קוד: ציפית לישועה? בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: גליה ארביב
אל: מנח"ת שבת ה'תשס"ו צו
הפרשה שלנו עוסקת בין השאר בשבעת ימי המילואים. אנחנו נמצאים ממש לפני תחילת העבודה של אהרן ובניו במשכן. משה מושח את אהרן ובניו, את כלי המשכן ומקריב קרבן. אין ספק שזהו רגע רב הוד המתרחש לעיני כל עדת בני ישראל. ההתרגשות מגיעה לשיאה, הכהנים לובשים את בגדיהם המיוחדים, הם נמצאים צעד אחד לפני תחילת התפקיד. אבל, הם אינם מתחילים את עבודתם. לפני תחילת התפקיד הם צריכים לשבת שבעה ימים בפתח אוהל מועד במקום שהוא בין הקודש והחול. הוא אינו שייך לחיים הרגילים אך גם קדושה אין בו. הם יושבים ומחכים. מדוע הם אינם מתחילים בעבודתם?
אחת השאלות ששואלים את האדם לאחר מיתתו היא "האם ציפית לישועה?" מה יש בציפיה לישועה שהיא כל כך חשובה? למה צריך לחכות, להמתין עבור משהו? מהו המעמד הבלתי תלוי בציפיה, גם כאשר הדבר אינו מתרחש בפועל?
הדבר מתברר כאשר חושבים על אדם המתכונן לראיון עבודה או פגישה חשובה. הוא חושב על השאלות שישאל ומכין את התשובות שהוא מעוניין לענות. הוא חווה את התהליך לפני התרחשות ובכך הוא מכין את עצמו בדרך טובה יותר להתמודדות עם המצב החדש.
נראה שחלק מן העניין הזה דומה לתהליך הטהרה. אדם טמא או מצורע יוצא מן המחנה ומחכה בחוץ למשך זמן מה בכדי להטהר. מדוע יש צורך ביציאה מן המחנה? בכך שהוא מתנתק מן החיים הרגילים, מעבר להתליך הטכני של הטהרה, יש לו אפשרות לשנות את דרכו ולשוב בתשובה. מימד נוסף בריחוקו הוא הציפיה לשיבה שמתפתחת אצלו. הוא מצפה לרגע בו יוכל לחזור אל ביתו. והציפיות, מגדילות את רגע החזרה והופכות אותו ללא מובן מאליו. כך גם מפרישים את הכהן הגדול שבעה ימים לפני יום הכיפורים. ההפרשה נועדה בכדי לשמור עליו שלא יטמא, אך בימים אלו הוא גם חוזר על העבודה ויש לו זמן להכנות נפשיות. התהליך הטכני של ההפרשה יוצר ציפיה ליום הגדול והנורא. כך גם במקרה שלנו. אהרן ובניו יושבים שבעת ימים בפתח אוהל מועד בכדי להתכונן נפשית ורוחנית למעמד הרם, התפקיד החשוב שמוטל עליהם, ודווקא חוסר הכניסה המיידי יוצר ציפיה שמכינה אותם אל כניסה נכונה יותר במגע עם הקודש.