תגובה ל: תנועת המוסר שנכתבה ב14:56:56 25.01.2005
תנועת המוסר התייצבה על שלושה יסודות שהם אחד: שלמות התורה, שלמות המעשים ושלמות האיש, המהוות ביחד את כלל השלמות.
תנועת המוסר יצאה להילחם ביהדות קצוצה וקטועה, ביהדות צרה ומצומצמה. היא דורשת יהדות עקבית, יהדות רבת היקף ורחבת מעוף. אין להסתפק בקיום תורה לחצאין, בשמירת מצוות ואזהרות ידועות. יש להרחיב ולהשלים את המסגרת על כל מצוותיה ואזהרותיה של התורה, הן שבין אדם למקום והן שבין אדם לאדם, הן שבין אדם לעצמו והן שבין אדם לכל היקום מסביבו. הן מצוות ואזהרות שבמעשה והן שמחשבה, הן שבאיברים והן שבחושים, הן שבלב והן שבמוח. כשם שנזהרים מחילול שבת, מאיסור חמץ ומאכילת טרפות - כך יש להיזהר מכעס ולשון הרע, מהלבנת פנים ונטירת איבה, מגזל ואונאה וכו'; כמו שמקיימים מצוות קריאת שמע ותפילה, ציצית ותפילין, שופר ולולב - כך יש לקיים מצוות אהבת רעים ורדיפת צדק, הליכה בדרכי ה' ועשות הישר והטוב, החזקת יד עני ואביון וגמילות חסדים וכו'; ואם מהדרים במצוות ומחזרים אחרי מצה שמורה, סוכה נאה ואתרוג מהודר, כמו כן יש לדקדק במשא ומתן הדור, בשיחה נאה, בנימוסים יפים ובפנים מאירות....
גם קיום המעשים המקובלים אינו כשורה. מקיימים אותם מתוך " מצוות אנשים מלומדה ", מתוך שיגרה ושבלונה, בלי כוונה, מבלי כל מחשבה מרקיעה, מבלי רוממות והעפלה. הנביא מתריע [ישעיה כט] : " בפיו ובשפתיו כיבדוני, ולבו רחק ממני ". ואינו דין, שיש להתריע אם מכבדים רק באיברים, מבלי השרשה במקורות הדעת והיראה, מבלי צירופי לב, מבלי תוך נפשי - בבחינת גוף בלי נשמה או גולם בלי צורה. וכבר רשם הגר"א [אבן שלמה ה:ב] "המרבים לעשות מצוות ואינם שתולים על פלגי התורה והיראה - עליהם נאמר "למה לי רוב זבחיכם" [ישעיה א] ". ויש שעצם המעשים - לקויים ופגומים, אינם מדויקים ואינם מדוקדקים, משובשים ומסורסים - בבחינת חיגרים ופיסחים. מחמירים בהם במקום שיש להקל, ומקלים במקום שיש להחמיר, ואין מקיימים אותם כמצוותם וכהלכתם. ויש מהדרים ומדקדקים בתפל, והעיקר חסר או משולל צורה.
גם על תופעה זו היה ר' ישראל קורא תגר. הוא היה מראה באצבע על דוגמאות שונות, ומוכיח עד כמה הדברים מגוחכים:
["שערי ציון" ירושלים, חוברת כסלו-שבט תרצ"ג] .
הדוגמאות מעין אלו רבות, וכל אדם דש בהן בעקביו.
ויש אשר מדקדקים במצוה, ובאותו זמן לא נזהרים באיסור הכרוך בצידה, המבטל את כל ערכה ו"אין זה מברך אלא מנאץ" [בבא קמא צד] . מקרים אלו מצויים ביותר, ביחס לאיסורים הנוגעים לענייני ממון או בין אדם לחבירו, שכמעט אין עליהם כל תשומת לב [ ראה להלן בפרק לא דוגמאות חיות ] . ויש אשר להם בקיום המעשים גם כוונות מסולפות, מחשבות זרות ופניות צדדיות. הם נובעים מתחילתם מתוך שורשי שווא ומקורות אכזב, ונוח להם שלא נבראו כלל - משנבראו.
תנועת המוסר יצאה להילחם בכל אותם טפילי גוף המעשים: בהרגל ושגרה, באדישות וקיפאון, ביבשות והתאבנות. היא יצאה נגד פיגור וחיגור במעשים, נגד סירוס וסילוף, וקראה למעשים תמימים ושלמים, מתוך כנות הכוונה ובהירות המחשבה, מתוך רגש פנימי והפעלת הלב, מתוך זיקה נפשית ולחלוחית נשמה.
