קוד: ביאור:ויקרא יג45 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ויִקְרָא יג45: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, ו'טָמֵא! טָמֵא!' יִקְרָא
"
אדם
צרוע - שיש
בו נגע צרעת - צריך לנהוג מספר מנהגים:
בגדיו יהיו פרומים (קרועים),
וראשו יהיה פרוע (אסור לו להסתפר),
ועל שפם יעטה (עליו לשים מסכה המכסה את השפם), ועליו
לקרוא בקול רם "
טמא! ". מה משמעות המנהגים הללו?
1. קריעת בגדים ואיסור תספורת הם מנהגי אבל. גם כיסוי הפנים הוא מנהג של אבל - מכאן הביטוי ב
אסתר ו12: "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ
". אבל על מי בדיוק מתאבלים - הרי הצרוע עדיין לא מת? מדוע מתאבלים על אדם לפני שמת?
2. קריעת הבגדים ואיסור התספורת הם סימנים חיצוניים, שנועדו לגרום לאנשים לזהות את הצרוע, כדי שיידעו להתרחק ממנו ולא להידבק במחלתו. כך גם הקריאה: "אני
טמא - תתרחקו ממני!". עטיית מסכה המכסה את השפם (ואת הפה) עשויה גם להקטין את הסיכוי להידבקות.
3. וע"פ חז"ל, צרעת באה כעונש על לשון הרע, על כך שאדם דיבר יותר מדי. הצרוע מתאבל על העוון שגרם למחלתו. הוא מכסה את פיו כדי להזכיר לעצמו שלא לדבר יותר מדי. הוא מבודד מחברת בני האדם, כך שלא יהיה לו עם מי לרכל, והמילה היחידה שמותר לו להגיד היא
טמא!
(ובשיעור של הרב מנשה וינר, שהסביר עניין זה, שאלה מישהי: ואם המצורעת היא אישה - איזו מילה היא אומרת? והתשובה היתה: זו באמת שאלה קשה. רגע, זה שאלה לא מציאותית; אישה פטפטנית -- הרי אין דבר כזה...).
1. ראו עוד על מנהגי אבל בתנ"ך.
2. עטיית המסכה על השפם מזכירה את מסכת ההגנה מפני קורונה; לדמיון נוסף בין צרעת לבין קורונה, ראו להיכנס לבידוד שבועיים. האם בימינו מחלת הקורונה היא עונש על לשון הרע?