קוד: אני נגד אלימות בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: חני קין ועוד
אל: נח"ת שבת כסלו ס'
סיכום של דיון בהנהלת חני קין. בין המשתתפים: שירה ותמרה מנטינבנד, גיטה קלר, עמוס עזריה, רועי מעודה, גלעד ביר ויעקובי גולדשטיין.
ויקרא כד 10: "וייצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני
ישראל; ויינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. וייקוב בן האישה הישראלית
את השם, ויקלל, ויביאו אותו אל משה; ושם אימו שלומית בת דברי למטה דן.
ויניחוהו במשמר, לפרוש להם על פי ה'.
"
וידבר ה' אל משה לאמור: 'הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים
את ידיהם על ראשו; ורגמו אותו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש איש
כי יקלל אלוהיו - ונשא חטאו. ונוקב שם ה' - מות יומת, רגום ירגמו בו כל
העדה, כגר כאזרח; בנוקבו שם - יומת. ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת.
ומכה נפש בהמה ישלמנה - נפש תחת נפש. ואיש כי ייתן מום בעמיתו - כאשר עשה
כן ייעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן - כאשר ייתן מום באדם
כן יינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה; ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם, כגר
כאזרח יהיה; כי אני ה' אלוהיכם.'. וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את
המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן; ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את
משה.
הסיפור מעורר מספר שאלות:
שאלה 1
: כתוב "ויצא בן אישה ישראלית...". מהיכן יצא? ומדוע קילל—
?
תשובה א:
המילה "ויצא" מרמזת על סיפור שלם שקרה לפני אותה מריבה מצערת. האיש הנזכר
בסיפור היה בן איש מצרי ואישה ישראלית. אמנם הוא נחשב יהודי -- כי היהדות
נקבעת לפי מוצא האם, אבל לא היתה לו נחלה – כי הנחלות חולקו לפי מוצא האב,
כמו שכתוב בתורה בפרשת חלוקת הנחלות "
". בן-הישראלית בכל-זאת רצה נחלה, ולכן הוא בא למאהל של השבט של אמו ודרש
שיתנו לו לגור שם. אבל הם לא הסכימו לתת לו לגור איתם. לכן הוא הלך לבית
המשפט
G
של משה והגיש תביעה. התביעה שלו נדחתה
-
הוא
למשפחותם לבית אבותם
יצא
מבית המשפט חייב. זה מה שגרם לו לקלל. לכך התכוונה התורה במילה
"
ויצא
".
[
תמרה
]
תשובה ב:
המילה "ויצא" לא מרמזת על שום סיפור
-
האיש פשוט יצא מאוהלו
Q
.
מדוע בכל-זאת קילל? כשהיו בנ"י משועבדים במצרים, האיש המצרי (אביו של
המקלל) לקח אישה של איש מישראל ובא עליה. כשהבעל הישראלי גילה את זה –
המצרי הכה אותו. ואז משה בא וראה "
(כמו שמסופר
בשמות ב). משה הרג אותו בכך שהשמיע באזניו את השם המפורש. בנו של אותו
מצרי, ששמע על הסיפור, נטר טינה לשם שגרם למותו של אביו, והיה מקלל אותו
בליבו. ולבסוף הקללה הזאת נפלטה מפיו בגלוי (כמו שאמרו חז"ל: כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, אבות ד ה)
.
ייתכן שהמילה
איש מצרי מכה איש עברי מאחיו"
באה לרמז על ההקבלה לסיפור של הריגת האיש המצרי, שבו נאמר "
ויצא
ויצא
" (שמות ב 11).
[
משה אל אחיו
רועי, ע"פ כלי יקר
].
תשובה ג:
לדברי חז"ל במדרש, המילה "ויצא" באה לקשר את הפרשה לפרשה שלפניה, והיא
מלמדת על הסיבה שגרמה לבן המצרי לזלזל בכבוד השם. בפרשה שלפני פרשת המקלל
מפורטים דיני לחם הפנים, שיש לערוך אותו על השולחן באוהל מועד בכל שבוע.
בן המצרי "
יצא
" מאותה פרשה, ולגלג על ה' -
שמגישים לו לחם פעם בשבוע ולא לחם טרי בכל יום!
שאלה 2:
מדוע נזכרה פרשה זו דווקא במקום זה בתורה?
[לפני פרשת "המקלל" (בתחילת ויקרא כד) נזכרות פרשת נר התמיד ("
") ופרשת לחם הפנים ("
מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד...
"). אחרי פרשת המקלל נאמר: "
ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד...
