פרשת דברים - שיעור פתיחה לספר

(פרק לד', המתאר את מותו של משה רבנו, הינו נושא לשיעור אחר)

למרות שדיוננו יתמקד בחלק מהאלמנטים המוזכרים בחזרה ההיסטורית (במיוחד אלה המוזכרים בשלושת הפרקים הראשונים, הווה אומר, פרשת דברים, אציע גם הסבר נרחב יותר לנושא הכללי של הספר ולתפקידו. ברצוני לציין כי הרב מנחם ליבטג כתב שיעור פתיחה מאלף לספר דברים, עם דגשים שונים מאלו שאני אביא. ניתן למצוא את המאמר באתר http://torah.org/advanced/mikra (מאמר זה יתפרסם בקרוב אי"ה. המתר')

II מדוע השופטים מוזכרים כאן?

בסמוך לתחילת הפרשה (א:יג-יז), משה משחזר את סיפור מינוי השופטים אשר נועד לעזור לו להתמודד עם משא שיפוט העם.

[ישנה כאן מקרה מעניין אשר שווה להזכירו. כאשר קוראים את פרשת השבוע הבא, בשבת אחר-הצהרים, ובימים שני וחמישי בבוקר, נוהגים לקרוא את החלק הראשון של העלייה של שבת הבאה. רק כאשר חלק זה קצר מכדי להכיל שלוש עליות (פחות מעשרה פסוקים), כמו במקרה של פרשת ניצבים, או במקרה ההפוך, שחלק זה ארוך מדי (כמו בקרה של פרשת כי-תשא) נוהגים אחרת.

בשבוע הקודם לקריאת פרשת דברים, אנו קוראים את אחד-עשר הפסוקים הראשונים בפרשה, ומסיימים לפני הפסוק המתחיל במילה איכה. אחד-עשר פסוקים אלה מחולקים לשלוש עליות "קטנות". אך בקריאה של שבת, העלייה הראשונה מסתיימת בפסוק העשירי. דבר זה נעשה כדי שלא נתחיל את העלייה השנייה עם המילה איכה, אשר למרות שאינה נושאת אופי "טראגי" במשמעותה אצלנו בטקסט. הרי היא מילת הכותרת לקינתו של ירמיהו (מגילת איכה). מכיוון שפרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, איננו רוצים להתחיל עלייה עם מילה אשר יש לה אסוציאציה עצובה כזו]

לאחר שהוא מזכיר לעם מה שאמר להם (לפני כמעט 40 שנה), שה' יגדיל את מספרם, ומברך אותם שהמספר הזה יגדל עוד אלף פעם. משה מספר שלא יכל לעמוד בנטל וכך הוא פנה אל העם:

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם. ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (א:יד-יז)

[שימו לב שנראה כי סיפור זה מערבב שני מאורעות נפרדים: עצת יתרו למשה להאציל סמכויות שיפוט (שמות יח' יט') ותלונת משה לה' שמשא העם כבד עליו (במדבר יא' יא'). בנוסף ל"ערבוב", תפקידו של יתרו מושמט כאן. ההתייחסות ל"עיוות" זה חורגת ממסגרת השיעור ונדבר עליה אי"ה בעתיד]

הסיפור מעלה (לפחות) שתי שאלות:

אותה שאלה יכולה להישאל לגבי פסוק נוסף בפרשה:

"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם. יהושע בו נון העומד לפניך הוא יבא שמה חזק אותו כי הוא ינחלנה את ישראל" (א', לז'-לח')

מדוע משה חולק את הציווי האישי של ה' בקשר ליהושע עם העם?

III התשובה הראשונה: מנהיגות מוטעית מול מנהיגות נכונה

ברצוני להציע תשובה אשר תענה על השאלה הראשונה בלבד – הזכרת השופטים. אני אשתמש באמצעי מתודי מוכר בשיעורי. התורה משתמשת פעמים רבות במילים זהות, כדי ליצור אסוציאציה בין שני סיפורים (או תחומי הלכות). התוצאה יכולה לגלות דמיון בין שני הסיפורים, או להיפך, ניגוד מודגש (כמו בהקשר של בלעם-אברהם למשל, שהזכרתי בשיעור על ספר במדבר).

