קוד: בין דברות ראשונים לשניים בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: הרב קורמן
אל: התורה וכתבה פרק יב
[הגהה: מוטי אהרוני]
השינויים שבין עשרת הדברות הראשונים שבפרשת יתרו לבין הדברות האחרונים שבפרשת ואתחנן בולטים לעין, הן בשימוש במונחים שונים והן בתוכן. נציג את הדברות אלה מול אלה ונדגיש את השינויים ואת הסיבות שגרמו לשינויים אלה:
יתרו - ואתחנן
1) אנכי ה' אלוקיך - אנוכי ה' אלוקיך
לא יהיה לך אלוֹקים אחרים - לא יהיה לך אלוקים אחרים
2) לא תשא את שם ה' לשוא - לא תשא את שם ה' לשוא
3)
זכור
את יום השבת לקדשו -
שמור
את יום השבת לקדשו
4) כבד את אביך ואת אמך - כבד את אביך ואת אמך
5) לא תרצח - לא תרצח
6) לא תנאף - ולא תנאף
7) לא תגנוב - ולא תגנוב
8) לא תענה ברעך עד
שקר
- ולא תענה ברעך עד
שוא
9) לא תחמֹד
בית
רעך - ולא תחמֹד
אשת
רעך
10) לא
תחמֹד
אשת רעך ועבדו - ולא
תתאוה
בית רעיך שדהו ועבדו
ברשימה לעיל הדגשנו את השינויים במונחים בין דברות ראשונים ושניים. בנוסף לשינויים במונחים, ישנם גם שינויים בתוכן, כמו למשל, הטעם לשמירת השבת:
|
|
|
|
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
|
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד
וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַידוָֹד
אֱלקֶיךָ לא תַעֲשֶה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ
וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
כִּי
|
בפרשת יתרו מנמקת התורה את מצוות השבת בכך, ש
הבריאה
הסתיימה ביום השביעי ואילו בפרשת ואתחנן היא מנמקת זאת, משום "כי
עבד היית
בארץ מצרים". מסתבר, שהנימוקים השונים לשמירת שבת, גרמו לניסוח המצווה במונחים שונים,
זכור
לעומת
שמור
. שוני רב קיים בין "זכור" ל"שמור". "זכור" מתייחס לזכירת משהו
שהיה
, כלומר, הוא מעלה את
העבר
בזיכרונו. "שמור", לעומת זאת, מתייחס
לעתיד
. "ואביו שמר את הדבר" (בראשית ל"ז,יא), כלומר,
אביו קיווה שזה יתגשם בעתיד. שני הנימוקים זכירת העבר, כלומר, הבריאה
שהסתיימה ושמירה שלא להיות עוד עבד, הם הבסיס לאיסור המלאכה ולקדש את
השבת. חכמי ישראל כבר הצביעו על הכפילות שבכל ענייני שבת:
"כל עיסקא דשבת
כפול
. לחם משנה
(ישנן דעות שלחם משנה לסעודת שבת הוא מדאורייתא (ט"ז או"ח סי'
תרע"ח; ראה שו"ת חתם סופר או"ח סי' מ"ו בשם בעל "מנחת יעקב"). אחרים
סבורים, שזה רק מדרבנן ("מגן אברהם" או"ח שם; ראה שו"ת "שואל ומשיב"
מהדורא ה' סי' פ"ו; "שיירי טהרה" לר' שלמה קלוגר, ס"א, סי' י"ג). היו כאלה
שהקפידו לקחת שני הדסים לשבת (שבת ל"ג,ב לפי רש"י). לפי בעל "הערוך"
הכוונה לשני מעדנים. מדליקים שני נרות לשבת ויש סבורים, שאין להוסיף נרות,
אלא, להקפיד להדליק שניים בלבד (ראה שו"ע, או"ח סי' רס"ג).), שני עומר לאחד, קרבנה כפול, שנאמר: 'וביום השבת שני כבשים', עונשה כפול, שנאמר:
'מחלליה מות יומת',
שכרה כפול, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד', אזהרותיה כפולות -
זכור ושמור; מזמור כפול - מזמור שיר ליום השבת" (ילקוט שמעוני בשלח רמז
רס"א; שם תהלים תתמ"ג; מדרש תהלים צ"ב).
