בכל פעם שנחטפים, לא עליכם, אזרחים ישראלים,
והחוטפים דורשים שמדינת ישראל תשחרר אסירים בתמורה לשחרור החטופים, ניתן
לשמוע שתי דעות מנוגדות:
- צריך לקבל את הדרישות שלהם ולשחרר את כל האסירים שהם דורשים, כדי להציל את חייהם של החטופים.
- צריך לסרב לדרישות שלהם, כדי שלא יקבלו מוטיבציה לחטוף אזרחים נוספים, וכדי שלא לשחרר מחבלים שעלולים לגרום נזק.
חטיפת יהודים אינה תופעה חדשה; כבר בתקופת התלמוד היה מקובל לחטוף יהודים ולהציב דרישות תמורת שחרורם - בדרך-כלל דרישות כספיות.
חז"ל התייחסו לתופעה ואמרו ש: "
אין פודין את השבויים ביותר מדמיהם ". הגישה של חז"ל נמצאת באמצע - בין שתי הגישות המנוגדות:
-
מצד אחד - הם קבעו שיש גבול לפדיון שבויים, ולא צריך לקבל כל דרישה מטורפת שהחוטפים מציבים, אלא רק דרישה סבירה.
- מצד שני - הם קבעו שצריך לפדות שבויים, ולא צריך להתעלם לגמרי מהשבויים רק כדי שהחוטפים לא ירוויחו.
המפרשים הסבירו את הצד האחד - מדוע נקבע גבול עליון
לסכום שצריך לשלם תמורת פדיון שבויים: לפי פירוש אחד הדבר נועד להקל על
הציבור, שלא יצטרכו להוציא יותר מדי כסף על מעט מדי אנשים, ובסופו של דבר
יישארו בלי כסף להוצאות חשובות אחרות; לפי פירוש שני הדבר נועד להקשות על
החוטפים, כך שלא תהיה להם מוטיבציה גדולה מדי לחטוף יהודים נוספים.
אולם לגבי הצד השני לא מצאנו הסבר - מדוע חז"ל בכלל קבעו שצריך לפדות
שבויים? והרי אילו היו אוסרים לפדות שבויים, החוטפים היו רואים שאינם
מרוויחים שום דבר מהחטיפה, והיו מפסיקים לחטוף יהודים!
לדעתי הסיבה היא, שלחוטפים יש גורמים אחרים שמניעים אותם, בנוסף לרצון להרוויח משהו מחטיפתם של היהודים:
- בימי התלמוד, ייתכן שהם נהגו לחטוף אנשים מעמים שונים, למשל, להתנפל
על שיירות רב-לאומיות ולחטוף את כולם, בלי הבחנה בין יהודים לגויים;
החטיפה בכל מקרה משתלמת להם כי יש שם אנשים מעמים אחרים, שעליהם לא חל
הכלל "אין פודין את השבויים ביותר מדמיהם". אולם, לאחר שהם כבר חטפו את
כולם, אם הם יידעו שהיהודים לא יסכימו לפדות את השבויים שלהם תמורת כסף,
הם פשוט יהרגו את היהודים כי זה לא ישתלם להם להחזיק אותם. לכן נקבע שיש
לפדות שבויים בדמיהם - במחיר המקובל עבור שבויים - כך שמצד אחד לא יתאמצו
לחטוף דווקא יהודים, ומצד שני - אם כבר חוטפים יהודים, שיהיה להם עניין
להשאיר אותם בחיים.
- גם בימינו יש שיקול דומה: המחבלים לא רוצים רק להרויח, הם רוצים גם
לפגוע במדינת ישראל; לכן החטיפה בכל מקרה משתלמת להם; אולם, אם הם יידעו
שאין להם שום סיכוי להרוויח מהחזרת השבויים, הם פשוט יהרגו אותם, כי זה
הרבה יותר קל מאשר לחטוף ולהשאיר אותם בחיים. לכן, גם בימינו יש טעם לנהל
משא ומתן עם חוטפים, ואף לקבל חלק מהדרישות שלהם - בתנאי שמדובר בדרישות
סבירות.
שני מאמרים ב"תחומין" דנים בשאלה עד כמה צריך להיענות לדרישותיהם של החוטפים:
- הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, בתחומין ד, קבע שלא צריך להיענות לאף דרישה, כדי שהחוטפים לא יקבלו מוטיבציה לחטוף עוד;
- והרב נתן אורטנר, בתחומין יג, קבע שצריך להיענות לכל הדרישות, כי מדובר בסכנת חיים ודאית ומיידית, ובמצב כזה לא עושים חשבונות.
הרבנים דנו בכלל "אין פודין את השבויים ביותר מדמיהם", והביאו מקורות
ופירושים רבים מדברי הראשונים והאחרונים, אך בסופו של דבר, כל רב הגיע
לדעה שנמצאת באחד משני הקצוות.
גם מדינת ישראל בימינו ניסתה כבר מספר פעמים את שתי הדעות הקיצוניות,
והתוצאות בדרך-כלל היו די עגומות - בחלק מהמקרים החטופים נהרגו, ובחלק
מהמקרים שוחררו אלפי מחבלים שחזרו ל"עבודה" והרגו אזרחים תמימים.
לעניות דעתי, יש לחזור ולקיים כפשוטו את הכלל של חז"ל, שמתווה את האיזון, את שביל הזהב בין שני השיקולים הסותרים.
יש לקבוע, שעל כל אזרח חטוף, מדינת ישראל מוכנה לשחרר אסיר אחד בדיוק.
בכל פעם שנחטפים אזרחים, יש להודיע: "אנחנו מעריכים את העובדה שהחוטפים
טורחים לשמור על חייהם של האזרחים שלנו ואינם הורגים אותם. לאות הערכה
אנחנו מוכנים לשחרר אסירים כמספר האזרחים
החטופים - אחד תמורת אחד". אם החוטפים לא יסכימו לעסקה שיוויונית זו - יש
לשקול להשתמש בכוח כדי לשחרר את החטופים, אך בכל מקרה אין לקבל את
דרישותיהם של החוטפים; יש להסביר למשפחות החטופים שאנחנו רוצים לשמור על
שלמותם של כל האזרחים ולא רק על הילדים שלהם, ולכן, עם כל הצער, אנחנו לא
יכולים לקבל דרישות שאינן שיוויוניות.
כך, מצד אחד לא תהיה למחבלים מוטיבציה גדולה מדי לחטוף אזרחים; מצד שני,
כאשר יש להם הזדמנות לחטוף אזרחים, הם יעדיפו להשאיר אותם בחיים מאשר
להרוג אותם.
לעיון נוסף: