עשרת הדברות - טקסט רב מימדי

קוד: מבנה שמות כ בתנ"ך

סוג: מבנה2

מאת: הרב משה קליין

אל: אתר חבר

מאמר זה הוא הפרק השלישי ב ספרו של ר' משה קליין "מעבר לפרק ופסוק – מבנה ומשמעות בתורה".

זהו תרגום לעברית של המאמר The Decalogue as a Wisdom Literature   מאת משה קליין, מנהל אתר חבר. תורגם ע"י זאב שקרוב, airwolf103@hotmail.com

---

לזכר רבי הראשון, יעקב קליין

הקדמה

מאמר זה ידון, בעיקרו, בעשרת הדיברות כטקסט קוהרנטי, עקבי, ולא כמו שנעשה לעיתים תכופות בהקשר זה, כאסופה של עשר מצוות או חוקים ללא קשר פנימי והגיוני.

מטרת הניתוח היא להבהיר את מערכת הקשרים הלוגיים העומדים בבסיס עשר הדיברות. הרעיון הבסיסי של חלוקה לוגית ע"פ טבלה נגזר מהעובדה שהדברות נכתבו על שני לוחות עובדה זו חשובה מכיון שמשתמע שישנה חלוקה הגיונית מסוג כלשהו בין הדיברות שנחקקו על הלוח הראשון לאלו שנחקקו על

הלוח השני.

בדר"כ ההצגה הגרפית של לוות הברית מראה את חמשת הדיברות הראשונים על לוח אחד ואת היתר על הלוח השני, כמודגם להלן:

סידור זה הוא כה מקובל, עד שלעיתים ניתן לטעות ולחשוב שזוהי החלוקה התנכי"ת למעשה אין הוכחה ברורה לצורה בה הטקסט נכתב על הלוחות. אנו יודעים רק כי ההתגלות בהר סיני היתה מורכבת מעשרה חלקים – הדיברות, והן נכתבו על שתי לוחות אבן. הלוחות הראשונים שוברו ע"י משה לפני שמישהו הספיק לראותם. הלוחות השניים נשמרו ע"י משה עד שהושמו בארון הקודש. אין בתורה עדות לכך שמישהו ראה את הלוחות השניים. לכן, לא ניתן לקבוע בודאות כיצד נכתב הטקסט על הלוחות. במאמר

זה אציע ניתוח לשוני/תחבירי לדיברות אשר יסודרו בצורה הבאה:

ע"י סידור זה ניתן להבין את החשיבות והמורכבות המלאה של כתיבת הדיברות על שתי לוחות. קיבלנו

למעשה, חמישה זוגות אשר מרכיבים טבלת טקסט בעלת משמעות כפולה: גם בטורים וגם בשורות.

נראה, כי ההגיון החבוי בטקסט רב-רבדים ("סופר-טקסט") נראה כתבנית מאפיינת של סידור כתבי קודש, בתורה וגם במשנה.

לכן, נראה כי היו לפחות שני אנשים אשר "ראו" את ההגיון המוסתר בלוחות: משה רבנו ורבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה.

נגלה בהמשך כי ההגיון הפנימי של הלוחות היה חלק מן הידע האזוטרי אשר הועבר בע"פ למתי-מספר בכל דור. דבר זה יסביר את העובדה שבעל התוספתא, כמו גם הדוברים במכילתא, מתעלמים מהגיון

חבוי זה בעוד שמחבר "ספר היצירה" משתמש בשיטה מטא-פיסית הקרובה מאד לעיקרון זה.

במאמר זה אדון בהגיון העומד מאחורי הדיברות כביטוי של מופת תחבירי. ניתן לראות את תבניות אלו

בשלוש רמות שונות הנמצאות בתוך הטקסט.

נתייחס לרמות אלו בשם:   1.תבנית המאקרו

                                   2.התבנית המרכזית

                                   3.תבנית המיקרו

בשם תבנית המאקרו אני מתכוון לסקירה הכוללת של חמשת הזוגות הנזכרים בתורה. התבנית המרכזית

נגזרת מקריאת עשרת הדיברות לפי נוסח המגילות, ותבנית המיקרו נמצאת בחמשת החלקים הפנימיים של

הדיבר הראשון והשלישי.