ב"מזמור כפול" הכוונה, שבכל פרקי תהלים נאמר או "מזמור" או "שיר" ורק בפרק ליום השבת נאמר "מזמור" וגם "שיר". לאמיתו של דבר ישנה כפילות בכל הפרק מלבד בפסוק "ואתה מרום" שאי אפשר להכפילו:
מזמור שיר ליום השבת
טוב
להודות
לה'ולזמר
לשמך עליון. להגיד
בבוקר
חסדך ואמונתך
בלילות,
עלי עשור ועלי
נבל
, עלי הגיון
בכינור
כי
שמחתני
ה' בפעלך במעשה ידיך
ארנן
.
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש
בער
לא ידע
וכסיל
לא יבין את זאת
בפרוח
רשעים
כמו עשב ויציצו כל
פועלי און
כי הנה
אויביך
ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו
כל
פועלי און.
ותרם
כראם קרני
בלותי
בשמן רענן ותבט
עיני
בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה
אזני
צדיק
כתמר
יפרח
כארז
בלבנן ישגה שתולים
בבית
ה'בחצרות
אלוקינו יפריחו
עוד
ינובון
בשיבה,
דשנים
ורעננים יהיו. להגיד כי
ישר
ה', צורי ולא
עולתה
בו.
כאמור, כל פסוק הוא כפול, מלבד, "ואתה מרום לעולם ה'", שאי-אפשר
היה להכפילו. בשל אי הבחנה בנקודה זו, שכל פסוקי המזמור כפולים, החלו רבים לומר את
המזמור כולו פעמיים. מתוך סברה, שכל "עסקא דשבת" חייב להיות כפול
(הרב י. ל. זק"ש ניסה להסביר את הטעם של מכפילי המזמור, כי מאחר
ואי-אפשר להכפיל את הפסוק "ואתה מרום...", לכן החליטו באותם בתי כנסת
להכפיל את כל המזמור. הוא מצא לזה אסמכתא בדברי חז"ל בנוגע לקריאת שמע.
אמנם האומר "שמע שמע" משתקין אותו (ברכות ל"ג,ב), אולם לקרוא את כל הפרשה
פעמיים לא אסרו ("מנהגי ארץ ישראל", עמ' י"א). בשו"ע הוזכר ההיתר לקרוא
קריאת שמע פעמיים, אולם כל זה אמור (לפי הבה"ג) רק לקראת השינה על מיטתו,
כדי שיירדם מתוך קריאת שמע. אבל, שלא בשעת שינה, אסור להכפיל את הקריאה
(ראה ש"ך או"ח סי' סא, ס"ק ח; ראה הגר"א שם ס"ק יח, שהמקור לכך הוא
בירושלמי). ר' יוסף קארו העיר על אתר: "ויש מי שאומר שגם בזה יש להיזהר
מלומר פסוק ראשון" יותר מפעם אחת (שם ובהגה). מדוע, איפוא, להכפיל את
המזמור פעמיים בשל פסוק המדבר על אחדות ה', כאשר מחברו הקפיד שלא
להכפילו?). גם התורה הקפידה להכפיל את ענייני שבת. "ושמרו
בני ישראל
לעשות
את השבת לדורותם..." (שמות ל"א,טז). גם לגבי השביתה של הקב"ה ביום השבת הקפידה התורה להכפיל את ענייני שבת, "וביום השביעי
שבת, וינפש
" (שם). "ושמרו" שלא לעשות מלאכה, כזכר לעבדות במצרים. "כל מקום שנאמר הישמר, פן ואל, אינו אלא לא תעשה"
(עירובין צו,א; שבועות ז,א. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והטעם, שבדברות
הראשונים נאמר בלשון עשה, ובאחרונים בלשון לאו, דהיינו שמור..." ("הדר
זקנים"). ר'אליהו מזרחי
בפירושו על רש"י בפרשת יתרו, אינו מקבל
רעיון זה: "נראה לי שאין הטעם של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מפני שהאחד
עשה והאחר לא-תעשה". אין ספק שהנכון הוא כ"הדר זקנים")., כלומר,
אי
-עשית מלאכה. ואילו "לעשות את השבת" לקדש את השבת, מצביע על עשייה, כזכר להשלמת הבריאה.
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"
6, כי בשבת משתלבים יחד "עשייה" - "לעשות את השבת" ו"אי-עשייה" - "לא תעשה
כל מלאכה". שני עניינים שהם שני צדדים של מטבע אחד, שאינו ניתן לחלוקה.
