והצר לך בכל שעריך, עד רדת חמתיך הגבהת והבצרות, אשר אתה בטח בהן בכל ארצך", ובסוף פסוק נב גם שאר הערים נופלות לפניו: "והצר לך בכל שעריך, בכל ארצך, אשר נתן ה’ אלהיך לך ." הסדר שבו מתואר כיבוש הארץ דומה מאד לסדר שבו כבש עם ישראל, להבדיל, את ארץ כנען בימי יהושע והשופטים: עם ישראל עבר את הירדן, ומיד השתלט על מקורות מזון ואכל "מעבור הארץ" (יהושע ה11). לאחר מכן כבש יהושע את הערים הבצורות הגדולות: יריחו (פרק ו) והעי (פרקים ז - ח), ולאחר מכן -- עוד ערים בצורות בדרום הארץ (פרק י) ובצפון הארץ (פרק יא). הערים הקטנות יותר נכבשו (ברובן) בהדרגה, אחרי מות יהושע: כל שבט היה אמור להוריש את הערים שבתחומו.

• פסוקים 53-57 מתארים את מצבו של עם ישראל בזמן המצור. בפסוק 51 כבר נכתב שהגוי יחסל את מקורות המזון של עם ישראל, ומובן שעם ישראל יסבול מרעב. בפסוק 53 מתואר רעב כבד -- חלק מבני ישראל אוכלים את ילדיהם: "ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנתיך, אשר נתן לך ה’ אלהיך -- במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך." בפסוקים 54-55 מתואר רעב כבד יותר -- אפילו "האיש הרך בך והענג מאד" -- "תרע עינו באחיו ובאשת חיקו וביתר בניו אשר יותיר, מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל, מבלי השאיר לו כל – במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך בכל שעריך." ובפסוקים 56-57 מתואר הרעב הכבד ביותר -- לא רק האנשים אלא אפילו הנשים, שנחשבות לעדינות יותר, יאכלו את ילדיהן: אפילו "הרכה בך והענגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך -- תרע עינה באיש חיקה, ובבנה ובבתה. ובשליתה היוצת מבין רגליה, ובבניה אשר תלד, כי תאכלם בחסר כל, בסתר -- במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך בשעריך."

ע"פ ניתוח זה, הפסוקים בפרשה מתארים איך מצבו של עם-ישראל מחמיר בהדרגה, והסדר הוא הגיוני ^{[ אולם ע"פ הניתוח של רוזנברג חסרים פסוקים. למשל: ע"פ הניתוח שלו -- פסוקים 52 ו- 54 שייכים לקובץ אחד, ופסוק 53 שייך לקובץ אחר. לפי זה בקובץ הראשון יש קפיצה: מתיאור המצור עוברים מייד לפסוק שבו " האיש הרך בך והענג מאד" אוכל את ילדיו - כביכול " האיש הרך והענוג מאד" הוא הראשון שאוכל את ילדיו!]}