נציג את שלושת המבנים בנפרד ולאחר מכן נבחן את המאפיינים המשותפים שלהם.

התבנית המרכזית – עשר דיברות

הצגת הבעיה

התורה מתארת את הכיתוב על הלוחות באופן הבא: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים". תאור זה הוא העדות היחידה הנוגעת לאופן הכתיבה של הלוחות. הפרשנים המסורתיים התקשו מאד בהבנת הביטוי "כתובים משני עבריהם" ולכן ניתנה לביטוי זה משמעות ניסית. הכתב החקוק על הלוחות לפי פרוש זה, חדר עד לצד השני של האבן. דבר זה

דורש נס כפול. ראשית, הכתב היה קריא משני הצדדים למרות שבפשטות היה צריך להיות שבצד אחד האותיות הפוכות. שנית, אות כמו סמ"ך לא יכולה להיחקק בצורה זו באבן כי היא תיפול, אך היא עמדה בצורה ניסית.

נראה לי כי ניתן לפרש את הכתוב בצורה פשוטה גם בלי להזדקק לנסים. ניתן לקרוא את הביטוי "כתובים משני עבריהם מזה ומזה", שהדברות נכתבו לסירוגין על הלוחות: הדיבר הראשון על הלוח הראשון, השני על הלוח השני, השלישי על הלוח הראשון וכך הלאה.

בהקשרים רבים מפורשת המילה "עבר", כ "מעבר", מצד שני. כך בביטוי "בעבר הנהר" הכוונה היא מצדו השני של הנהר. צורת הרבים (משני עבריהם) מצביעה בד"כ על קשר מרחבי לגבי מישור יחיד כגון שתי גדות של נהר. דבר זה יכול להסביר מבחינה לשונית את כתיבת הלוחות. ההבנה הקלאסית של

משני עבריהם = משני צדדיהם, ייחודית למקרה שלנו. דבר זה יכול להעיד על קריאה לא נכונה של הטקסט התנכ"י או, ואפשרות זו נראית יותר סבירה, על מטרה להסתיר משהו. ההנחה השניה מתחזקת

לאחר שרואים את הקשיים המתעוררים בחלוקה המסורתית ל 10 דיברות.

באופן מפתיע למדי, שאלת המפתח בנוגע לעשרת הדיברות היא "מהן?", בעוד שבמספר מקומות בתורה נזכר המספר 10 בהקשר של הדיברות, בשום מקום אין פירוט או מספור שלהם. בשני המקורות (שמות כ' ודברים ה') ניתן להגיע בספירה לשנים-עשר דיברות!   הבעיה הראשונה היא, אפוא, כיצד לחלק את הטקסט לעשר דיברות.

מכיוון שחלוקה זו עצמה תקבע את ההגיון העומד ביסוד הסידור לטורים ושורות, נפרט מעט בעניין. ישנן שתי מסורות עיקריות בנוגע לחלוקה של עשרת הדיברות: החלוקה הרבנית מסורתית והחלוקה האוגוסטינית או הקתולית.   החלוקה המקובלת על הפרשנים היהודיים מתוארת לראשונה במכילתא, אותו

הספר שמתאר את הכתיבה הניסית של הלוחות. בהמשך, אציג מקור נוסף, כנראה קדום יותר מאשר המכילתא (כמובן שהחלוקה היא יהודית). אתייחס למקור זה בשם חלוקת המגילות. אוגוסטין הקדוש

מתייחס לחלוקה זו כ"חלוקה היהודית האותנטית", ומאז שחלוקה זו התקבלה ע"י הנצרות במועצת

טרנט, קיבלה חלוקה זו תוקף של אחד מעיקרי האמונה (דוגמה בלעז). צריך לציין כי חלוקת המגילות

זהה לחלוקה האוגוסטינית.

לכן, אם באמת חלוקת המגילה קדומה לחלוקת המכילתא נוצר מצב מוזר ביותר, בו הכנסייה לקחה את המקור הקדום בעוד שהרבנים שלנו דחו אותו. דבר זה מצביע שוב על העובדה שהרבנים ניסו להסתיר

משהו מהנוצרים הראשונים.

