תגובה ל: תנועת המוסר שנכתבה ב15:46:38 31.01.2005
בעת ההיא עדיין לא התקיימו בתי מדרשות לתורה - מטיפוסן של הישיבות היום - מלבד ישיבת וולוזין המפורסמה (נוסדה תקס"ג), ועוד אילו ישיבות קטנות. אלא, כמעט בכל עיירה היו נמצאים מספר בחורים, שקבעו להם ישיבה בבית המדרש ושקדו על התורה. ברוב המקומות הללו, לא היו סדרי לימוד קבועים ולא נשמעו הרצאות תלמודיות שיטתיות, לשם הדרכה מקצועית. ברוב המקרים, היו מתרכזים מסביב לרבני העיירות, שרובם היו גדולי תורה, וקיבלו מהם מה שקיבלו. אולם, אם בלימוד חתרו בכוחות עצמם לקראת הבנתם התורנית, והשיגו את התקדמותם, ורוב בני העם היו יודעי תורה - הרי בהתפתחותם הנפשית, גדלו בלי כל הדרכה וכיוון, וחלק ניכר מהשכבות הרחבות של אותם הלומדים, היו מצומצמי הכרה וצרי השקפה; לא עיצבו להם מחשבה עצמאית, לא קלטו אותה שמינית שבשמינית יהירות הדעת הנדרשת, ונשארו קרתניים ופעוטים. רבים מהם, בהיותם שקועים בתוך הלימודים, היו גם רחוקים מכל הוויות תבל, מבלי אשר יהיה להם כל מגע עם העולם החיצוני והווי החיים.
הבחורים האלו, נושאי התורה היחידים בזמן ההוא, חיו גם חיי דיכאון: ישנו על ספסלי בית המדרש; היו סמוכים על שולחנות נדיבי "בעלי הבתים"; בגדיהם היו פרומים ומטולאים, וכל צרכיהם, דחוקים ולחוצים. גם היחס אליהם מצד "בעלי הבתים" היה משפיל, כעין יחס לבריות עלובות ומבלי עולם. השם הרשמי שלהם היה "פרושים" או "בחורים עניים", ויש אשר כינו אותם בלשונות גנאי. הבחורים האלו הרגישו עצמם נחותים ועלובים, ורוחם היתה נכאה עליהם.
בתקופה ההיא, בתחילת המאה הקודמת, השתוללה ברחוב היהודי רוח ה"השכלה" והריפורמה. היה זה זמן קצר אחרי מותו של החכם משה מנדלסון, שהרים את דגל מהפכת ההשכלה בגרמניה, בסיסמה הידועה שלו "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך". הרבה מחכמי ישראל בגרמניה התחילו לנהור אחרי שיטתו, ללמוד את חכמת הגויים ולהתקרב אליהם, ומתוך כך באו גם לחקות את מעשיהם, החלו להטיף לתיקונים בדת ולעזוב את מעשי המצוות. ובשנות תר"ד ותר"ח התקיימו האסיפות הידועות, אסיפות "ברונשוייג" ו"קסל", שיצרו את תנועת הריפורמה, אשר הביאה לידי טמיעה והתבוללות וגזרה כלייה על היהדות הגרמנית. הרוח ההרסנית הזאת, לא הצטמצמה בגבולות גרמניה, והחלה להתפשט לארצות הסמוכות. בהיות גלילות ליטא סמוכים לגבול ארץ גרמניה, חדרו לשם "משכילי" אשכנז בראשונה, והתחילו להכשיר את הקרקע לקליטת ה"השכלה".
בזמן ההוא, היה מצוי בגלילות ליטא, הטיפוס הידוע של "אברכי המשי", אלו האברכים, שנשאו להם נשים מבנות האמידים, בעודם בגילם הרך, בני 14-15, והיו סמוכים על שולחנות חותניהם, יושבים בעליות קיר ושונים תלמוד ופוסקים. האברכים האלה טיפחו בעליותיהם גדלות תורנית, ובמשך דורות רבים פירנסו את ישראל בגאונים ודברי אומה. אולם, אין בר בלי תבן. תחת מסוה זה, נמצאו אברכים אשר לא ראו אורות מימיהם, ויש אשר היו מקטני אמנה שהתכחשו בסתר למצוות התורה, ורק למראית עין התעטפו באיצטלא דרבנן. האברכים הללו, כשהגיע אליהם הד ה"השכלה" הגרמנית, אשר לא היה להם בה כל מובן ומושג, נראתה בעיניהם כ"בת השמים". נדמה היה להם, כאילו נפתחו לפניהם ארובות השמים ואור גדול נגלה עליהם, והם הם שזכו לכך - הם ה"נאורים" היחידים בעולם, והכל מסביבם "חשוכים" ו"נבערים". הם התחילו, בראש ובראשונה, להתמרד נגד הדת ולעשות כל מעשי "להכעיס", לא רק לשם הנאה ולשם תיאבון, כי אם גם לשמה, לשם ההשכלה ה"נאורה" ולמען הקניט את הבורא, כביכול, ואת היהודים "מורדי האור".
