יחסי ממון בנישואין

מאת: דוד קיוויתי

אל:

מאמר זה מתבסס על שיעורים של פרופסור קירשנבאום מהמרכז הבינתחומי, והוא הוקלד ע"י דוד קיוויתי מחברת ביטוח נסיעות., ונתרם על-ידו ל"אתר הניווט בתנך". מותר להעתיק את המאמר, בתנאי שהערה זו עם הקישור נמצאת בראש כל עותק.

ישנם שלושה דגמים ליחסי ממון בנישואין:

1. הדגם הרומי, הטרום-קלאסי: האישה נעלמת. לפני שהתחתנה, היתה האישה ברשות אביה (במות האבא היא ברשות אפוטרופוס), וכאשר מתחתנת היא גם בחסות בעלה. בכל מקרה, היא אינה עצמאית לפני או אחרי הנישואין. הבעל והאבא יכלו להחליט אפילו להרוג את האישה (באמצעות כינוס פורום משפחתי, וללא צורך בביהמ"ש). יש לכך שריד גם בעולם המודרני- ויתור האישה על שם משפחתה עם נישואיה. אין בעייה של יחסי ממון בין בני הזוג כי הכל ברשות הבעל.

3. הדגם החדש – שותפות שויונית מלאה: שויון בקשר הנישואין, כגון שהבעל לוקח את שם משפחת אישתו גם כן. נהוג בעיקר בארה"ב. עם זאת, יכול לתרום לעליה במספר הגירושין, בשל עליית מודעות האישה לזכויותיה ומעמדה בקשר הנישואין.

2. הדגם המקובל – דגם בינים – מיזוג כלכלי, תוך שמירה על אישיות האישה (היא אינה נעלמת). אך הגבר ידו על העליונה בכל הקשור לניהול העניינים הכלכליים.

המנהג המקראי-תלמודי בנושא היחסים הכלכלים בין בני הזוג:

• הגבר אחראי על בניית הבית (לרוב, אבי החתן עשה זאת)

• האישה אחראית על הנדוניה=נכסי צאן ברזל=תוספת כתובה=נכסים שאינם פוחתים ואינם נוספים. כלומר, נכסים מעבר לרשומים בכתובה (200 זוז לנישואין ראשונים), אשר האישה מביאה עימה. נכסים אלו, שאבי הכלה נותן לה, עוברים לבעלות הבעל והדבר נרשם בכתובה. הכתובה מתקדשת בליל החתונה, ואז מתגבשות החובות הכלכליות בין בני הזוג. עיקר כתובה= 200 זוז לפי תקנת שמעון בן שטח.

כאשר הבעל מת, מקבלת האישה:

• 200 זוז מהכתובה

• כל נכסי צאן הברזל. "אם פחתו-פחתו לו, ואם הותירו-הותירו לו". כלומר, אם יש רווח או הפסד בנכסי צאן הברזל, הבעל סופג אותם. האישה בכל מקרה, תקבל בדיוק אותם נכסים כפי שהביאה (לא פחות ולא יותר).

• נכסי מלוג : נכסים שהאישה מקבלת לאחר החתונה (וקידוש הכתובה), דרך ירושה או מתנה (לא מעבודתה). נכסים אלו נרשמים על שם האישה, אולם עד מותו הבעל מנהל גם את הנכסים האלו, אך אינו נחשב לבעלים שלהם. הרווחים מנכסי המלוג עוברים לרשות הבעל והוא מחליט כיצד להשתמש בהם. "אם פחתו – פחתו לה, ואם הותירו-הותירו לה" כלומר, האישה סופגת רווחים או הפסדים כתוצאה מניהול נכסי המלוג בידי הבעל.

מקראה, ע"מ 218, רמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק 12:

א "כשנושא אדם אישה" – ההשלכות הכלכליות בין בני הזוג מתחילות מעת הנישואין (ולא הקידושין, שהם שנה לפני הנישואין).

"בין בתולה בין בעולה" – בתולה-נישואין ראשונים. בעולה=גרושה או אלמנה. במקרה זה עיקר הכתובה הוא 100 זוז (במקום 200).

"בין גדולה בין קטנה " – בין שמבוגרת ונתקדשה בעצמה, ובין שקטינה ואביה קידשה.

"ואחת הגיורת או המשוחררת" – מי שנתגיירה או מי נולדה שפחה. נחשבו לפחותים מבחינה חברתית (בעיני החברה, אך לא בעיני ההלכה).

הבעל מתחייב לאישתו בנישואין ב- 10 דברים וזוכה ב- 4 דברים. בכל מקרה, קיים אי שויון מוחלט בין הבעל לאישה, כך שהחוק כאן מגן על החלש ומעניק לאישה יותר זכויות בנישואין. זכויות אלו לא יביאו לשויון בנישואין, אך ישפרו במידת מה את מעמד האישה בקשר. הדברים הם חובה על הבעל וזכות משפטית לאשה.

ב עשרת הדברים בהם זוכה האישה :

שלושה מדאוריתא ( ספר שמות ): שארה (מזונות האישה, כולל בית), כסותה (ביגוד האישה), עונתה (זמן=הבעל חייב להקדיש לאישתו זמן, לחיות עימה ולקיים עימה יחסי מין. זאת משום:היו בעלים שעבדו רחוק מהבית;האישה הופכת פחות אטרקטיבית עם הזדקנותה, או כשהבעל לוקח אישה שניה; היו תלמידי חכמים שחשבו שטוב להתנזר ממין; זו לא עמדת התורה).

