קוד: מות בני אהרן בתנ"ך
סוג: מבנה2
מאת: רחלי מזרחי ועוד
אל: שיעור נח"ת שבת כסלו ס'
ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, וייתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת; ויקריבו לפני ה' אש זרה -- אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם; וימותו לפני ה'.
(וכאן מפורטים דיני עבודת יום-הכיפורים).: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן - בקורבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה: 'דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, מבית לפרוכת -- אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן איראה על הכפורת.'
למה לא נכתבה פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? בתשובה צריך להתייחס לכמה גורמים:
[התשובות ניתנו בדיון בשבת נח"ת שהיתה בחוות הצופים, בשנת ה'תש"ס]
החטא של בני-אהרן נבע מגאווה. בני-אהרן לא הסתפקו בקיום המצוות שנתנו להם
– הם רצו להראות שהם יותר צדיקים, ולכן הקטירו קטורת שה' לא ציווה אותם --
הקריבו
. ע"פ דברי חז"ל – הצרעת באה כעונש על הגאווה, ולכן מתאים לכתוב את דיני הצרעת אחרי הסיפור על מות בני-אהרן.
אש זרה
תגובת חננאל: נראה שהמעשה של בני-אהרן מראה דווקא על ענווה – מרוב ביטול עצמי הם רצו לקיים יותר מצוות ממה שה' ציווה אותם! ועוד: מה הקשר בין הגאווה לבין דיני טומאת יולדת?
תגובת עמליה: ענווה אמיתית מתבטאת בכך שאדם מבטל לגמרי את הרצונות שלו בפני רצון ה', ועושה בדיוק מה שה' מצווה עליו – לא פחות ולא יותר. בעניין טומאת יולדת – אפשר להגיד שגם הטומאה הזאת קשורה לגאווה. האישה היולדת מגיעה לשיא היצירתיות האפשרי לבן-תמותה – היא יוצרת אדם. היצירה הזאת עלולה לגרום לה לגאווה. ייתכן שזו הסיבה שהתורה קבעה שהיולדת תהיה טמאה.
תגובת נתן: לפי זה היה צריך לקבוע שכל מי שעושה מעשה טוב יטמא עד הערב – כדי שלא יתגאה...
בפרשת שתויי-היין (ויקרא י 9) כתוב:
לאחר מכן כתובים חוקים שמסבירים איך להבדיל
יין ושיכר אל תשת אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד -- ולא תמותו: חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל
בין הקודש ובין החול,ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל -- את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה.
, ואחריהם כתובים חוקים שמסבירים איך להבדיל
בין הקודש ובין החול
:
בין הטמא ובין הטהור
כלומר: להבדיל בין הקודש ובין החול....ואכלוה אצל המקדש כי קודש קודשים היא. ואכלתם אותה במקום קדוש...
תגובת חננאל: בתחילת פרק יא מדובר על מאכלות אסורות – מה זה קשור ל"להבדיל בין הקודש ובין החול"?
תגובת נתן: הכתוב בפרק מדגיש יותר את הטומאה של בעלי-החיים שאסור לאכול אותם:
[ע' גם במבוא של 'דעת מקרא' לספר ויקרא]. גם בסוף הפרק מודגש שהנושא המרכזי הוא:
את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס –
טמא הוא לכם.
להבדיל בין הטמא ובין הטהור; ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל.
תגובת חננאל: אני מסכים עם נתן.
עד למות בני-אהרן היו הכהנים במעמד הגבוה ביותר. בני-אהרן עשו (לכאורה) את הדבר הנעלה ביותר – נכנסו למקדש לעבוד את ה' בקטורת – ומתו! הארוע גרם לירידת קרנם של הכהנים בעיני העם – נראה שהכהנים לא שווים הרבה... דיני הצרעת מראים עד כמה מעמדם של הכהנים גבוה – הכהנים הם הקובעים לאדם אם הוא טמא או טהור (הכח של הכהנים בולט במיוחד בדיני צרעת הבית: התורה מצווה לפנות את הבית המצורע לפני שיבוא הכהן, כדי שהכלים בבית לא ייטמאו; כלומר – הבית נחשב לטמא רק מרגע שהכהן קובע שהוא טמא!). הדינים האלה נזכרו אחרי פרשת 'שמיני' כדי לתקן את הפגיעה במעמד הכהנים.