ולא הסתפקו במעשיהם הם, אלא הציבו להם מטרה, להסיר את בני הנעורים מדרך התורה, והם חרפו וגידפו, הסיתו והדיחו ועשו שמות בישראל. יש שהיו מחוננים בעט שנון, ויצאו להילחם במסורת היהדות ולפרוץ פרצות בחומותיה. ויש אשר גם לא הסתייגו מלדרוש תיקונים בדת ישראל, ולהעתיק את תורת הרפורמה הגרמנית לרוסיה [ראה מאמרי לילינבלום, צדרבוים ב"המליץ" תרכ"ח-תרכ"ט, ואיגרת ע"ח של יל"ג טלז-תר"ל. ראה יותר פרטים בסוף פרק ט"ו] . במשך זמן קצר, צצה סיפרות שלמה בפרוזה ובשירה, שבעצם לא היה בה כל תוכן מחשבתי ורעיון פילוסופי, כי אם תיאורים מסולפים על שומרי הדת ורבני ישראל, ודברי לעג ונאצה לדיני התלמוד ומנהגי היהדות. הספרים האלה היו נפוצים בחשאי בין הבחורים המסכנים, חובשי בית המדרש, שהיו, כאמור, מדוכאים ורצוצים. אלה היו קוראים בהם בהחבא בתשוקה בוערת, בבחינת " מים גנובים ימתקו " [משלי ט] . ורבים מהם, בהיותם נחשלי דעת ודלי השקפה, שעו לדבריהם, עזבו תורה ומסורה ויצאו לתרבות רעה. כדי לקבל מושג על דרגת עניות הדעת בין חוגים אלה, די לציין, שספרים קלי ערך, כגון "חטאת נעורים", "התועה בדרכי החיים", "עיט צבוע" וכמותם, היה בכוחם לעורר סערה ולחולל מהפכה בליבם, וכל מי שהציץ בהם, מיד היה נפגע. ולא מעטים היו קרבנות אותה עניות הדעת, כפי שכמה מהם מספרים בספרי תולדותיהם, שנתפקרו וברחו מבתי הוריהם וחותניהם למקומות ההשכלה: וילנה, אודסה וכדומה, והתמסרו בכל עוז התמדתם לאליל התקופה ההיא: ה"השכלה". והרבה ממהרסי ומחריבי היהדות - מהם יצאו [ראה "קטעי זכרונות" של צבי כשדאי ב"רשומות" כרך ד תל-אביב תרפ"ו; הפרקים הראשונים ב"אישי דורנו" של מ. בן עמי תל-אביב תרצ"ג; כתבי ג. בהרב; כתבי ש. אנסקי ברוסית ובספרו "זכרונות" ורשה תרפ"ב פרק "חטאת נעורים" ועוד ועוד. וראה בספר "משומדים" של ש. ציטרון וילנא תרפ"א שורה של מומרים, שבדרך זו נתגלגלו למדרון עד לידי בגידה באלוקיהם ועמם] .