הבסיס לקריאה של אוגוסטין היא חלוקה שונה של הפרשיות (הפסקאות הרחבות בין הפסוקים). ישנם

מעט מאד הבדלים בחלוקות אלו (של הפרשיות) במגילות מחלקים שונים בעולם, דבר המעיד על מהימנותן וקדמותן. החלוקה לפרשיות יכולה להיחשב כפרוש המוקדם ביותר של התורה.

נציג את החלוקות:

                    חלוקת המכילתא:                                                 חלוקת המגילות:

ישנם שני הבדלים עקרוניים בין החלוקה של מכילתא לחלוקת המגילות. ההבדלים נמצאים בתחלת וסוף הרשימה, בעוד שש הדיברות המרכזיות: מ"זכור את יום השבת" ועד "לא תענה" – זהות.

בחלוקת המגילות איחדו את "אנכי ה" ו "לא יהיה לך" לדיבר אחד. חלוקה זו מפצה את החוסר בדיבר ע"י

חלוקה לשניים של הדיבור העוסק בחמדנות. אנו מכירים את הפרשנות עפ"י חלוקת המכילתא; נראה כעת

מה קורה ע"פ הקריאה בנוסח המגילות.

במבט ראשון, החלוקה הרבנית נראית הגיונית יותר מכיון שיוצא שחמש הדיברות הראשונות עוסקות

במצוות בין אדם למקום, בעוד החמש האחרונות עוסקות ביחסים בין אדם לחברו. חלוקה סימטרית זו

משקפת את הצורך למצוא הסבר לכך שהדברות נכתבו על שני לוחות. לסיכום, לפי שיטה זו שתי הלוחות מציינות בסה"כ דואליזם פשוט. ישנן מספר בעיות עם שיטה זו:

1. חלוקה זו מצביעה על הבדל עמוק בין ההתייחסות לאלוקי ולאנושי, דבר הנוגד את כל הנראטיב התנכי.

2. היא אינה מציעה הסבר לעובדה שהיו דווקא עשר דיברות.

3. היא דורשת הסבר נסי (הוזכר לעיל)

4. החלוקה הרבנית הורסת את המבנה התחבירי של הדיבר הראשון ע"פ המגילות.

קריאת הטקסט ע"פ המגילות כחמישה זוגות של דיברות, פותרת בעיות אלו. בהמשך אציג מדוע צריך

להציג את הדיברות כחמישה זוגות עוקבים דווקא. אסמן את הזוגות במספרים ובאותיות   A, B לציון

החלוקה הפנימית של הזוג.

                                                          

תרשים זה מדגים את המבנה הלשוני המורכב של עשרת הדיברות ע"פ הקריאה של המגילות. לכל לוח יש את התכונה שלו (A ו B) ולכל זוג יש את התכונות שלו (1-5), המכנה הבסיסי הזה משותף לטקסטים בתורה ולפרקים במשנה. כל יחידה מוגדרת ע"י הצלבת שני "קווי" מחשבה, אנכי ואופקי. בעוד שהמכילתא מצאה קו אחד במבנה הלוחות והוא ההבדל בין שני הטורים, היא לא מספקת תשובה טובה

לקורלציה שבין שני דיברות סמוכים או לקשר הגיוני בין כל הדיברות.

המשמעות של טקסט כיחידה אינטגרלית תלוי בהקשרים הבסיסיים בין חלקיו. זוהי רמת המשמעות אליה

התייחסנו עד עכשיו כ "הגיון". הדברים שנצפה למצוא בטקסט ברמה זו הם:

-                           המבנה בין שני הלוחות (הטורים)

-                           האלמנטים המשותפים לזוגות

-                           הקשר או הזרימה בין הזוגות

  לפני שאציג את הקריאה שלי בחמשת הזוגות של הדיברות, אציג את המקרה לגבי הדיבר הראשון על פי

המגילות. בעזרתו נראה את תבנית חמשת החלקים שמשחקת תפקיד חשוב בטקסט שלנו כמו גם בחלקים

אחרים של התורה והמשנה.

חמישה חלקים

תבנית המיקרו – חמשת החלקים של הדיבר הראשון

ניתן לראות שהדיבר הראשון כולל חמישה חלקים ברורים. חלקים אלו סימטריים בצורה מדהימה. הראשון והאחרון (1 ו- 5) מספקים מסגרת תואמת למבנה הפנימי (2-4).