זו, כנראה, הסיבה שהתורה הוסיפה בדברות השניים במצות שבת "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ
יְהוָֹה אֱלהֶיךָ
".
העשייה בשבת מתבטאת בקידוש ובעונג: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,נג), שמצווה לענג את השבת (שבת קי"ח-קי"ט; פסחים ס"ה,ב; ראה רש"י יבמות צ"ב,א; ראה שו"ת הרשב"א סי' קכ"ג, שהיא דרשה גמורה). לכאורה, זה לא מובן, כי לנביא הרי אסור לחדש דבר, כיצד מבססים את "עונג שבת" על פסוק בנביא? אולם, כאמור, זה נמצא בתורה עצמה ב"לעשות את השבת", הנביא רק ביטא זאת במלים מובנות יותר. הרי אי-אפשר לומר על אי-עשיית מלאכה "לעשות". היהדות דגלה תמיד בהבעת רגשי תודה ושמחה על סיום מפעל: חנוכת המשכן והמזבח, כמתואר בתורה; בית המקדש כמתואר בנביאים. חכמי ישראל ראו מצווה אפילו בסעודה בסיום מסכת. רעיון זה מצוי כבר בתנחומא:
"דכד ברייה הקב"ה לעלמיה, ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא. ברכיה וקדשיה כמאן דבני ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טובא..." (תנחומא בראשית ב).
"שבע חנוכות הן:
חנוכת ברייתו של העולם
, דכתיב 'ויכולו השמים' ואין 'ויכולו' אלא לשון חנוכה, דכתיב 'ותכל כל עבודת'" (פסיקתא רבה פ"ב).
גם בעל השאילתות ראה בשבת מעין "חנוכת הבית של העולם" (שאילתות
בראשית עמ' א; ראה "העמק שאלה" שם). בשל שני העניינים, שהשבת מסמלת, היה
צורך בשימוש בשתי הגדרות, אך מאחר שמדובר במהות אחת, השבת, הן
נאמרו
בדיבור אחד, אך, לא ניתן להעלותן על הכתב
כאחד, מן ההכרח היה לחלקן. מסיבה זו, כשהנימוק לשמירת שבת הוא סיום הבריאה
נכתב "זכור" ובפרשת ואתחנן נכתב "שמור".
עשרת הדברות נכתבו, כידוע, על שני לוחות, חמישה על לוח אחד וחמישה על הלוח השני. את הדברות הראשונים מקובל לראות כמתייחסים למצוות שבין אדם לקונו ואילו החמישה השניים מתייחסים למצוות שבין אדם לחברו:
"במצווה זו חתם חמשה דברות המדברים בכבוד המקום ב"ה, כי מטעם זה נאמר בכולם 'ה' אלוקיך' ולא הוזכר שם ה' בכל ה' דברות אחרונים המדברים בדברים שבין אדם לחברו. ומצוות כיבוד אב ואם אע"פ שהיא בין אדם לחברו מכל מקום מצווה זו נוגעת גם בכבוד המקום, כי שלושה שותפים באדם..." ("כלי יקר" לשמות כ,יב).
אפשר להוסיף סיבה פשוטה, מדוע נכללת מצוות כיבוד אב ואם בין עניינים שבין אדם לקונו? בזמן מתן תורה הופקע הקשר שבין ההורים לצאצאיהם. אז עברה האומה כולה טקס של גיור. "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כ"ב,א; בכורות מ"ז,א) ומן התורה מותר לו לשאת את אמו, אחותו וכו'. זהו תהליך מיוחד המשפיע גם על הטבע של יחסי משפחה. עובדה היא, שלא קיים בעולם תהליך דומה. אין טקס שאנגלי יהפוך להיות צרפתי ולהיפך. הוא יכול להיות אזרח צרפת ולהיפך, אך אין לו אפשרות לשנות את הלאומיות. רק כלפי היהדות קיים תהליך חד-כיווני כזה. יהודי ג"כ לא יכול לשנות את לאומיותו. לכן, במעמד הר סיני ציותה התורה לכבד את האב והאם, למרות שלמעשה לא נחשבו עוד כאלה, אלא, מתוך צו אלוקי היה כל אחד חייב לכבדם (ראה "יהודי מיהו ומהו" בפרק "גר וגירות", שם הסברתי באריכות את הנושא). בעבור זה, שיכבדו את "הוריהם", שלמעשה לא היה עוד קשר טבעי ביניהם, הבטיחה התורה "למען יארִכון ימיך,,,". בדברות השניים הוסיפה התורה "כאשר ציוך ה' אלֹקיך", "ולמען יטב לך", כי צאצאיך יראו וילמדו ממך כיצד לכבד את ההורים. בדברות הראשונים, לא היה מקום לזה, כי הם חויבו לכבד "הורים" שהופקע הקשר עמם, לכן, אמרה התורה "כאשר ציוך ה' אלֹקיך".