ושבעה דברים האישה זוכה מדרבנן ( התנאים הם תנאי בית דין ולא צריכים להיכתב מפורשות בכתובה ):

1. עיקר כתובה – 200 או 100 זוז

שאר הזכויות נקראות "תנאי כתובה":

2. לרפאה אם חלתה

3. לפדותה אם נשבתה- גזור ממצות פדיון שבויים. על הבעל החובה הראשונה לדאוג לשחרור אישתו מהשבי. במקרים מסובכים, הקהילה היתה מסייעת ואוספת דמי כופר. ההלכה מתירה שלא לפדות שבויים, אם דמי הכופר מופרזים, בכדי לא לעודד חטיפות לשם כופר.

4. לקברה אם מתה.

5. להיות נזונה מן נכסיו-בחייו חייב הבעל במזונות האישה (שארה) מדין תורה. אך, כאן דרבנן מחייבים אותו גם אחרי מותו לזון את אשתו מנכסיו.

6. לשבת בביתו אחרי מותו כל ימי אלמנותה – עד אשר היא מתחתנת בשנית, זכאית האלמנה לגור בבית הבעל שנפטר. גם הבנות נזונות מנכסי אביהם שמת עד לחתונתן.

על פי דין תורה, בהעדר צוואה, אישה לא יורשת את בעלה. אלא בניו הזכרים, ואם אין לו בנים זכרים-בתו, ואם אין בנות-אבי הבעל, ואם אין-אחי הבעל, ואם אין –דודו של הבעל (אחי האבא) וכך הלאה עד אחרון הקרובים. דרבנן, הכניסו את חובות 5+6 שמחייבות את היורשים לדואג למזונות ולדיור עבור האלמנה. בכך יש הגנה חשובה מאוד על האלמנה.

אם ישנה צוואה של הבעל, היא דוחה את דיני התורה. אם אין – נוהגים על פי דיני הירושה דלעיל.

7. "ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם"

כשבאים לחלק את הירושה, יש דברים השייכים לבעל בזכות עצמו, ואותם יש לחלק באופן שווה בין הבנים הזכרים. אך, לגבי "נכסי צאן ברזל" של האישה – הם מוענקים לבן המשותף (ולא לבן מנישואין קודמים/נוספים של הבעל הנפטר). אם הבעל בזבז בחייו את "נכסי צאן הברזל" של אישתו, יוחזרו נכסים אלו מעזבונו.

נושא נוסף שלא מוזכר בקטע זה: הנדוניה -

כדי להתחתן, הבת צריכה נדוניה. אם הבעל נפטר לאחר שבת אחת התחתנה, כל הבנות האחרות שיינשאו תקבלנה מהירושה נדוניה בגובה זהה לבת שכבר נישאה. אך מה עם כספי הירושה לא מספיקים לכך? תקנת " בנן נוקבן " (בנותינו הנקבות)-כל בת מקבלת " עשור נכסים " (= 10% מהירושה שנותרה. קרי-לא 10% מכל הירושה, כדי שלא יווצר מצב בו 10 בנות יקחו את כל הירושה, אלא 10% מהירושה שנותרה לאחר שנתנה הנדוניה).

מה קורה אם בעזבון אין די לפרנס את הבנות ולהעניק גם נכסים לבנים? הבנות קודמות, והבנים "מחזרים על הפתחים".

חז"ל היו מעוניינים שהנדוניות תהיינה גדולות ככל האפשר, כדי שהחתנים יהיו "איכותיים" יותר.

ג ארבעת הדברים שמקבל הבעל מנישואיו , וכולם מדרבנן :

1. "להיות מעשה ידיה שלו " - המשפט העברי אינו מחייב את האישה לצאת לעבודה. אם החליטה כן לצאת ולעבוד, משכורתה עוברת לבעלה. משום הרציונאל שהוא זה הדואג לפרנסתה.

2. " ולהיות מציאתה שלה" – אם האישה מצאה דבר מה (נאמר חפץ יקר ערך ברחוב), גם הוא עובר לבעלה מאותו רציונאל.

3. "ושיהיה אוכל כל פרות נכסיה בחייה" – הכוונה לנכסי מלוג, שהבעל מנהלם ונהנה מרווחיהם.

4. "ואם מתה בחייו, יירשנה. והוא קודם לכל אדם בירושה " – אם האישה מתה בחייו של הבעל, הוא זה שירש אותה (בניגוד לדין תורה, שם הבן או האבא או האח יורשים את האישה). הרציונאל של החכמים, הוא חיזוק התא המשפחתי. אם הבעל רצח את אשתו, גם אז זכאי לכל ירושתה ("הרצחת וגם ירשת?").

ד תקנת חכמים: "איני ניזונות ואינה עושה " (איני מוזנת ואיני מוסרת משכורתי) - כאשר הנישואין מתנהלים על מי מנוחות, הבעל מזין את אשתו מדין תורה, ומשכורתה מגיעה לידיו. אולם, אם היחסים מתחדדים, האישה יכולה לוותר על מזונות אלו, ולהחזיק במשכורתה ולהזין את עצמה. ההחלטה תלויה באישה.

אם הבעל עשיר, האישה יוצאת מקופחת ממונית על פי המשפט העברי, שכן היא זכאית רק לסכומים הנקובים דלעיל, ואת המיליונים יקחו בניה (זאת, כאמור, בהעדר צוואה).

אם הבעל במצב נחות או בינוני מבחינה כלכלית, מצב האישה באופן יחסי טוב יותר (חלקה ביחס לחלק של בניה שויוני יותר).

היו קהילות בימה"ב שתקנו תקנות פנימיות שהעניקו לאישה זכויות רבות יותר באשר לירושה, כגון שהיא מקבלת שליש מנכסי העזבון.