1.          אנכי ה' אלוהיך

2.                              לא יהיה לך

3.                              לא תעשה לך

4.                              לא תשתחווה

5.            כי אנכי ה' אלוקיך

ה' מדבר בגוף ראשון בשני החלקים הקיצוניים, במרכז יש שלושה צווים או איסורים. ניתן לדבר אם כן על 2 תתי – מבנים, הראשון- המסגרת הכוללת את דיבור האל בגוף ראשון, והשני- המהווה את הגרעין וכולל שלושה איסורים לגבי עבודת אלילים. למסגרת יש התייחסות ברורה לזמן. לראשון- עבר (אשר הוצאתי) ולחמישי עתיד (עושה חסד לאלפי דורות). בשני החלקים של המסגרת ישנן פעולות של האל לעומת החלקים המרכזיים המתייחסים לפעולת האדם.

ניתן גם להבחין בין הנימה ההיסטורית-לאומית של הפתיחה לבין הצדק הפרסונלי (השגחה אישית)

שמרומזת בחלק החמישי.   כדאי גם לציין שבחלק החמישי פעולת האל נקבעת ע"י פעולת האדם, דבר שאינו נכון לגבי פדיון העם ממצרים.

המבנה המרכזי 2-4, העוסק בפעולת האדם, מגשר בין היסטוריה לאחרית – הימים. דבר זה מצביע על

מאפיין בסיסי בטקסט – הסדר, ישנה משמעות אשר צריכה להימצא בין חלקי הטקסט. לפני שנחקור את

המשמעות הנגזרת מהסדר בין החלקים, נוודא שסדר זה הוא אכן משמעותי ולא מקרי ע"י בחינת הסדר

בתוך שלושת החלקים המרכזיים. דבר זה ישקף שהמבנה כולו מסודר בצורה משולשת. כל הדיבר מחולק

לשלוש: עבר, הווה ועתיד. כאשר החלק הפנימי מחולק שוב לשלוש מבחינת גופים: ראשון, שני ושלישי.

1.                                                                                                                                           על פני (מדבר – גוף ראשון)

2.                                                                                                                                           תעשה לך   נוכח – גוף שני)

3.                                                                                                                                             תשתחווה להם (נסתרים – גוף שלישי)

אם עדיין היה לנו ספק בקשר למשמעות של שני החלקים המשולשים, הטקסט מוסיף חוט שלישי ("והחוט

המשולש לא במהרה ינתק"). הקשר השלישי המשולש מופיע בדיוק כמו הקודם בחלק המרכזי של הרמב הקודמת. חלק מספר שלוש בדיבר מורכב משלושה מפלסים מסודרים במרחב:

     אשר בשמיים ממעל

     ואשר בארץ מתחת

     ואשר במים מתחת לארץ.

נסכם את המבנה של שלושת השלשות בצורת טבלה:

טבלה זו מראה בצורה גרפית את הסימטריות במבנה השכבתי המורכב של הדיבר הראשון. שורה ראשונה מראה שהדיבר הראשון מחולק לחמישה חלקים. השורה השניה מראה שחמשת החלקים   מסודרים בשלשה המבוססת על גורם הזמן: עבר, הווה ועתיד. השורה השלישית מראה שהחלק המרכזי הקודם,

מחולק בעצמו לשלושה חלקים ע"פ גופים לשוניים: ראשון, שני ושלישי. ממש מתחת לקבוצה המרכזית ("אתה") אנו רואים את החלוקה המרחבית של חלק ג': מעל הארץ, ארץ ומתחת לארץ.

הסימטריה המשולשת בדיבר הראשון הולכת כליל לאיבוד ע"פ החלוקה של המכילתא אשר גורסת כי מדובר בשתי דיברות שונות. מצד שני כעת מתבהר מדוע הרבנים באותה עת ביקשו לדכא את הפוטנציאל

המטאפיסי הקיים בדיבר הראשון ע"פ חלוקת הפרשיות.

באותה תקופה, של המאות הראשונה והשניה לספירה, הקרע עם הנוצרים הראשונים היה בשיאו, לכן הם

ביקשו להכחיש כל אזכור לשילוש הקדוש, גם על חשבון הסתרת רבדים עמוקים לאורתודוכסיה.