"]
וידבר ה' אל משה
בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם -- ושבתה הארץ שבת לה'...
תשובה א:
הקשר בין הפרשות הוא קשר של ניגוד. לפני הסיפור על המקלל – מדובר על "
" ועל "
המנורה הטהורה
", וכאן מסופר על ההפך הגמור מטהרה, כדי להראות את הניגוד ביניהם [
השולחן הטהור
רועי
]. בפרשיות הקודמות מובאים חוקים שקשורים לכבוד
ה', והסיפור מתאר איש שזלזל בכבוד ה'. מטרת ההנגדה היא להראות מה עונשו של
מי שמזלזל בכבוד ה' [ע"פ
אברבנאל
].
תשובה ב:
הקשר בין הפרשה הזו לפרשה הקודמת הוא קשר זמני: בפרשה הקודמת נזכר "
" (פסוק ח), ולפי דברי חז"ל -- המקלל
ומקושש-העצים (שנזכר בבמדבר טו) חטאו ונענשו באותו זמן. יש גם קשר ענייני
בין הפרשות: הסמיכות באה ללמד אותנו שחילול שבת חמור כמו כפירה בעיקר.
[ע"פ
ביום השבת
בעל הטורים
]
תשובה ג:
הסיפור לא בהכרח קשור לחוקים שנזכרו לפניו ואחריו. התורה ממילא התכוונה
להביא כאן את ההלכה של איסור קללה, יחד עם שאר ההלכות של ספר ויקרא. אבל
בקשר להלכה הזאת היה סיפור יוצא דופן ולכן התורה הביאה את הסיפור לפני
ההלכה. בפרשת 'משפטים' לא מובאים סיפורים, כי לא בקשר לכל חוק קרה סיפור
מיוחד. [
תמרה
]
תשובה ד:
אחרי פרשת המקלל באה פרשת 'בהר', שעליה שאלו חז"ל: "מה עניין שמיטה בהר
סיני?" כלומר: למה צריך לציין בפירוש שדיני השמיטה נאמרו בהר סיני? לדעתי
הסיבה היא, שמתחילת ספר ויקרא עד עכשיו – כל הדינים נאמרו למשה באהל מועד
(כמו שכתוב בתחילת הספר). אבל פרשת המקלל היתה חמורה כל-כך, שהיא
גרמה להסתלקות השכינה מתוך ישראל. החטא של המקלל לא היה שלו בלבד – גם כל עם ישראל היה
אחראי לחטא הזה. כך פירש אברבנאל. וכך הסביר גם בני דה-לה-פואנטה מנח"ת.
(זו הסיבה לכך שכל השומעים נצטוו לסמוך את ידיהם על ראש המקלל). לכן,
ה' עזב את אוהל מועד וחזר להר
סיני. לכן משה נאלץ לעלות להר סיני כדי לקבל את הדינים הבאים. בהר סיני
ניתנו למשה דיני השמיטה – שבהם מודגש "
" – כלומר כל הנחלות שייכות לה' ואין טעם לריב בגלל נחלות [ע' תשובה 1]. [
כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי
אראל]
תשובה ה:
הקשר בין פרשה זו לפרשה הבאה (פרשת בהר): בן המצרי קילל את השם ששמע בהר סיני [ע"פ
רבנו בחיי
].
שאלה 3:
מדוע לא מוזכר שם אימו של המקלל בתחילת הסיפור אלא רק לאחר שמביאים אותו אל משה?
תשובה א:
הסיפורים של התורה "מדברים מהשטח".
È
המידע מתגלה לקוראים רק כשהוא מתגלה לאנשים בשטח
». כשבני-ישראל ראו את האירוע הם לא ידעו את שם אמו של המקלל. רק אחרי שתפסו אותו והביאו אותו למשה – ביררו את שם אמו [
גלעד ביר
].
תשובה ב:
מצד אחד -- ייתכן שמטרת הפסוק היא לשבח את אימו של המקלל, וללמד אותנו שגם היא השתתפה בהבאתו של בנה לדין. מצד שני -
ייתכן שמטרת הפסוק היא לגנות את האם, ולהגיד שהיא שיתפה פעולה עם בנה, וכאשר הביאו את בנה למעצר -
גם היא באה איתו, מתוך אהדה למעשיו [ כדברי חז"ל בויקרא רבה ל"ב: "גנאי לו, גנאי לשבטו
… "].
שאלה 4:
מדוע הניחוהו במשמר, והרי כבר נצטוו לא לקלל את ה' ונאמר עונשו של מקלל אביו ואמו, קל-וחומר הקב"ה?