נתחיל בהשערה די בטוחה – שמשה הולך להזכיר את סיפור המרגלים בסקירה ההיסטורית שלו. זוהי הנחה בטוחה מכיוון שאירוע זה היה הגורם העיקרי שגרם למצב העבשווי. רק כעת אנו מוכנים להיכנס לארץ, במקום לעשות זאת לפני 39 שנה.

אם זה המצב, יתכן שמשה מכניס את סיפור השופטים כדי ליצור "הקבלה הפוכה" לסיפור המרגלים. ראו כיצד משה מתאר את התהוות משימת המרגלים (שוב, הסיפור כאן שונה מהמסופר בפרשת שלח -ראו את ההערה לעיל):

"ואמר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלוהינו נותן לנו. ראה נתן לפניך ה' אלוהיך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבותיך אליך אל תירא ואל תחת. ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט". (א', כ'-כג')

האסוציאציה לסיפור "השופטים" ברורה – המילה אנשים יוצרת קשר אחד, הקשר השני הוא התגובה (במקרה אחד של משה ובמקרה השני של העם) הכוללת כל הביטוי "טוב הדבר". כעת, כשראינו את הקשר בין שני הסיפורים נאתר את ההבדלים.

ניתן לראות שבתקרית המרגלים, שהובילה לאסון, מהלך הדברים היה הפוך מזה בסיפור של מינוי השופטים (שהיה תהליך מוצלח, ככל שאנו יודעים). כל מה שהבאנו עד עתה מלמד אותנו שיעור חשוב במנהיגות. שיעור הכרחי לאנשים העומדים להיכנס תחת מנהיגות חדשה (יהושע).

במצב אידיאלי, המנהיג באמת מנהיג – הוא נותן השראה לאנשים ומנחה אותם. בכל אופן, הוא אינו יכול לשלוט ללא תמיכתם והסכמתם. לכן, גם כשמשה הציע את רעיון השופטים תמיכת העם הייתה צעד הכרחי בהצלחת התהליך החדש. אם כי, לאחר מכן, משה היה זה שבחר אותם.

כאשר מהלך הדברים הפוך, האסון בלתי נמנע. בסיפור של המרגלים העם מציע את ההצעה ומשה מסכים (למרות שהתחושה המתקבלת מן הסיפור היא שמשה משמש כאן רק מעין "חותמת גומי" בלבד, בהבינו שהעם יתמרד אם הוא לא יסכים). ואז העם בוחר את נציגיו (ראו את הבדל הקטן בין תחילת פסוק טו' לבין תחילת המחצית השניה של פסוק כג').

במילים אחרות, בספרו את סיפור מינוי השופטים (בניגוד לסיפור המרגלים), משה מלמד שיעור במנהיגות. המנהיג חייב להיות זה שמכוון, בעזרת התמיכה וההסכמה של העם. אם העם הוא זה שמכוון את המנהיג, שאין לו שום סיכוי לבד מלאשר את החלטותיהם, ולהשאיר להם להוציא לפועל את ההחלטות – התוצאה תהיה הרת אסון.

עד כמה ששיעור זה חשוב, עדיין אנו "תקועים" עם השאלה השנייה – מדוע משה משתף את העם בציוויו לשופטים (ואת צווי ה' אליו בקשר ליהושע) בנאומו זה.

כדי לענות על כך עלינו לשאול שאלה כללית יותר בנוגע לאחד-עשר הפרקים הראשונים בספר דברים.

IV מדוע סקירה היסטורית?

כמו שהזכרנו, אחד-עשר הפרקים הראשונים מוקדשים לחזרה היסטורית של חלק מהמאורעות שהתרחשו במהלך 40 השנים האחרונות, עם דגש על מעמד הר סיני. בתוך דבריו מפוזרים דבר מוסר – נזיפות ואזהרות בקשר לפוטנציאל "ההידרדרות" המחכה לבני ישראל בארץ.

מדוע משה חוזר על הדברים? האם האנשים לא מכירים את מה שעברו?