דיני המאכלים האסורים לכאורה לא קשורים לזה, אבל בתחילתם נכתב (יא1):
– מודגש שה' דיבר אל שניהם באופן שווה – וגם זה נועד לשפר את מעמדו של אהרן הכהן.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור
אליהם
גם פרשת שתויי-יין נאמרה לאהרן (זו הפרשה היחידה שנאמרה לאהרן בלבד):
וידבר ה' אל אהרן לאמור.
הסיפור של בני אהרן קשור למוות – וגם כל דיני הטומאה והטהרה קשורים למוות: בדיני מאכלים אסורים נזכרות נבלות; הצרעת היא בשר מת; טומאות הזיבה והלידה קשורות למוות – תאים שיכלו ליצור חיים חדשים מופרשים מהגוף ומתים.
בני-אהרן חטאו בכך שנכנסו למקדש באופן לא נכון. לכן בהמשך מובאים דינים
שבאים ללמד מתי מותר ומתי אסור להיכנס למקדש – דיני טומאה. למצורע אסור
להיכנס למחנה ישראל, לזבים ולנידות אסור להיכנס למחנה לויה, לטמאי-מת (כמו
הנבלות שנזכרות בפרק יא) – אסור להיכנס למחנה שכינה, ולכהנים – מותר
להיכנס למקדש, אבל לא בכל עת:
דבר אל אהרן... ואל יבוא בכל עת אל הקודש...
בהזדמנות זו נזכיר וורט של 'כלי יקר' על דיני טומאת לידה: למה היולדת טמאה ואחר-כך צריכה להביא חטאת? ע"פ חז"ל התשובה היא – שבגלל כאבי-הלידה האישה נשבעת (בתת-מודע) שלא תיזקק עוד לבעלה, והחטאת מתירה את השבועה. ע"פ זה אפשר להסביר -- למה הטומאה בלידת נקבה ארוכה פי 2 מהטומאה בלידת זכר? תשובה: כשנולד זכר – האישה מאד שמחה ומתחרטת מייד על השבועה שלה, אבל כשנולדת נקבה – האישה פחות שמחה, ולוקח לה יותר זמן להתחרט על השבועה...
השאלה קשורה למבנה של ספר ויקרא. אפשר להסביר שהמבנה הוא כזה:
לפי זה, הסיפור על מות בני אהרן מסיים את הקטע של חנוכת המשכן; אחר-כך
מתחיל קטע חדש בספר – דיני טומאה וטהרה, שאינו קשור למות בני-אהרן; ובסוף
הקטע הזה מובאים דיני יום-הכיפורים, שבו מטהר הכהן את אוהל-מועד
(ויקרא טז 16). לפי זה, המטרה העיקרית של פרשת יום-הכיפורים היא לסכם את הקטע של דיני טומאה וטהרה. הפסוק שנכתב בתחילתה –
מטומאות בני ישראל...
– בא רק להזהיר את אהרן, שכאשר הוא נכנס למקדש – שישמור על כל הדינים שכתובים בפרשה, כדי שלא ימות כמו שמתו בניו:
אחרי מות שני בני אהרן...
.
ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות
[אח"כ ראיתי שגם במבוא של 'דעת מקרא' לספר פירשו כך].
פרשת אחרי מות לא מדברת על הצער על מותם של בני-אהרן, אלא על נושא הלכתי אחר – איך מותר לאהרן להיכנס לבית-המקדש.