הם העלימו את הטקסט הקדום ופרסמו את זה של המכילתא, במטרה למנוע מהפורשים לטעון שה' התגלה

בהר סיני בצורה שמזכירה את השילוש.

הדיבר מחולק באופן ברור לשלשה חלקים של: זמן, גוף וחלל. שלושת ממדים אלו מוזכרים בספר היצירה

כשנה (זמן), נפש (גוף) ועולם (חלל).   מחבר המשנה משתמש במשולש דומה למבנה הכולל של ששת סדרי משנה; שלושה זוגות המחולקים לפי אותה קונספציה: זרעים ומועד - שנה

                                                                              נשים ונזיקין - נפש                       

                                                                               קדשים וטהרות – עולם

נראה בהמשך ששילוש זה הוא מאפיין מרכזי בעשרת הדיברות.

התמקדות על הדיבר הראשון

1.          עבר

2.                 אני

                  מעל

                           הווה (עכשיו)

3.                                   אתה

                            כאן (ארץ)

                  מתחת

4.                  הם

5.          עתיד

תרשים זה הנו ווריאציה של הקודם, בו מודגשת הנקודה המרכזית של הדיבר הראשון. זוהי הצטלבות של החלק האמצעי בשלושה חלקים של הדיבר והם: זמן הווה, גוף שני והארץ. האפקט הכללי הוא מתן פוקוס על מערכת יחסים בין אני (שבמסגרת) ואתה כאן ועכשיו! הדיבר הראשון אומר, אם גם באופן

לא ישיר, שהדבר למענו התכנסנו כאן הוא מערכת יחסים כאן ועכשיו.

כאן ועכשיו נדגים מערכת יחסים כמעט זהה בין חמשת החלקים בדיבר השלישי.

המבנה של דיבר 2 A

א) קדושה אנושית     זכור את יום השבת לקדשו

ב) עבודה אנושית      ששת ימים תעבוד

1.                                                                                              אתה

2.                                                                                                      בנך

3.                                                                                                           עבדך

4.                                                                                                     בהמתך

5.                                                                                                גרך

ד) עבודה אלוקית        כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ

ה) קדושה אלוקית      על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

התרשימים דלעיל, מתארים שתי רמות של מבנה בדיבר השלישי. שניהם חולקים כמה מהמאפיינים של הדיבר הראשון. דיבר זה מחולק לחמישה חלקים של פעילות אלוקית ואנושית באופן סימטרי. הדיבר נפתח בציון או קיום השבת ע" האדם ונסגר במקבילה האלוקית לכך.

החלק השני המתאר את עבודת האדם מקביל לחלק הלפני אחרון (ד') העוסק בבריאה האלוקית. שני החלקים הראשונים הם בראיה אנושית ושני החלקים האחרונים-בפרספקטיבה אלוקית.

בעוד שהדיבר הראשון מתמקד בפעילות האדם, והמסגרת היא אלוקית.   בדיבר השלישי מופרד האדם

מן האלוקי. כמו בדיבר הראשון יש סימטריה חדה אשר מתמקדת בחלק המרכזי (ג'). המסגרת מסביב לחלק זה יוצרת תבנית תפיסתית אשר מכינה את הקורא לראות את המרכז כנקודת מפגש בין האנושי

לאלוקי. כעת ניתן לחפש את הפירוש לדרך בה מודגם המעבר האנושי לאלוקי בחלק ג'.

הסדר בחלק האמצעי של דיבר 2 A

ישנן שתי דרכים לחקור את המשמעות של החלק המרכזי כמגשר בין האנושי לאלוקי. ההבדל בין הגישות

מעיד על ההבדל בין הציפיות או ההבנה שלנו מכתיבה ליניארית, רציפה, לבין מה שהוצג כאן כ"כתיבה טבלתית". לפי הגישה של הפרשנות המסורתית ניצתן להבחין שהאדם לוקח אחריות על היצורים האחרים

בחלק ג'. ישנה התייחסות ליצורים אלו בחלק ד' – "אשר ברא את השמיים ואת הארץ את הים וכל אשר בם". מנקודת מבט זו הקשר בין האנושי לאלוקי הוא באחריות שנוטל האדם על היצירה האלוקית.

