שאור ודבש

קוד: שאור ודבש בתנ"ך

סוג: טעם

מאת: הרב קורמן

אל: פענוח פרשיות לב

התורה ציותה על הבאת קורבנות וכן פירטה ממה מותר להקריב כל סוג קרבן. וכן פירטה התורה את סוגי הבהמות המותרות, שרק מהן ניתן להביא קרבן. גם בקרבן מנחה, היא הזכירה סולת ושמן וכן באיזו צורה להכינו. מובן מאליו, שרק מחומרים אלה אפשר להכין קרבן מנחה. אולם, התורה ראתה לנכון להזהיר על שני מוצרים, אותם אסור להקטיר לה':

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שׂאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשה לה'" (ויקרא ב, יא).

האם משמעות האיסור שמפירות, ירקות, מאכלי חָלב וכדומה כן אפשר להביא מנחה? מדוע לגבי קורבנות, מבעלי חיים, לא ציינה התורה את היצורים מהם אין להביא קרבן, אלא, הסתפקה בקביעת אילו יצורים ראויים לקרבן ותו לא? עצם ההחמצה אינה הבעיה, אלא, החמצה הנובעת משאור, לכן אין להביא מנחה חמוצה, כי אין להקטיר שאור או דבש. האם מגריסים או מתפוחים מותר להביא מנחה? מדוע הקפידה התורה לציין רק שני מוצרים אלה, שאין להביאם לבית המקדש כקורבן? אגב, האיסור אינו חל על כל שטח בית המקדש, אלא על המזבח בלבד.

יש סבורים, שמאחר וחז"ל ראו שיש איזה קשר בין שאור ליצר הרע, אותו כינו בשם "שאור שבעיסה" (ברכות י"ז, א), בגלל קשר זה אף כינו את השאור בכינוי "רע": "עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו, מעיד עליו שהוא רע, כמו שנאמר: 'כי יצר לב האדם רע' (בראשית ח, כא) וכתיב כי הוא ידע יצרנו..." (בראשית רבה, ל"ד), לכן אין להביאו לבית המקדש. אולם איזה קשר יש למתן השם "שאור" ליצר הרע שנאסר יחד עם הדבש? אגב, הן היצר והן השאור אינם רעים, אם יודעים לנצלם במידה נכונה. בלי שאור אין לחם, בלי היצר אין קיום לעולם. חז"ל כבר אמרו, שאילו בוטל היצר, אפילו תרנגולת לא היתה מצליחה להטיל ביצה (יומא ס"ט, ב; סנהדרין ס"ד, א; ערכין ל"ב, ב). וכן, דבש ודאי איננו רע, א"כ מדוע הוא נאסר?

עצם היתר אכילת בשר אינו מובן מאליו. עד נח נאסר על בני אדם לאכול בשר (סנהדרין, נ"ט,ב). החל ממתן תורה, הותרו לבני ישראל רק בהמות טהורות, שהן מפרִסֵי פרסה ומעלי גרה. העיקר, שעליהם להיות מעלי גרה, כי כל מעלי גרה הם גם מפרִסֵי פרסה, פרט לארנבת ^[1] . בספרי "הטהור והמותר" העליתי את הרעיון שסיבת הכשרת הבהמות הטהורות לאכילה, נעוצה בקִרבתן לצומח יותר מאשר בהמות וחיות טמאות. הבהמות והחיות מעלות הגרה מצליחות לעכל תאית, שאף יצור אחר אינו מסוגל. הצמח מסוגל להפוך גם חומר לא אורגאני לאורגאני. התאית הוא חומר שבין אורגאני ללא אורגאני. הבהמות הטמאות הצמחוניות, למרות שאף הן מעכלות תאית, לא עושות זאת כמו הבהמות הטהורות ע"י העלאת גרה, אלא, במעי העיוור שלהן ע"פ רוב בסוף המעיים או בחלק אחר בקיבה, ועוזרים להם בזה מיליארדי יצורים מיקרוסקופיים. מהיצורים האלה, שדינם כשרצים, הם בונים את חלבון גופם. העיכול של מעלי גרה טוב ושלם יותר והם נעזרים בעיקר בחיידקים ולא ביצורים חד-תאיים, לכן החלבון של בשרם לא נוצר מחלבון שרצים (בספרי "הטהור והמותר" בפרק "בהמות טמאות וטהורות" הסברתי את הנושא).