סידור זה של עשרת הדברות בא להצביע, שאין כל שוני בין מצוות שמטרתן
כבוד הבורא, לבין מצוות שמטרתן טובת האדם והחברה. ההתחלה היא "אנכי ה'
אלוקיך" והסיום הוא "לרעך". במקום אחד התורה אף הקדימה את "רעך" לפני "אני
ה'", ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י,ט,יח). כל מצוות התורה,
הן הפולחניות והן המסדירות את יחסי האנוש, הן מצוות דתיות ביסודן. המזיק
לחברו, אף ששילם את נזקו חייב לפייסו ולחזור בתשובה על החטא הדתי שביצע
(רמב"ם הלכ' תשובה פ"ב,ה"ט; שם פ"א, ה"א. אמנם ב"חובל ומזיק" הוא אומר: "...
שהמזיק
ממון חברו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל
החובל
בחברו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו... עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו..." (פ"ח,ה"ט), לכאורה, משתמעת סתירה למה
שאמר בהלכ' תשובה. בעל "לחם משנה" שהקשה זאת, רצה להסביר, שבהלכ' תשובה
הוא מדבר על גוזל ולא על מזיק. אולם הסברו אינו עומד בפני ביקורת, כי
בהלכ' תשובה הוא אומר מפורשות, "והמזיק ממונו". לאמיתו של דבר אין כלל
סתירה בדבריו. ב"חובל ומזיק" הוא מדבר על שהנזק נגרם ללא רצון וללא ידיעה
של המזיק, כי לא הוא עצמו הזיק, אלא שורו גרם נזק לחברו במקרה כזה כאשר
שילם את הנזק הוא התכפר, משום שכלל לא חטא. לא כן המצב כאשר הוא עצמו
הזיק, גם אם שילם את הנזק, רובצת עליו עדיין העבירה של גרימת נזק, לכן הוא
זקוק למחילה.).
לשני מושגים אלו משמעויות שונות. "שקר
" ניתן להסתיר, כך שרק המשקר ידע שזה שקר. לא כן
המשמעות של המושג "שווא" (ל"שווא" ישנם גם משמעויות אחרות, כמו לחינם
וכדומה), מובנו "לשנות את הידוע
" לכל, שווא לא ניתן להסתיר בפני
השומע אותו. חכמי ישראל הגדירו כך את המושג "שווא": "נשבע לשנות את הידוע
לאדם" (שבועות כ"ט,א). למשל, אם אדם נשבע שלא אכל, אכן, ייתכן שלא אכל,
אולם רק הוא יודע אם נשבע לשקר אם לאו, אבל, אם הוא נשבע על עץ שהוא זהב,
זו "שבועת שווא", כי כל אחד יודע שזה עץ ולא זהב. כך מסבירה המכילתא את
הקשר בין כל דיבר בלוח הראשון לדיבר המקביל בלוח השני.
"כיצד
ניתנו עשרת הדברות? על לוח זה ה' וה' על לוח זה.
כתיב
'אנכי ה' אלוקיך'
וכנגדו
'לא תרצח'
, מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך... שנאמר 'שופך דם האדם, כי בצלם אלוקים עשה את האדם'.
כתיב:
'לא יהיה לך'
וכתיב כנגדו
'לא תנאף'
, מגיד הכתוב שכל מי שעובד עבודה זרה, מעלה עליו הכתוב, כאילו מנאף אחר המקום, שנאמר...
כתיב:
'זכור את יום השבת לקדשו'
וכנגדו כתיב
'לא תענה [ברעך] עד שקר
', מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל
שבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא את עולמו לששה ימים ולא נח ביום
השביעי..." (מכילתא יתרו פרשה ה').
