קוד: לאהבה וליראה את שמך - שכר ועונש לכלל ולפרט בפרשות בהר-בחוקותיי בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: דוד לוי
אל: מנח"ת שבת ה'תשס"ו בהר-בחוקותיי
ישנן כמה שאלות העולות בקריאה ראשונית שראוי לתת עליהן את הדעת: ראשית, בתחילה נכתב "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", והרי מ"כלל הן אני שומע לאו", ואם מצוות אלו נאמרו בסיני משמע שיש מצוות אחרות שלא נאמרו בסיני. השאלה שנשאלת היא, אם כך הוא הדבר, אז מדוע דווקא אלו נאמרו בסיני? בנוסף, התורה לכאורה מטלטלת אותנו, פעם היא מדברת בלשון יחיד, ופעם, בלשון רבים (ויקרא כ"ה, ב'-י'): "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – רבים, "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" – יחיד, "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם" – רבים, "לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ..." – יחיד, "וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" – רבים. וכל עניין זה ראוי לבארו.
דבר תמוה נוסף שעולה מפרשת בחוקתי – אחרי כמה שבועות שלמדנו בפרקי אבות "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" התורה אומרת לנו שאם נשמור את התורה כפי הראוי, אזי נקבל "פרסים", ואם חס וחלילה לא נקיים אזי נקבל עונש (לא עלינו)?! לעת עתה נסתפק בשאלות אלו.
ר' יצחק אברבנאל שואל מזווית אחרת על פרשת בחוקותי: איך ניתן לומר שהשכר על המצוות הוא גשמי? התשובה שהוא עונה שופכת אור גם על שאלתנו: הוא מסביר שהשכר הגשמי הוא רק מההיבט הכללי, הוי אומר שלא יהיה מצב שלאדם אחד תהיה בצורת ולאחר – שובע. אך מבחינה פרטית ודאי שיש שכר ועונש – לעולם הבא. תשובה זו אפשר להשליך גם לכאן, שאכן אל לנו לעשות מצוות על פי שכרן, אלא ככלל ישראל – אסור לנו להתעלם מאדם כמו שמצינו במדרש בתלמוד (שבת נה.) על יחזקאל (ט', ד'): "וַיֹּאמֶר ה' עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ...", ואומרת מדת הדין לפני הקב"ה: מה שונים אלו מאלו? שאֵלו היה בידם למחות ולא מחו. בסופו של דבר מי שלא מיחה נענש גם הוא. כלומר, בראיה כלל ישראלית יש אחריות הדדית מוחלטת ולכן השכר הוא גלוי לכלל ישראל, אבל מבחינה פרטית אנו לא מקיימים מצוות על מנת לקבל פרס.
למרות תשובה זו, עדיין נשאר עניין לא ברור. למרות שעניין השכר הוא מצד הכלל, לבטח יש עניין לעשות את הדברים לשמה ולא לשם קבלת שכר 'כללי'. נעזוב את פרשתנו לרגע, ונעבור לפרשיות קריאת שמע. הפרשה הראשונה מדברת על המצב האידיאלי: אהבת ה' ללא גבולות וללא תלות בשכר מסוים. לעומתה, הפרשה השניה מדברת על תלות מסוימת בשכר: "והיה אם שמוע... ונתתי מטר...". יש כאן הבדל מהותי בתפיסת העולם: אלו שתי דרגות בעבודת ה'! על-פי הרמב"ם (הלכות תשובה) יש לתת לילד קטן סוכריה כדי שירצה ללמוד, אבל אל לנו לתת למבוגר "סוכריה" על מנת שילמד. הדרגה האחת, הנמוכה, היא לעשות את הדברים על מנת לקבל פרס, וזו דרגה שאי אפשר להישאר בה אלא קמעא בלבד. הדרגה השניה היא לעשות את הדברים מאהבת ה', או מהמדרגה הגבוהה יותר הנקראת "יראת הרוממות", ולה אנו שואפים.
והנה הכול מתבהר, בפרשת בהר אנו מדברים על שנת השמיטה – משמעותה היא בעצם ניתוק מסוים מהחומר. כלומר מתנתקים מה"פרס", קרי, החומר שכביכול היינו אמורים להיות תלויים בו כדי לעבוד את ה', ועובדים אותו בכל זאת ללא פרס. זוהי מדרגת העובד מאהבה. אולם, בפרשת בחוקתי מצטיירת מדרגת העובד מיראה שתלויה בשכר ועונש. בסיכומו של התהליך גם העובד מיראה חייב להגיע למדרגת העובד מאהבה, דבר שאנו רואים בסוף הפרשה: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" – אדם שאומר 'ערכי עלי לקודש', בהכרח שמקדיש את עצמו לה', והוא כבר איננו במדרגת העובד מיראה אלא למעלה ממנה.
נענה על שתי השאלות האחרות בעזרת תשובתנו שלנו: כיוון שהתורה רוצה להראות לנו שהפרט קשור בַכלל בקשר בל ינתק, היא מראה לנו בעצם שאין הבדל אם נדבר על הפרט או על הכלל, הכוונה תהיה זהה.
שאלנו: מדוע מוזכר כאן הר סיני, הרי הרבה מצוות בספר ויקרא נאמרו דווקא באהל מועד? הרבה חכמים ענו לשאלה זו ולא אכניס את ראשי בין ענקי עולם, אלא אומר דבר קטן שמתיישב עם כל אחת מדעותיהם של חכמים אלו. החיבור הטהור בין ישראל לקב"ה היה במתן תורה, שם כל עם ישראל התעלה למדרגה נעלה, שאליה אנו שואפים. לכן מיד כשהוזכר הקשר הזה בין ה' לישראל שהיה בהר סיני, נצטווינו גם במצווה שמחדדת את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים (על-פי ראש דוד להחיד"א), ועכשיו הכול נהיר.
יהי רצון שנזכה לקרבה גדולה של ה' יתברך עלינו, שאליו אנו מתקרבים בימי התקדשות של ספירת העומר לקראת מתן תורה.