בעוד מסקנה זו נכונה, היא אינה מביעה את כל עומקו של הטקסט. כדי לעשות זאת חייבים להתחשב בסדר הפנימי בתוך חלק ג'. החלק המרכזי (מספר 3), מתייחס ליחסי אדון/עבד. זוהי הנקודה המרכזית

(תרתי-משמע) בדיבר זה. העולמות השונים של האנושי והאלוקי נפגשים בחלק העוסק ביחסי אדון/

עבד. צריכה עיון גם העובדה שהדיבר השלישי בן חמשת החלקים, כמו גם חלקו השלישי בעל חמשת

החלקים מסודרים מהקרוב לרחוק (או מהאימננטי לטרנסצנדנטי).

במסגרת החיצונית האחר הוא ה', בחלק הפנימי האחר הוא הזר (הגר). החלק המרכזי בדיבר עוסק על יחסי אדון/עבד ומשקף את יחסי עם ישראל עם אלוקיו.

לסיכום, ראינו שהסימטריה בדיבר השלישי יוצרת מערך מסודר: חלקים 1-2) אדם, חלקים 4-5) אלוה,

בחלק המרכזי, ישנה מערכת יחסים של תלות וסמכות המשקפת את מערכת היחסים בין האדם לאלוקיו.

בחנו שתי תבניות מיקרו, הדיברות הראשן והשלישי.   ע"פ חלוקת המגילות, יש לשניהם מאפיינים זהים.

ראשית, שניהם סימטריים מאד. שנית, שניהם מנצלים סימטריה זו ע"מ ליצור פוקוס סביב המרכז בו מובא הרעיון המרכזי של הדיבר בשני המקרים הנקודה המרכזית עצמה נועדה למשוך את הקורא למרכז

של הדיבר. ברגע שמתמקדים במרכז נעשים מודעים למערכת היחסים החבויה בין החלקים בטקסט. נראה

שדבר זה מציע תבנית קריאה אחרת מזו הליניארית, הרציפה, לה אנו רגילים. הטקסט מוצג בצורה יותר

ציורית מאשר בזרימה ליניארית פשוטה, והקורא נדרש "לראות" את הטקסט כמכלול המתפשט מהמרכז.

אם זו נראית קביעה מוגזמת, על הקורא לפחות להתרגל לרטוריקה הייחודית החוזרת בטקסט, רטוריקה

המבוססת על סדר וסימטריה. קשה להאמין שמחבר המכילתא לא היה מודע למאפיינים אלו, ושבטעות

מנע מהדורות הבאים כזו ירושת אבות. ההתגלות בסיני כמו שהיא מועברת במגילות משקפת את התבנית

הטבלתית, הרב ממדית, של הלוחות.

קריאת הדיברות ע"פ חלוקת המגילות

אציג עכשיו את הטענות התחביריות לקריאה של עשרת הדיברות כחמש זוגות, בהתבסס בעיקר על הקשר בין הצורה והתוכן של הטקסט. אדגים כיצד חמשת הזוגות משתמשים באותה סימטריה שמצאנו בדיברות

הראשון והשלישי. כמכלול, חמשת הזוגות חוזרים על הדגם של הדיבר הראשון ולכן מעלים את הדגם לרמה של תבנית. בהמשך נראה כיצד התבנית המחומשת נמצאת גם ברבדים אחרים של הטקסט.

הניתוח שח עשרת הדיברות יתחלק לשלושה חלקים. בראשון, אציע את ההוכחה העיקרית לכך שהדיברות הן בעצם חמישה זוגות. לאחר זיהוי הזוגות, אתאר את הקשר או המעבר בין הזוגות. ולבסוף נראה שישנה הבחנה ברורה ועקבית בין החלק הראשון והשני בכל זוג, דבר היוצר את ההבחנה בין שני הלוחות.

כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים

חמישה זוגות

שתי הדיברות האחרונות בחלוקה זו, הן בבירור זוג. הן מתחילות באותן מילים: "לא תחמוד". גם שני הדיברות הראשונים, השונים מחלוקת המכילתא, הם זוג. הם מתייחסים ישירות לה': "לא יהיה לך אלהים

אחרים על פני" ו"לא תשא את שם אלוקיך לשווא. הדיברות השלישי והרביעי, הם זוג במבחינה לשונית.