התשובה הראשונה שעולה על הדעת- והיא אמנם נכונה- היא, שאנשים אלה באמת לא חוו את המאורעות עליהם משה מדבר. יש לזכור כי הדור שיצא ממצרים, עמד מול הר סיני ובנה את המשכן, מת במדבר, ומשה מדבר כעת לדור השני. תשובה זו מסבירה את החזרה אך לא את סגנונה. אם נביט על כל הסקירה ההיסטורית, נראה שכולה נאמרת בגוף שני:

"ותקרבון אלי כולכם... ואקח מכם שנים-עשר אנשים... וכו". נשים לב במיוחד לציטוט הבא:

"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת פני ה' אלוהיך בחורב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על פני האדמה ואת בניהם ילמדון". (ד:ט-י)

מעמד הר סיני מוצג כאילו הדור הזה באמת היה שם!

התייחסות מוזרה זו (ובודאי גם לא נכונה) דורשת הסבר נוסף.

V סיכום השאלות – ועוד אחת

לפני שנענה על שאלות אלו, אנו צריכים רענון מהיר של "המוטיב המרכזי" של כל אחד מחמשת חומשי תורה.

VI המוטיב המרכזי של ספר דברים

כמו שהזכרתי בשיעור על ספר במדבר, כל אחד מחמשת החומשים שקף את יחסינו עם ה' באופן שונה. אחזור כאן בקצרה על הדברים.

חמישה ספרים

שלא כמו החלוקה לפרקים, שאינה יהודית (בדרך כלל נחשבת כעבודתו של סטפן לנגטון, איש כנסיה אנגלי, שיצר את החלוקה בשנת 1205), החלוקה לספרים מוטמעת בטקסט עצמו. בנוסף לכך שיש ארבע שורות ריקות בין כל ספר בתורה עצמה, כל ספר מתחיל ומסתיים בצורה המתאימה לסיום\פתיחה של הספר הצמוד לו.

כל אחד מהספרים משקף את היחסים שלנו עם הקב"ה בפרספקטיבה אחרת:

ספר בראשית – האנשים הארץ

בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, שואל רש"י את השאלה המפורסמת בשם רבי יצחק:

מדוע פתחה התורה בסיפור הבריאה ולא במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל? התשובה נותנת תובנה לגבי המהות של כל ספר בראשית. על ידי הנצחת הבריאה בכתב, זכותנו על ארץ ישראל מקבל "אישור". בעתיד(!) כשיבואו אומות העולם לתבוע את ארץ ישראל, נראה להם שהארץ אינה שלהם, גם לא שלנו. הארץ שייכת ליוצרה, והוא נתנה למישהו מעדיף או רוצה. ספר בראשית הוא החומש היחיד בו ההתרחשויות תופסות מקום בארץ ישראל. ישנו בספר תיאור של עברנו המושרש בארץ, והתפתחות הברית בין ה' לאבות (אותה ברית שנתנה לנו את הארץ). החלק האחרון בספר מכיל את בקשת יוסף מאחיו, שביום בו יזכו לחזור לארץ המובטחת, יזכרו להעלות את עצמותיו איתם.

לסיכום, ספר בראשית הוא תיאור יחסינו על הכל-יכול דרך ארץ ישראל.

ספר שמות – תבנית ההיסטוריה היהודית

כמו שאנו רואים בהמשך התנ"ך - ובתפילה ובספרות עד היום, כל ההיסטוריה היהודית משתקפת דרך המנסרה של חווית מצרים-סיני, הידועה בשם יציאת מצרים. בין אם הפוקוס הוא על השעבוד והעבדות, עשרת המכות, שירת הים, הנדודים במדבר, מעמד הר סיני או הקדשת המשכן, אירועי ספר שמות משמשים כמופת לכל ההיסטוריה היהודית.

לסיכום, ספר שמות הוא תיאור יחסינו עם ה' דרך ההיסטוריה.

ספר ויקרא – מערכת היחסים במשכן

קל להראות שהנושא העיקרי של ספר ויקרא הוא מערכת היחסים שלנו עם ה' דרך המשכן. כאן, שלא כמו בספר שמות, המשכן אינו מטרה בפני עצמו. הוא מקום הקרבת הקורבנות, מקום ההתקרבות לבורא – עם כל ההגבלות הכרוכות בכך. ויקרא הוא תיאור של מערכת היחסים עם ה' דרך המשכן\מקדש.