באכילת בשר, ישנה גם בעיה מוסרית, גם אם, רוב הבשר, שהאדם אוכל, בא מיצורים, שאלמלא האדם, הם לא היו באים לעולם. שהרי בטבע אין ריבוי טבעי בקנה מידה כפי שזה קיים בפיתוח משק החי על ידי האדם. בטבע, הבהמות ממליטות פחות, רובן נטרפות או מתות ממחלות וממגפות. האדם משקיע עבודה רבה באספקת מזון, ושמירת בריאותן של הבהמות. אולי זו הסיבה, שדם חיה (טהורה) זקוק לכיסוי, "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכִסָהו בעפר" (ויקרא י"ז,יג), היא אמנם הותרה באכילה בשל קרבתה לצמח, אך האדם לא תרם מאומה לגידולה ולעצם חייה, לכן עליו לכסות באדמה את דמה, ששפך. תרנגולת בטבע מטילה כ-42 ביצים בשנה. לאחר הדגירה, רק מעט מאפרוחיה נשארים בחיים. במשק מטילה תרנגולת כ-400 ביצים לשנה. לאחר ההדגרה כמעט כולם נשארים בחיים. עכ"פ 90% מהעופות לא היו חיים. לכן, יש לאדם בהן זכות קניינית, שמצדיקה את ניצולן לטובתו.

כאמור, נאסר על בני אנוש לאכול בשר במשך כ-1600 שנה, עד נח. כשנתבונן בטבע, ניווכח, שאכן עולם הצומח נוצר במיוחד למאכל. הצמח מייצר חומר אורגאני, שהצמח אינו זקוק לו כלל. לדוגמא, פרי עץ, כדי לגדל עץ אין צורך בכל הפרי, אלא בגרעינו בלבד. אם ניטע גרעין של תמר, או את התמר כולו, אין זה משפיע כלל על העץ שיצמח. העץ בדור השני אינו זקוק ל"בשר" של התמר. "בשר" התמר, או של כל פרי אחר, נוצר מלכתחילה למישהו אחר. גם בתבואה ניתן להבחין בזאת. אין מקום בכל כדור הארץ, כדי לזרוע את כל גרעיני התבואה, שהגבעולים מצמיחים. החלק העיקרי של הגרעינים מיועד, מלכתחילה, למטרה אחרת ולא לתבואה עצמה.

שונה המצב לגבי בעלי חיים. אמנם ב"מנת" זרע אחת יש פי מיליונים מהנחוץ להפריה, אולם לכל המיותרים, כביכול, אין כל שימוש או מטרה אחרת. הם נוצרו, כדי לאפשר שלפחות אחד מהם יצליח לחדור אל הביצית. הביציות עצמן מספרן מוגבל. בעגל או בגור שנולד אין שום דבר מיותר, שאינו נחוץ לגופו. לאחר שהאנושות הצליחה לביית הרבה בהמות ועזרה להתרבוּתם, הוּתר גם לאכול את בשרן.

הקב"ה אינו זקוק לקורבנות. "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'..." (ישעיה א,יא). הקב"ה אִפשר לאדם להקריב קרבן, אך זה חייב להיות משל האדם, שהוא טרח לגדל. גם בביכורים נאסר להביא מעץ הפקר, או אפילו אם רק ענף אחד מהעץ נוטה לחצר של השכן. רק מרכושו הפרטי רשאי אדם להביא קרבן או ביכורים לה' (ראה בפרק "קין והבל").