לאור דברי המכילתא נוכל להבין מדוע שינתה התורה בדברות האחרונים את המושג
"שקר
" למושג "שווא
". בדברות הראשונים בהן מנומקת שמירת שבת בבריאת
העולם, שאירעה לפני אלפי שנים, מן ההכרח היה להיעזר במושג "שקר" ולא
"שווא". בימי מתן תורה לא היה ביניהם איש שהיה נוכח בבריאה. המחלל את
השבת, מעיד עדות שקר, כדברי המכילתא, שהקב"ה לא ברא את העולם. לכן, כתוב
כאן "זכור" כי מדובר בזכירת מאורע שבעבר. לא כן בעשרת הדברות שבפרשת
ואתחנן, שם נימקה התורה את שמירת שבת בשחרור מהשעבוד המצרי, שכל מקבלי
התורה היו נוכחים בו וראו זאת במו עיניהם. מי שחילל שבת לאחר שראה בעיניו
את גאולת ישראל, אכן, מעיד עדות "שווא" כנשבע לשנות את הידוע לכל, כי, הכל
זכרו עדיין "כי עבד היית בארץ מצרים".
בעשרת הדברות הראשונים הקדימה התורה את האיסור לחמוד בית רעך, לאיסור לחמוד אשת רעך, הסיבה לכך פשוטה וברורה. כאמור, בעת מתן תורה עברה האומה טקס גיור והופקעו כל יחסי משפחה, כולל של הנשואים. לאחר מתן תורה חייב היה כל אחד לקדש את אשתו, כי לפני כן היו אלה נשואי בני נח. "לך אמור להם, שובו לכם לאוהליכם" (דברים ה,כז). מאחר ותחילה נאמר להם "אל תיגשו אל אשה" שלושה ימים, היו צריכים עכשיו "מניין אחר להתירו" (ראה ביצה ה,ב). לכן, במעמד הר סיני לא היה קיים המושג "אשת רעך". לא כן בנוגע לרכוש. גר שמתגייר אינו מאבד את רכושו.
בנוסף לנ"ל, בתקופת שהותם במצרים סבלם נבע מהשעבוד והעוני, לכן היצר להשיג רכוש פרטי היה גדול ולכן הקדימה התורה "בית רעך" לפני "אשת רעך". במשך 80 הימים שחלפו מקבלת לוחות ראשונים עד לקבלת עשרת הדברות בפעם השנייה, כולם קידשו את נשותיהם ונוצרו גם זוגות חדשים והעולם חזר למנהגו וכידוע תאוות נשים גדולה מתאוות ממון ובתים, לכן הקדימה התורה בדברות שניות "אשת רעך" לפני "בית רעך".
בדברות הראשונים, בפרשת יתרו, לא מוזכר "שדהו". ייתכן, שבמשך שלושה חדשים עד למתן הדברות השניים, החלו אנשים באיזה דרך שהיא לרכוש שדות, לכן הם נכללו באיסור לא תחמוד. אין לשאול, היכן מצאו לקנות שדות במדבר? עובדה היא שהיו כאלה שבנו שם בתים, שהרי, אצל קורח מסופר: "ותִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּש" (במדבר ט"ז,לב). אין מקום לומר, שב"בתיהם" הכוונה למגוריהם, כמו אוהלים. משה רבנו חזר על סיפור זה ואמר: "אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְרָאֵל" (דברים פרק יא,ו). הודגש מפורשות שמדובר בבתים ממש, כי האוהלים מוזכרים בנפרד.
אחר מתן תורה ולאחר מעשה העגל, חלו שינויים בהתנהגות וברגשות העם.
בפרשת יתרו השתמשה התורה ב"תחמוד" הן לגבי אשת חברו והן לגבי ביתו. בפרשת
ואתחנן הבדילה כבר התורה בין "לא תחמוד אשת חברו" לבין "לא תתאוה בית
רעך". בהשתחררוּת מהשעבוּד והעוני, היה היצר להשגת רכוש, חזק ביותר.
כשהתרגלו לחופש והתפרנסו מה"מן", נחלש יצר זה, וזה בא לידי ביטוי רק במובן
"תתאווה". תאווה היא בלב בלבד ואילו חמדה היא כאשר האדם משתדל להשיג את
מבוקשו. "וחמדו שדות וגזלו
" (מיכה ב,ב).
[ מתוך המאמר: ארבעה פרקים מקבילים במקרא ]
פרשת עשרת הדברות נכתבה פעמיים בתורה, פעם ראשונה בפרשת יתרו (שמות
כ, ב-יז) ופעם שנייה בספר דברים (ה, ו-יח). וכבר הדגישו חז"ל את השינוי
הידוע שבדברות הראשונות נאמר "זכור" ובדברות שניות נאמר "שמור" (עי'
במכילתא שם ובברכות כ, ב). ואבן-עזרא (שמות שם, א) מנה את כל השינויים.
