סימני החיות האסורות - מסר נגד צביעות

קוד: סימני החיות האסורות - מסר נגד צביעות בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: דוד צוראל

אל: מנח"ת שבת ה'תשס"ו שמיני

בפרשת שמיני מופיעה פרשיית מאכלות אסורים. הפרשה פותחת בתיאור החיות אותן מותר לאכול:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא י"א א' – ג')
התורה מגדירה כאן שני סימנים שעל פיהם ניתן לזהות את החיות שמותרות לאכילה. ממילא, כל חיה שאין לה את שני הסימנים האלו איננה מותרת לאכילה.
אולם התורה ממשיכה ומפרטת מספר חיות שלהן רק סימן טהרה אחד. בארבעה פסוקים שונים מספרת התורה על ארבע חיות שלהן רק סימן אחד מתוך השניים הדרושים בשביל כשרות. מה ראתה התורה לפרט את החיות האלו לאחר שנתנה לנו את הכלל?
בנוסף, אם נעיין בצורת הפסוקים האלו נראה שמופיע גם סימן הטהרה שבהם, והוא אף מופיע לפני סימן הטומאה, למשל: "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם" (י"א ד').
מה ראתה התורה לפרט את סימן הטהרה שבחיות, כאשר התורה בא ללמדנו שהן דווקא טמאות?

נראה שסימן הטהרה שמופיע בחיות אלו לא הופך אותן לכשרות יותר, אלא אף לטמאות יותר מחיות בעלות שני סימני טומאה. חז"ל דרשו שהחזיר מסמל את עשו, שתוכו אינו כברו, והוא פושט את טלפיו כדי להראות את סימן הטהרה שבו, ובכך מרמה את הבריות לחשוב שהוא טהור.
נראה שעל פי דרשה זו, הצביעות המשלית של בעלי הסימן האחד הופכת אותם לגרועים אפילו יותר מרשעים גמורים, שלפחות תוכם וחיצוניותם שווים. מאותה סיבה מופיע סימן הטהרה לפני סימן הטומאה - חשבתם שהשפן הוא חיה טהורה? טעיתם. התורה מוקיעה את הזייפנים.
על הפסוק "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית ל"ז ד') שנאמר על יחסם של אחי יוסף ליוסף, דרשו חז"ל שדווקא מתוך השנאה הרעה של אחי יוסף אפשר לראות את תכונתם הטובה - הכנות. את הצד השני ניתן לראות בפרשתנו - מי שפושט את טלפיו כדי לרמות יוזכר במיוחד כדי לחשוף את צביעותו.