אם הקב"ה אינו זקוק לקורבנות, לשם מה ציוה להקריבם? בפרק בו דנתי עניין ה"קורבנות" הסברתי, שזה לטובת האדם, כמו הנחת תפילין וכדומה, שאף הן כמו כל המצוות, לטובת האדם ניתנו. אולם תיתכן גם סיבה נוספת. הרמב"ם בספר המורה הצביע, שרוב מצוות התורה מטרתם לשרש את האלילות, שהאנושות היתה שקועה בה. נוסף לבעיית האלילות, היתה גם קיימת בעיה חמורה מאוד של הקרבת קורבנות אדם. לכן, קבעה התורה מסגרת לכל קרבן, ממה להביאו וכמה להביא, וממסגרת זו אין לסטות, כדי לשרש מהתודעה, שאפשר להקריב כל מה שעולה על רוּחו המעוּותת של האדם.

רבים דנו בשאלה מדוע קבעה התורה כמות שונה לכל סוג קורבן? הרמב"ם סבר, שהיה צורך לקבוע מספר מסוים ואין למספר עצמו משמעות, בגלל, שלגבי כל מספר אחר היו שואלים את אותה שאלה. לכן אין לחפש סיבה לכך.

לשאור ולדבש, אין האדם תורם דבר ליצוּרם. השאור נעשה ע"י חיידקים, הדבש מיוצר ע"י דבורים. גם בפיתוח משק הדבורים, אין אדם תורם לעצם יצירת הדבש, הוא "גוזל" אותו מהדבורים ומספק להם סוכר כתחליף. בעצם היצירה של הדבש אין לאדם חלק. לכן הדגישה התורה, שאין לזה מקום בבית המקדש. אדם זכאי להביא רק משלו ממש .

ישנה סיבה נוספת לאיסור זה. כאמור, אִפשרה התורה להביא קרבן רק מן הבהמות הטהורות והמבויתות. לכל דבר טמא, לא היתה דריסת רגל בבית המקדש (ראה ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם, הלכ' כלי המקדש, פ"א, ה"ב, שאין סברה להכניס לקודש דבר היוצא מן הטמא, מפני שמאוס). החיידקים הם מעין יצורים, אשר מסיבות שונות לא נאסרו על האדם, אך, בכל זאת הם נמנים, במובן מסוים, לפחות לגבי המזבח, במסגרת של "שרצים" בלתי נראים.

גם הדבש אינו צוף פרחים בלבד, כפי שרבים חשבו. הדבורה מפרישה אנזימים לעיבוד צוף הפרחים, לדבש. האנזימים האלה לא נאסרו (ראה במאמרי "דבש ומוצריו" ^[2] ), כשם שחָלב לא נאסר, למרות שהוא בא מהחי. מן הראוי היה לכאורה לאסור את האנזימים של הדבורים, כי "כל היוצא מן הטמא - טמא" וכן החָלב הבא מבהמה חיה, שטרם נשחטה כהלכה. אמנם הדברים לא נאסרו לאכילה, כי אין הם נכללים בהגדרה של בשר, כשם שגם העצמות של טרפות לא נאסרו (דנתי בזה באריכות בספרי "הטהור והמותר", בפרק "בשר בהלכה"), אולם אין מקומם בבית המקדש. בשל כך אין להשתמש בחמאה למנחה, שאין ספק שטעמה וריחה טובים מזה של השמן. כי מקור החמאה מבהמה חיה, שטרם נשחטה כהלכה.

התורה הדגישה, שאין להביא שני מוצרים אלה, כמו שאין להביא לבית המקדש, כל מוצר אחר, מלבד אלה שהתורה ציינה בפירוש שמותר להביאם, בכדי ללמדנו על ההקפדה היתרה שיש להקפיד להקריב אך ורק מרכוש פרטי מוחלט.