הם דומים מכמה בחינות:

-                           הם שונים מהדיברות האחרים בכך שהם צווים והשאר איסורים.

-                             בשני הדיברות יש התייחסות לזמנים: "ששה ימים", "יאריכון ימיך"

-                             שניהם נותנים סיבות לשמירת המצוות "כי ששת ימים עשה ה", "למען יאריכון ימיך"

       בעוד הראשונה מתייחסת להיסטוריה השניה מתייחסת לעתיד – אריכות ימים.

ישנן מספיק זהויות בין שני הדיברות, אך למען הסר כל צל של ספק. בא משה ובספר דברים בחזרה על

עשרת הדיברות, הוא מוסיף רק לשני דיברות אלו: "כאשר צווך אשר אלוקיך". תוספת זו מסירה כל ספק

באשר לקריאת שני דיברות אלו כזוג.

לאחר הזיהוי של ארבעת הדיברות הראשונות ושתי האחרונות נותרנו עם ארבעה איסורים פשוטים:

3 A - לא תרצח

3 B - לא תנאף

4 A - לא תגנוב

4 B - לא תענה ברעך עד שקר

כל הדיברות הללו מתייחסות לפגיעות חברתיות. השתיים הראשונות כוללות את מרכיב הגוף, דבר החסר

בדיברות הבאות לאחריהן. המושא של רצח וניאוף הוא גוף, שלא כמו בגניבה ועדות שקר. למרות שאבחנה זו אינה "הבדל גדול" במבט ראשון היא מאפשרת לנו להתייחס לדברות כחמישה זוגות. כאשר כל זוג משתרע על שתי לוחות. במילים אחרות בלוח הראשון ישנן את הדיברות האי-זוגיות ובשני את

הזוגיות, וכך מובן הפסוק   משמות כב' טו'.

הקשר בין זוג לזוג

ישנם שני מבחנים כדי לבדוק   את הרצף ההגיוני של חלוקת הדיברות. אחד, הקשר או המעבר מזוג לזוג.

השני, ההבחנה היסודית בתוך הזוגות (החלוקה לטורים). שני המבחנים יחדיו מספקים את המפתח להכנת ההגיון מאחורי סידור עשרת הדיברות על שני לוחות. חמשת הזוגות מסודרים מהאלוהי לגשמי. הזוג הראשון מתחיל בהתגלות השכינה האולטימטיבית. הזוג האחרון מוגבל לקנאה אנושית. בהתחלה יש את

"האחר" המוחלט המזהה עצמו כ "אנוכי ה", לעומת הסוף בו אנו פוגשים את הרגשות הבסיסיים של האדם. מבין הדיברות הקיצוניות אף אחת אינה עוסקת ביחסים בין-אישיים.

הזוג הראשון עוסק בה' כאובייקט יחידאי שיש לעבוד וכשומר על הסדר החברתי. הזוג האחרון לעומת

זאת, אינו עובר את הרגשות האנושיים. הזוג הרביעי קשור לחמישי, הוא מספק את התחום בו הקנאה יכולה לבוא לידי ביטוי: "לא תגנוב". באותו אופן הזוג השני קשור מאד לזוג הראשון, יש בו יחס לזמן,

ולמעורבות המתמשכת של האל בבריאה, כמו גם התחום בו הוא מביע את רצונו. במרכז, בין עולם

הבריאה האלוקי, והעולם הנמוך של רכוש ותשוקות אנושיות, נמצא המחבר בין שני העולמות- האדם

עצמו, נזר הבריאה.

זהו רק מתאר של התמונה הנוצרת ע"י קריאת הדיברות כחמישה זוגות. בכל אופן, זה מספיק כדי לתת

מסגרת מאד ברורה איך לחקור את מערכת הקשרים בין הדיברות.

אני עומד לטעון שניתן לגזור משמעות מהסידור של הדיברות על הלוחות. ניתן, כמובן, לטעון שאלו חלומות בהקיץ מכיוון שרק משה ראה אותן. בכל אופן החזרה בתורה על כך שהן נכתבו על שתי לוחות

ושכך הן מזוהות עד עצם היום הזה, מצביעה על משהו, ודבר זה דורש ניתוח רציני.