[הסבר לשאלה: ידוע לנו כבר ממקום אחר, שמי שמקלל את אביו או אמו – דינו מוות בסקילה,
כמו שנאמר ויקרא כ 9: "כי איש איש, אשר יקלל את אביו ואת אימו -- מות יומת: אביו
ואימו קילל, דמיו בו
", וידוע שהביטוי "דמיו בו" רומז למוות בסקילה.
ידוע גם שמוות בסקילה הוא המוות החמור ביותר האפשרי. קללת ה' היא בוודאי חמורה יותר מקללת אב או אם, ולכן ניתן להסיק ב'קל וחומר' שדינו של המקלל הוא גם-כן מוות בסקילה. לכן לא ברור למה לא הוציאו אותו להורג מייד – למה היו צריכים להניח אותו במשמר "לפרוש להם על פי ה'"?]
רועי:
על כל מצוה נזכרה בתורה התראה (המצוה עצמה) והעונש. ועל המצוה הזאת נזכרה רק התראה ("
") ולא נזכר העונש בפירוש. מכיוון שהמצוה היא יוצאת-דופן – לא רצו להסיק מסקנות לגביה ב'קל וחומר'.
אלהים לא תקלל
פירוש:
"
". לפרוש משמע לפרש הכל, שלא היו יודעין אם היה חייב סקילה מקל-וחומר דמקלל אביו ואמו דכתיב בהו "
לפרוש להם על פי ה'
", או שמא אינו דין שיהא
נדון במיתת בית-דין כדי שלא יהא לו כפרה, לפי שענשו גדול;
[הסבר: בניגוד למה שחשבנו – יש עונש חמור יותר מהוצאה להורג בסקילה, והוא
– לא להוציא להורג בכלל! כי מי שלא מוציאים אותו להורג בבית-דין – חטאו
אינו מתכפר.].
כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש: "
אביו ואמו קלל דמיו בו
", ודרשינן
איש כי יתן מזרעו
מ
ולא כל זרעו, מכאן אמרו המעביר כל זרעו
פטור. והאי פטור לאו פטור ממש קאמר, דאם-כן מצינו חוטא נשכר, אלא
רוצה-לומר פוטרין אותו ממיתת בית-דין כדי שלא יתכפר בכך. לכך הוצרך לומר "
זרעו
". אבל במקושש, שידעו בודאי שהוא חייב מיתה, שנאמר "
לפרוש להם על פי ה'
", אך לא ידעו באי זו מיתה הוא
נהרג (אם בחנק משום דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק או דילפינן
'חלול' מעבודה-זרה) לכך לא נאמר בו לפרוש אלא "
מחלליה מות יומת
". וקשה כאן ושם לרבי
יהודה דאמר ש'אינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג', אם-כן איך
נתחייבו אלו? ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות בית-דין והתירו עצמן למיתות
כולן. ומיהו קשיא למאן-דאמר 'התראת ספק לא שמה התראה' שהרי בכל מיתה ומיתה
הויא לה התראת ספק, ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכולם ביחד.
ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן "
כי לא פורש מה יעשה לו
" ולא כתיב 'העדים' וכן במקושש כתיב "
וסמכו
השומעים
" משמע שהרבה היו שם. ועוד יש לומר: חברים היו (כלומר: 'דתיים', בקיאים בדינים), וסבירא-להו חבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד.
ויהיו בני ישראל במדבר
וימצאו איש מקושש
אברבנאל:
משה ציוה להביא את אמו לפניו לדעת ממנה בשבועה מי היה אביו של הבן ההוא -- אם ישראלי ואם מצרי, ולכן הושם במשמר.
שאלה 5: מדוע יש סתירה - מצד אחד כתוב 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו' ומצד שני 'ונוקב שם ה' מות יומת'?
עמוס:
ההנחה המקובלת היא ש"וייקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל" הכוונה
היא שהוא קילל את השם שאותו הוא נקב. אבל אפשר גם לפרש שהוא נקב את שם ה'
וקילל את הישראלי. ולפי זה, "ונוקב שם ה' מות יומת" הכוונה היא – לא מי
שמקלל את ה' אלא מי שאומר את שם ה' ומשתמש בו כדי לקלל בני-אדם.
אברבנאל:
כל איש ואיש מצרי או יהודי, יהיה מי שיהיה, כאשר יקלל אלוהיו -- ונשא חטאו
של אותו אלוה, ואין לנו להענישו עליו, כי אם אלוהים הוא -- הוא ירב לו.