ספר במדבר – ספר כלל ישראל

ספר זה הוא תיאור יחסינו עם ריבונו של עולם דרך כלל עם ישראל – האינטרקציות של העם היהודי. זו הסיבה לכך שישנו דגש על מספר האנשים (שני מפקדים מלאים), מקומו של כל שבט, חלוקת הארץ לנחלות ומספר האבדות במגפה בבעל-פעור. זהו גם הסבר לכך שהספר כולל את ההידברות בין מנהיגי השבטים למשה רבנו (במיוחד בסוף הספר), ואת המריבה הדרמטית על מנהיגותו של משה.

ספר דברים – "עשה לך רב"

שלא כמו ארבעת הספרים הקודמים, ספר דברים אינו כתוב "בקול" ה'. הקול בספר זה הוא של משה רבנו. ה' נוכח בספר בגוף שלישי. מהפתיח: "אלה הדברים אשר דבר משה..." ועד לסיום: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", דברים הוא ספר בו מורנו ומנהיגנו, משה רבנו, משחק את התפקיד הראשי. ספר זה הוא תיאור ערכת היחסים עם ה' דרך הרב – דרך הקשר למסורת באמצעות המורים שלנו.

VII עבודת הרב – האנשת המסורה

תפקידו של ספר דברים יובן בצורה הטובה ביותר באור זה: התכנית האלוקית המקורית הייתה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהביאם ישירות לארץ ישראל. במילים אחרות, דור יוצאי מצרים היה אמור להיות גם דור באי הארץ (דור הכיבוש). כתוצאה הטרגדיה של המרגלים, השתנתה תכנית זו, ושני המאורעות הללו:יצאת מצרים וכיבוש הארץ, הופרדו לשני דורות. כך יצא שמשה קיבל עבודה די מפחידה, לאחות את הקרע, ולחבר בין שני הדורות. רק כך יגושר הפער בין סיני לציון.

וכאן המקום בו משה קיבל (או יותר נכון, הרוויח) את התואר בו ייזכר לדורות – משה רבנו. ובאמת, תפקידו של הרב הינו יותר מאשר להורות, גם יותר מאשר להוות השראה או להטיף מוסר. הרב הינו גשר לדורות הקודמים עד למעמד הר סיני (כמובן שבדרך גם לבית המקדש, ליבנה וכו'). במילים פשוטות, הוא להפוך את העבר להווה. [אני עצמי חוויתי זאת כשהשתתפתי בשיעוריו של הרב סולובצ'יק זצ"ל, רואה את התנאים, האמוראים והראשונים יושבים סביב שולחנו, בעוד הוא שוטח את טענותיהם. זו הייתה חוויה מדהימה, אשר מתוארת בצורה יפה בספרו "ובקשתם משם" (עמוד 231)]

האדם הראשון אשר נשלח למשימה זו היה משה, אשר נשלח להפוך את דור הכיבוש לדור יוצאי מצרים.כך יוצא שערבות מואב היו בעצם בית המדרש הראשון, וספר דברים – השיעור הראשון. (ראו את עמדתו של האברבנאל לגבי התקפות האלוקית של ספר דברים בהקדמתו לספר דברים, לפי מסקנתו משה לימד את הדברים בע"פ לבני ישראל ולאחר כן ה' צווה אותו לכתבם)

כיצד משה עשה זאת? אמצעי אחד בו הוא השתמש נעשה המרכיב העיקרי בהגדה של פסח- דיבור על העבר בלשון הווה, ודיבור לפני האנשים כאילו הם עצמם חוו את הארועים. כלומר, ע"י שימוש במילים "ותקרבון אלי כולכם" הם קיבלו את התחושה של "להיות שם".

[שימו לב שמשה כמעט ולא מזכיר את האירועים אשר הדור הזה "באמת" ראה. רוב האירועים שייכים לדורות הקודמים]

משה באמת היה "רבנו" – לדור השני! הוא היה הראשון אשר מילא את הפונקציה הזו – הפונקציה אשר מבטיחה את הנצחיות של העם היהודי. אם זה יכל להיעשות פעם אחת, ניתן לעשות זאת תמיד! אם ניתן "להחזיר" דור אחד לסיני, ניתן יהיה לעשות זאת לכל דור בעתיד.