תנועת המוסר רואה את מטרתה הסופית של התורה ואת תכליתו של האדם - בשלמות האישית; שלמות הדעות, שלמות המעלות ושלמות המידות. וכאן מקום התורפה העיקרי: " עיר פרא אדם ייוולד " [איוב יא] ; כוחותיו פרועים ופראים; דעותיו משובשות ומבולבלות; משולל הוא מכל מעלה טובה ומידה נכונה; " יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום " [בראשית ו] ; אנוכיות שולטת בכל; איש לבצעו וחמדתו; כולו פקעת של יצרים חשוכים: תאוה וכבוד, חנופה ושקר, זדון ומדון, טמטום וטירוף, קנאה ונקם, חרחור וקנטור, שטנה ומשטמה; " עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו? " [ירמיהו יז] .
תנועת המוסר רואה את מצב הדברים כמו שהם, היא חודרת לעומק מצפונו של האדם, ומגלה את תכונותיו בצבען האמיתי ובתארן הנכון. היא המציאה מודד מיוחד להעריך ישותו של אדם, כעין משקפת המקרבת את הדבר הרחוק, או כעין "כלי מחזה" - כפי שמתבטא רבי ישראל - "המגדל דבר גדול למאוד, הנראה לחולשת ראותנו לקטן, כמו הכוכבים אשר גודלם יותר מכדור הארץ ונראים כנקודות קטנות, ועל ידי כלי המחזה נראים יותר גדולים מעט" [אגרת המוסר] . בעזרת המשקפת הזאת, בוחנת תנועת המוסר באדם כוחות שורשיים, פורים ראש ולענה, כוחות הרס וארס, אינסטינקטים שפלים ומגונים, בבחינת "אל זר בגופו של האדם" [שבת קג.] . רבי ישראל, בעטו השנון, מתאר במכתביו כמה פעמים את שלטון כוחות הרשע שבאדם בביטויים חריפים מאד: "היצר מארב, התאוה משוטטת, המידות מרגשות"; "חולים אנו מכל צד ופינה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והעוולה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור"; "הרע נפרץ והרשעה גברה אין מנוס ואין מפלט, ישר באדם אין, גם דעת ותבונה חסרו" [מכתבים א, ג, ה בספר "אור ישראל"] .
והדברים האלו אמורים לא רק בהמוני העם. גם תלמידי חכמים ואנשי מעשה אינם משוחררים מפגעי המידות ונכלי הלב. ויש אשר גם גדולי תורה ובעלי יראה, יש בנפשותיהם ליקויים אישיים העוכרים את שלמותם, ולפעמים הם בצורה שרשית, המעבירה אותם על דעתם ועל דעת קונם.
...
חכמי המוסר מדמים את האדם לשדה: "כאשר האדמה צריכה לחרישה ולזריעה ולהשקאה, כן הנפש צריכה לעניינים נמשלים כאלה" [פירוש רבינו יונה למשלי כד] . אטומה ערלת ליבו של האדם, " עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים ", ויש לחרוש בו חרישות עמוקות, יש לקדוח ולחצוב זמנים ועידנים, ובמאמצים כבירים, בכוחות הטרשים שלו, כדי לפתוח קמעא את סגור נפשו, ולהתחיל בו את עבודת התיקון והפיתוח.
וכאן מתחילה העבודה החינוכית של שיטת המוסר. שיטת המוסר מהווה בראש וראשונה תורת פסיכו-אנליזה, המבוססת על מקורות תורה עתיקים. כמו כל תורה פסיכו-אנליטית, כך גם היא חודרת לתוך חוויותיו הנפשיות של האדם, בודקת את כל תסביכי כוחותיו, ומנתחת את כל האימפולסים והמאוויים השונים השולטים בגופו. יש לה השקפות מיוחדות במדע האדם ובתהליכי הנפש, בשורשי ההכרה התודעית והתת-תודעית, שהן בעצם ההשקפות המקוריות של היהדות... והדברים אמורים, לא בחינוך מוקדם גרידא, של תקופת הילדות והנערות..., כי אם בחינוך ממושך המתחיל מיום פקוח האדם את עיניו עד יומו האחרון, חינוך של כל שנות החיים.
עד כאן הדרך המעשית של תנועת המוסר. אולם יש בה גם חלק עיוני .