אבל נוקב שם השם קודש הא-להי "
", רוצה-לומר בין שיהיה
אזרח ישראל ובין שיהיה גר בן מצרי ומיתר העמים – בנקבו שם הקדוש יומת, כי
אם אינו מבני ישראל מה לו לישא על שפתיו שם א-להי ישראל? הנה אם-כן מפני
מה שקילל בפיו ובשפתיו השם הנכבד ראוי שיומת. ואם הוא מצרי היה לו לקלל
אלהי מצרים אבל לא א-להי ישראל בתוך עמו ומחנהו.
מות יומת... כגר כאזרח
שאלה 6
:
מדוע מובאים כאן משפטי המכה
[פסוק כא: "
"]
ומכה בהמה ישלמנה; ומכה אדם יומת.
, והרי הם כבר צוו
[בפסוקים יז-יח: "
"]
ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה - נפש תחת נפש
! רש"י פירש בבהמה, שבאחת חבורה ובאחת מיתה
[בפסוק יח מדובר על אדם שהרג בהמה – "מכה נפש בהמה", ובפסוק כא מדובר על אדם שהיכה בהמה ולא הרג אותה – "מכה בהמה"]
, אבל בבני אדם במפורש זה מיתה
[בשני הפסוקים מדובר על אדם שהרג אדם!]
?
אברבנאל:
והיותר נכון לומר כי מפני שיהיה קשה על ישראל שיהיה
עול מצוות קדושת ה' מוטל על הגר אשר לא מבני ישראל הוא שהוא מוטל על
ישראל, הביא יתברך עליו טענה מספקת: "
", ואמרו "
נפש" אינו חוזר לבהמה אלא לאדם שזכר, רוצה לומר ישראל כמוהו "
ואיש כי יכה כל נפש אדם - מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה -
נפש תחת נפש
", בין הכאת נפש אדם ובין
הכאת בהמה משפט אחד הוא לגר ולאזרח, ולא תאמרו ישראל שהכה את איש ישראל
יומת אבל לא יומת אם המית את הגר, ולהפך.
[הסבר: בנ"י לא הבינו למה המקלל חייב מיתה; למה הגר חייב לכבד את שם ה'
באותה מידה כמו ישראל. ה' הסביר להם שבכל הדינים אין הבדל בין ישראל לגר:
ישראל שהורג את הגר או את בהמתו של הגר נענש בדיוק באותה מידה כמו ישראל
שהורג את ישראל או את בהמתו של ישראל. תורת ה' מגינה על הגר בדיוק כמו
שהיא מגינה על כל ישראל. ולכן הגר חייב לכבד את ה' כמו ישראל.]
כאשר עשה כן יעשה לו
שאלה 7
:
מדוע חוזר ונשנה עניין הגר?
רועי:
בן המצרי דומה לגר כי אין לו נחלה!
תמרה:
בני ישראל התלבטו ולא היו בטוחים מה לעשות לו. לכן היה צריך לכתוב שהדין זהה לכולם -- לאזרח ולגר.
ע' תשובה קודמת.
שאלה 8
:
מדוע חזר "ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה'"?
אברבנאל:
הוציאו את המקלל מהמשמר שהיה בו אל מחוץ למחנה,
ורגמו אותו כל העדה. ואמנם אמרו אחר זה "ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה'",
בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקיבלו דבר ה' בזה הנה הם היו נושאים
ונותנים בדבר ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה להיותו בן איש מצרי, אבל
עשו מה שעשו לפי שכך ציווה ה'.
ויש מפרשים שעשו את כל המשפטים האלה כגר כאזרח מהיום ההוא והלאה.
ואחרים פירשו "ובני ישראל עשו" על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה.
יעקובי:
נוסיף עוד שאלה: מה היו תוצאות המריבה? זה לא כתוב בכל הפרק! ועוד שאלה:מה משמעות הכפילות בפסוק: "
וייקוב
"? לדעתי בן-המצרי עשה שני דברים
-
לא רק שהוא קילל את ה' אלא גם הרג את היהודי!
... את השם,
ויקלל
כל יהודי הוא התגלות של שם ה' בעולם, כדברי הפסוק (דברים כ"א כג) שנאמר בו: "
", כלומר: פגיעה בגוף האדם חמורה כמו קללת ה'. מכאן ניתן ללמוד בקל-וחומר שהריגת יהודי חמורה לפחות כמו קללת ה'. המילים "
לא תלין נבלתו על העץ, כי קללת א-להים תלוי
" משמען – "הרג את היהודי"! זה מסביר גם למה בהמשך נזכר דין רוצח!
וייקוב את ה'