תנועת ה"השכלה" הלזו, בראשית צעדיה, קנתה מקום שביתתה, בעיקר, בעיירות ליטה: וילנה, קובנה, טלז, וילקומיר וכדומה, ושם, בין היהודים הליטאים התמימים, מצאה כר נרחב לפעולותיה. בשאר גלילות רוסיה, בסביבות פולניה ואוקראינה, היתה אז חזקה רוח ה"חסידות", שביצרה את האמונה וההתלהבות הדתית. הכל התרכזו מסביב לאדמו"רים, שהשפעתם עליהם היתה כבירה, וניסיונות הרוחות הזרות לחדור לתוך חוגיהם - נפגשו במבצר איתן ולא עלו כל כך בנקל. לעומת זה, היהדות הליטאית, יהדות זו, ששימשה מבצר התנגדות ל"חסידות, והיוותה מקום אכסניה של תורה, לא היתה מחוסנת די צרכה. היהדות הליטאית, אם כי דקדקה במצוות ושמרה על כל תגיהן, היתה ברובה יבשה וקפואה, בלי התלהבות נפשית וחדוה עילאה, בלי אותה אש הקנאות ושלהבת האמונה. והיא היתה עלולה יותר להיתפש ברוחות ה"השכלה". משום כך דבקה בה תנועה זו בראשונה, התאחזה בקרבה והתחילה להתפשט, ומבצרי התורה עמדו להתמוטט.
וכאן הופיעה כמושיעה תנועת המוסר. התנועה הזאת לא הלכה בדרך של קנאות קיצונית, בדרך של רדיפות וחרמים, כדרכם של אחרים; היא אף לא יצאה בהכרזת מלחמה על ה"השכלה", לא אחזה בשום אמצעי התקפה כנגדה, ולא כוננה את חציה לעומתה, באשר כל האמצעים האלה הם מפוקפקים, ולפעמים עודם מגבירים את אמביציות ההתנגדות ומגדילים את להבת המחלוקת. התנועה הזאת עזבה את דרכי השלילה ואחזה בדרך חיובית. היא באה לחזק את הדעת בישראל. היא נלחמה כנגד ה"השכלה" - בהשכלה עצמה; היא נלחמה נגד ה"השכלה" המדומה המזוייפת, השכלת הברק המסנוור החיצוני - בהשכלה אמיתית, בהשכלה תוכית עמוקה, של דעת אלקים צרופה, של הכרה טהורה ומוצקה, של חיי רוממות ואצילות. תנועת המוסר הכריזה מלחמה נגד עניות הדעת ורופפות הנפש, נגד חיקוי והיסחפות אחרי הזרם, נגד פסיחה על שתי הסעיפים. היא הפיחה בליבות הבחורים הלומדים, כדרך שהפיחה בלבות כל הנוהרים אחריה, רוח איתנה וגבורת חיים. היא חישלה את ההכרה וביצרה את הרוח. היא חינכה לגודל נפש ודעת רחבה, והדריכה למחשבה עצמאית והשקפה בריאה. במילה אחת: היא לא נלחמה במחלה כי אם הבריאה את הנפש, והודות להבראת הנפש, נתבודדו ממילא כל החיידקים הרעים וטפילי ההשפעה הזרה.
תנועת המוסר נוכחה לדעת, כי לא עת פיזור היא העת הזאת. אין לעזוב את הבחורים הלומדים - מפוזרים בבתי המדרשות השונים, גלויים לכל השפעה. יש לכנס אותם מכל העיירות הפזורות, ולייסד להם בתי תלמוד מסודרים בשיטה והדרכה. בזמן ההוא נוסדו בליטא, במשך זמן קצר, על ידי אישי התנועה, כמה ישיבות, לאברכים, לצעירים ולנערים, בכללן, מוסדות התורה המפורסמים: כולל האברכים בקובנה, ישיבת קלם, סלובודקה, טלז, לומז'ה (לומזה), נובוהרודוק (נוברדוק), וכו'.
תקנתה הראשונה של תנועה זו היתה, לחלץ את לומדי התורה ובני הישיבות משפל מצבם, ולרומם את כבודם בעיני הבריות...
אולם התקנות העיקריות חלו בפנים. תנועת המוסר חוללה בישיבה מהפכה שלמה...
גם עצם מטרת הלימוד באותן הישיבות, ניצבה על רקע אחר. מקצוע הרבנות וההוראה לא שימש להן תכלית...
המטרה היתה מינה ובה, בעצם השכלתנות הלימודית, כלומר: בהכשרה העיונית...
הודות לתנועת המוסר התגבשה בישיבות ליטא שיטה ידועה בדרך לימוד התלמוד...
השיטה הלימודית הזאת תואמת לעצם המטרה של אותן הישיבות, באשר היא בנויה על יסודות ההיגיון המוצק והניתוח הבריא, שיש בהם משום הרחבת הדעה והתפתחות ההבנה, והיא מכוונת וקולעת לאותה נקודת ההשתלמות והעליה...