עיין שם בדבריו. נציג את השינויים שעליהם נדבר:
שמות כ, ח, יא, טז-יז:"זכור את יום השבת לקדשו. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך."
דברים ה, יב, טו, יז-יח"שמור את יום השבת לקדשו. כי עבד היית בארץ מצרים. ולא תענה ברעך עד שווא. ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך." השינויים הבולטים כאן הם: בדברות הראשונות כתוב "זכור" ובשניות "שמור" (שעל זה כבר דיברו חז"ל). בראשונות "כי ששת ימים" ובשניות "כי עבד היית". בראשונות "עד שקר" ובשניות "עד שווא". בראשונות "בית רעך" ואחר כך "אשת רעך" ובשניות "אשת רעך" ואחר כך "בית רעך".
והנה במכילתא (יתרו פרשה ה) נאמר:
"כיצד נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתיב אנכי ה' אלוהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך וכו'. כתיב לא יהיה לך וכתיב כנגדו לא תנאף וכו' כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכנגדו כתיב לא תענה, מגיד הכתוב, שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי שנ' ואתם עדי נאום ה'". דרשה זו במכילתא נוסדה על הדיברות הראשונות, ששם נאמר: "זכור - כי ששת ימים" וגו' וברור הדבר, שגם הדברות השניות ניתנו להידרש: "שמור - כי עבד היית" וגו', שכל מי שמחלל את השבת הרי הוא מעיד, שח"ו לא הוציאנו הקדוש ברוך הוא ממצרים מבית עבדים וכו'.
בשבועות (כא, א) אמרו חכמים:
אי זו היא שבועת שווא? נשבע לשנות את הידוע לאדם. (כגון שנשבע על האיש שהוא אישה - רש"י שם), שבועת שקר? נשבע להחליף (אכלתי, ולא אכל, לא אכלתי, ואכל - רש"י שם).
ואם כן יש הבדל גדול בין הנאמר בדברות ראשונות לבין הנאמר בדברות האחרונות, שהרי בדברות ראשונות נאמר "כי ששת ימים עשה ה'" וגו' דבר שלא ראינו בעינינו, לא אנו ולא אבותינו, אבל הוא אחד מיסודות האמונה שלנו. ואילו מה שנאמר בדברות האחרונות "כי - עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם" וגו' - כל זה בעינינו ראינו ורק שבעה שבועות הבדילו בין יציאת מצרים לבין יום מתן עשרת הדברות לישראל.
מעתה אמור: "זכור את יום השבת - כי ששת ימים - לא תענה ברעך עד שקר", שאם אינך זוכר את יום השבת, הרי אתה כאילו מעיד עד שקר, שח"ו לא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. ואם אינך מקיים מה שנאמר בדברות השניות "שמור את יום השבת - כי עבד היית - לא תענה ברעך עד שווא", הרי אתה משנה את הידוע ואשר בעינינו ראינו ביציאת מצרים (עי' בספרי "זמנים", עמודים כב-כג). ולפיכך החמירה התורה בדברות אחרונות וכתבה "שמור" במקום "זכור" שבדברות ראשונות, שהמעיד עדות שווא על דבר שראה והוא מעיד לשנות את הידוע עוונו גדול יותר מזה שמעיד עדות שקר לשנות דבר בלתי ידוע.
והנה בספר "בעל הטורים" בדברים (שם, יח) כתב, שלפיכך הסמיכה התורה "לא תענה ברעך וגו'" ל"לא תחמוד אשת רעך", לומר לך שלא תעיד עדות שווא על אשת רעך שמת בעלה כדי לישאנה. מעתה מוסבר השינוי האחרון. שבשמות (שם, יג-יד) שנאמר "עד שקר" הקדימה התורה "בית רעך" ל"אשת רעך". לפי שבבית רעך יתברר השקר על פי הכחשות עדים בלבד ותו לא, אבל בספר דברים ששם נאמר "עד שווא" הקדימה התורה "אשת רעך" ל"בית רעך" לפי שבאשה יתברר שהיה כאן "עד שווא", שקר ידוע לכל, שיבוא ההרוג ברגליו. באופן שהסמיכה התורה "בית רעך" ל"עד שקר", ו"אשת רעך" ל"עד שווא".