VIII ה"סכנה" שבחידוש

פרויקט "החינוך" המוצלח הזה הביא עמו סכנה איומה – כזו שהמורה, משה רבנו, היה מודע לה. הוא נדרש להחזירם להר סיני, למעמד הגדול של ההתגלות. לאחר מכן, הוא ילך להר העברים (או הר נבו) ויסתלק מן העולם. למשה כבר נאמר שהוא ימות כאשר ה' הדריך אותו לעלות על הר זה (במדבר כז').

משה זוכר היטב מה קרה בפעם הקודמת שהוא "נעלם" על הר. לאחר ההתגלות "בזמן אמת" משה עלה להר סיני כדי לקבל את שאר התורה והלוחות. כאשר האנשים היו מודאגים מהעדרו של משה (זכרו כי הם לא ידעו לכמה זמן הוא הלך) – הם חזרו למצב של עבודת אלילים בחטא עגל הזהב.

כיצד יכול משה למנוע הישנות נפילה זו? כיצד הוא יכול להבטיח שבני ישראל לא יחוו חזרה "מלאה" להר סיני, כולל השלב הסופי של עבודת אלילים לאחר שהוא עולה בדרך חד-סטרית להר?

IX הפתרון

כאן מפגין המורה הדגול את היכולת הנהדרת שלו בחינוך. בנוסף לכך שהוא לקהל את הרגעים הגדולים בעברם (פרקים ד-ה, כולל מעמד הר סיני ויציאת מצרים), הוא מחדיר להם הדרגה את ההבנה שהוא לא עוזב אותם לגמרי. הוא מספר להם על שני תפקידים אותם הוא מילא – מנהיגות והדרכה – וכיצד הוא הסמיך אחרים להמשיך ולמלא אותם. הוא מספר להם מיד על השופטים ותהליך המינוי שלהם, כך שגם בהעדרו יהיה מי שידריך את העם וישמש כשלוחה של משה.

כעת אנו מבינים מדוע משה מזכיר את השופטים בתחילת הסקירה ההיסטורית שלו – כדי להרגיע את העם, שמנהיגותו לא תלך לאיבוד גם בכיבוש וישוב הארץ.

כעת מובן גם מדוע משה חולק את מינוי השופטים: האנשים צריכים לשמוע על היחסים הקרובים שהיו למשה עם השופטים הללו, כך שיהיו בטוחים שהם לא ממלאים רק תפקיד אלא ממשיכים את דרכו.

בנוסף, נבין מדוע משה מספר לכולם על ציווי ה' בקשר ליהושע, בדיוק כמו שהעם רוצה לשמוע על הקשר של משה עם השופטים, הוא רוצה לשמוע על הקשר של אלוקיו עם המנהיג הנבחר. הביטוי "אותו חזק", מזכיר לנו את כל הנושא של הסמיכה (הנחת הידיים), בה השתמש משה כדי להעביר את המנהיגות ליהושע.

X אפילוג

בחלק השישי של המאמר, הזכרתי את ההבדל בין ספר דברים לשאר החומשים. ברצוני לחלוק את אתכם את הראיה בנושא של חבר ותיק שלי, עוזי ויינגרטן, כמו שפורסמה בשבועון "הסמינר היהודי":

שספר דברים נקרא "ספר משה", שלא כמו ארבעת הספרים האחרים, ניתן להסיק מהשוואת שני קטעים בספר נחמיה אשר מתארים קריאה בציבור של התורה. בכל אחד מהקטעים, מדובר במצווה ש"נמצאה". הראשונה היא מצוות ישיבה בסוכה, אשר מופיעה רק בספר ויקרא (כג:מד). והשניה היא איסור ביאה של עמוני ומואבי בקהל ה', אשר מופיעה רק בספר דברים (כג:ד).

ישנו הבדל קריטי בתיאור של שתי הקריאות. בנוגע לסוכה מספר הכתוב:

"וימצאו כתוב בתורה אשר צווה ה' ביד משה אשר ישבו

בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי" (נחמיה ח:יד)

בנוגע לכניסה לקהל ה', מספר המחבר:

"ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא בו אשר

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלוהים עד עולם" (שם יג)

אם כן, ישנה אבחנה ברורה: ויקרא הנו חלק מה"תורה אשר צווה ה' ביד משה" בעוד שדברים הוא "ספר משה". העם לא החשיב את האחרון כפחות מחייב, והנהיג את שתי המצוות באופן מיידי. אך עדיין ישנו הבדל בייחוס של המחבר.