מייד אחרי החטא שלהם – כתוב "יין ושכר אל תשת, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". אח"כ יש קטע שכן קשור. למה היין תקוע? -- החטא שלהם היה שהם הקריבו אש זרה: הם הכניסו לקודש משהו שלא היה צריך להיות שם. הם לא ידעו להבדיל בין הקודש ובין החול. אם הם חטאו בזה – אז כנראה שהיתה בכלל בעיה בעם של הבדלה בין הטמא ובין הטהור. ולכן בהמשך – באות פרשיות שמלמדות להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אתם לא מסוגלים להבדיל בין הטמא לטהור בתחום הרוחני הנעלה, אז בואו נתחיל מהדברים הפשוטים: מאכלות, גוף וכו'. ואז חוזרים לפרשת אחרי-מות, שבה מסבירים איך מותר להיכנס.
". הוא מפרש שבני-אהרן מתו פעמיים, כי לא היו להם ילדים, ומי שאין לו ילדים -- חשוב כמת. בני אהרן גם נחשבו כמתים כי לא היו להם ילדים, וגם מתו ממש. בפרשות 'תזריע' ו'מצורע' – כל הפרשות קשורות לאבל ולמוות: דיני היולדת – "מי שאין לו בנים חשוב כמת", דיני צרעת – "מצורע חשוב כמת". דיני זיבה ונידה – מוות של תאים שיכל להיווצר מהם תינוק. כל דיני הטומאה – מזכירים טומאת-מיתה. מצורע הוא אדם שדיבר לשון-הרע, ובזה הוא גרם לפירוד בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. מכיוון שהוא הפריד – דינו שיפרידו אותו מהמחנה: "אחרי מות בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו
". גם אדם שקרוביו נפטרים – נשאר בודד. ע"פ הדין – המצורע צריך להיות אבל על כך שהוא מבודד ("בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו
").ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא
). סביר להניח, שמייד אחרי חנוכת המשכן הם ישבו 'שבעה'. באותם שבעה ימים הם שמעו את כל הדינים שקשורים למוות (גורם 1). אחרי שתמו ימי השבעה – הקב"ה אמר להם דין חדש, והזכיר להם שעכשיו הם נמצאיםראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו
. האבל נגמר וצריך להמשיך הלאה. לכן פרשת 'אחרי מות' לא מדברת בעיקרה על מות בני אהרן.אחרי מות בני אהרן
יהוידע קלרמן: לא רק הסיפור על מות-בני-אהרן 'תקוע' באמצע הסיפור על חנוכת-המשכן; גם המקרה עצמו היה 'תקוע' באמצע הארוע של חנוכת המשכן! זה לא היה אמור לקרות.
ע"פ רש"י (כנ"ל) – בני אהרן מתו על כך שנכנסו שתויים למשכן. לא היה שום ציווי ממשי, לפני כן, לא להיכנס למשכן שתויים. אז למה הם נענשים במוות?! אמנם – המנהג של שתיית-יין הוא מנהג לקוי { אפשר ללמוד מהסיפור על שכרותו של נוח ששתיית-יין עלולה לגרום לתוצאות שליליות }, אבל למה מגיע על זה עונש מוות?! העובדה שהם נכנסו שתויים מלמדת עליהם זכות במידה מסויימת, כי הם לא עשו שום דבר בניגוד לציווי הקב"ה בידיעתם אלא רק כתוצאה מהעובדה שהם היו שתויים.
מותם של בני אהרן לא היה רק עונש על כך שהם נכנסו שתויים למקדש, אלא
התווסף לזה העונש שאהרן קיבל בחטא העגל: אהרן חטא בעגל, ובאותו זמן נגזר
על בניו למות (כמו שכתוב:
– השמדה = כילוי בנים; ע' רש"י), ואז משה התפלל עליו והתבטלה חצי מהגזירה
– רק שניים מבניו ימותו. כדי שלא ייווצר מצב שלכאורה הקב"ה ממית את
בני-אהרן סתם – הוא חיכה לרגע שבו הם יעברו עבירה כלשהי, ואז הוציא לפועל
את הגזירה שנגזרה עליהם מראש.
ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו...
{ הילדים עד גיל מצוות עלולים לסבול בגלל חטאי אביהם, כמו שכתוב: "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים..." וכתוב (דברים כד 16) "איש בחטאו ימותו", כלומר: רק 'איש' (מגיל מצוות ומעלה) מת בחטאו. ילד עלול למות גם בחטאי הוריו.}