כללית, טענתי היא זו: ניתוח תחבירי/לשוני של הדיברות ע"פ חלוקת המגילות הוביל להצגתם כחמישה

זוגות. לאחר שהגענו לסדר זה, אנו יכולים למצוא משמעות נוספת שלא ניתן להגיע אליה בסידור אחר.

הטיעון מתבסס על החוזק והתוקף של המשמעות הנוספת. על פי התנ"ך, הדיברות הן הטקסט היחיד שנכתב ע"י הקב"ה. ככזה, הייתי מחפש כוח שכנוע עמוק בטקסט, כמתבקש מטקסט אלוהי.

המשמעות הנוספת צריכה להגביר את החשיבות של הלוחות כברית או כעדות, כמו שהן מתוארות בתנ"ך.

אם משמעות נוספת זו תעזור להבנתנו את הדיברות כמכלול, ארגיש משוכנע שהסידור שהראיתי קודם כנראה זהה לזה שהיה על הלוחות.

הדבר המעניין ביותר היוצא ע"פ לפי הסידור החדש של הדיברות, הוא הדמיון המדהים ביניהן לבין האירוע בו הן ניתנו. כאילו הלוחות נועדו להעביר את התמונה, או הרושם, של המעמד. סדר הזוגות משקף את התמונה של ה' מעל והיחיד מתחת. כאשר העימות בין העצמי לאחר נמצא במרכז. בדיברות  העליונות הקב"ה מזהה עצמו בשמו הפרטי, אנוכי ה', בעצם, האחר האבסולוטי. בתחתית נמצא העצמי האינדיבידואלי. החזרה על "לא תחמוד" מדגישה שהפרט בדיברות האחרונות משתוקק לקבל משהו השייך לאחר. בקצה השני, האל מעוניין למסור משהו השייך לו בזכות – דיברותיו ושמו. חמשת הזוגות יכולים להיקרא מכל כיון, כמו שהן מוצגות בתורה, מהפרספקטיבה של האל, או מהתחתית, מנקודת המבט של האדם.

דבר זה מודגש באופן מסירת הלוחות. האל ממעל צריך לרדת להר, ובן האנוש צריך לטפס עליו, כדי ששם תתבצע המסירה. בדיוק כמו בדיברות!!!

קריאה זו של הלוחות מרמזת על כך שלא מדובר רק באירוע היסטורי, אלא גם בצורת חיים או מציאות.

ישנם שלושה נדבכים בין העצמי לאל. כשלכל אחד מותאם הגורם המתאים. התחום הקרוב לראייה האנושית הם הדברים אותם אנו יכולים לחמוד (זוג 4), עולם הרכוש. אם אלו מיטלטלין, הם יכולים להיגנב. אם זה משהו מופשט כמו שם טוב, הוא יכול להילקח ע"י מתן עדות שקר. זהו עולם היום-יום

מסחר, כבוד וכו'. המאפיינים שלו הם שלי-שלך, אמת ושקר. הרמה של הזוג השני הסמוך לנקודת המבט האלוקית, הוא עולם התלות ההדדית, ומאפיינו הוא הזמן (הגורם המדעי הכי רוחני). הרמה האמצעית היא שכנות, בין אדם לחברו, ומאפייניה הם חיים ואישות.

בספר הקבלה העתיק ביותר, ספר היצירה, אלו הם שלושת הממדים העיקריים: שנה – זמן, נפש – חיים,

עולם – העולם הפיסי. קשר משולש זה מופיע באותו סדר בספר היצירה, אצלנו (זוגות 2-4) ובמבנה הפנימי של הדיבר הראשון.

לסיכום מבנה חמשת הזוגות – הזוג הראשון והאחרון עוסקים התודעה או הכרה. הראשון בהכרה אוניברסלית, האל המדבר בגוף ראשון. בקצה השני, היצור, שקוע במחשבות נקלות. בין הקצוות שלושה ממדים של שדות פעולה והן: זמן, חיים, ועולם החומר.

---

סוף חלק ראשון. המשך יבוא …