תפילה כמלחמה

מאת: אביהו איתן חדד

אל:

בתפילת אברהם על סדום (בראשית י”ח כ”ג) נאמר: “ ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע ”. אומר המדרש רבה (מ"ט ח'): “ רבי יהודה אומר הגשה למלחמה ”. וברש”י שם: “נכנס אברהם לדבר קשות...” .

והדברים נשמעים תמוהים ביותר, מה שייך לדבר קשות כלפי הקב”ה?

ובמיוחד מה שייך לשון מלחמה כביכול?

 

מסביר הרב דסלר   (מכתב מאליהו ב' 184): “ שטוען הצדיק שסובל מהנהגת שמים שיש בה הסתר לחסדי ה', כי הכרתו בחסדיו ית' מופרעת ע”י זה, ורואה בזה כעין חילול ה' בתוך עצמו, ומרגיש שעבודתו סובלת מזה. ועל כן מחלה את פני ה' לשנות את ההנהגה, כי זולת זה אינו יכול להמשיך בעבודתו על טהרתה. אז, אם הצדיק הוא מאותם שנאמר עליהם “אבירי לב הרחוקים מצדקה”, פירוש: שנוטלים בזרוע וזוכים   במדת הדין, אפשר שיזכה במידת הדין במילוי בקשתו, כי יש הבטחה לצדיקים שלא יחסרו להם כלים לעבודתם, כמו שכתוב   “ולא ראיתי צדיק נעזב”. ובמצב כזה אפשר שישנה השי”ת את ההנהגה כדי לסייע לצדיק בעבודתו ולהסיר כל מכשול רוחני מדרכו. וזו היא בחינת תפילה של מלחמה, כי זוכה הוא בדין, בזכות עצמו. וכוונה זאת גם היא היתה כלולה בתפילתו של אברהם אבינו על סדום באמרו “האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך” - “חולין הוא לך” וכו'. הרי ודאי שאברהם אבינו היה סמוך ובטוח שאל אמונה ואין עול וכל דרכיו משפט, גם אם לא יבינם לעומקם, ולא בא לטעון ח”ו על צדקת הנהגתו יתברך. אלא בקשתו היתה כנ”ל, שלגבי השגתו את עוצם קדושת מידותיו יתברך יצא משהו לחולין ע”י איבוד סדום - “חולין הוא לך”. וכמו כן יפריע לעבודתו החילול שיעשה בעיני אחרים, לכן ביקש לסלק את ההסתר הזה...

ובאותו אופן היתה טענתו של משה רבנו בסוף סדר שמות “למה הרעת לעם הזה” שאמרו ז”ל (מדרש רבה סוף   שמות): “באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקב”ה אמר לו למה הרעות... בנוהג שבעולם בשר ודם האומר לחברו למה אתה עושה כן הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקב”ה למה הרעותה לעם הזה?

אלא כך אמר לפני הקב”ה נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהם של דור המבול... ומעשה דור ההפלגה ושל סדומים... ומדת הדין היתה, והעם הזה מה עשו... באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, מכיון שראה הקב”ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין”. פי' “בשביל ישראל הוא אומר”: שלא היה יכול לסבול הסתר כזה שעם ה' יהיו נתונים תחת שעבוד קשה כזה. וכך הוא גדרה של תפלתו הגדולה אחר חטא העגל, “למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם וכו'“. ומנין אנו יודעים שמאהבת ה' באה תפלה זו? בראותנו שאם חטאו ישראל לא חסך דיבורים קשים כלענה כלפיהם להוכיחם ולהדריכם בדרך ה', כאמרם בריש דברים רבה: - “דבר אחר: מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון (משלי כ”ח); אמר הקב”ה כביכול למשה: הוכיחני אחר ישראל, והוכיח את ישראל אחרי; לישראל אמר אתם חטאתם וכו', להקב”ה אמר למה יחרה ה' אפך בעמך”. והיינו כנ”ל, שבלמדו זכות על ישראל נחשבת לו גם טענה זו עצמה למצוה גדולה, כי הוכיח סופו על תחילתו שהוא כולו אמת וקדושה, ואינו מבקש דבר אחר בעולם זולתי רוממות כבודו ית' וקידוש שמו מסוף העולם ועד סופו. כך הוא גדר “מלחמתם” של צדיקים בתפלתם אל הבורא יתברך”.

נמצאנו למדים שישנה בחינה נוספת בתפילה בקשה מהקב”ה לכבודו של הקב"ה. לאור דברינו נוכל להבין את תשובת נפש החיים לשאלתו כיצד מעיזים אנו לבקש דברים מה': “ אמנם תכלית הכוונה, צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו יתברך כגון צרת כלל ישראל, באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים, מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו יתברך שמו על חילול שמו יתברך, ואך למען שמו יעשה.

וגם היחיד על צערו, אף אם אין חילול ה' בדבר, יש מקום גם כן לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כאמרם ז”ל במשנה פרק ו' דסנהדרין 'אמר רבי מאיר בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ' ...”.

ובדרשת ר' חיים מוולוז'ין לראש השנה הוסיף: “ אם היינו מכוונים בכל התפילות והבקשות רק על צער השכינה כביכול, היינו זוכים להיות נענים על ענין בקשתינו, ולהגאל בגאולה שלמה ” .

כוונתו היא שאדם בעל מדרגה, ששייך ל”ישרים בליבותם", מבין שכל מה שקורה לו נעשה לפי חשבון מדוקדק, בשיתוף רחמים גדולים. לכן אפילו לשם הכרת הבורא אין הוא יכול להעיז לבקש דבר שלפי האמת לא טוב עבורו, שהרי כך החליטה ההשגחה. לכן בדרגות אלה שייך לבקש רק על צער השכינה וגילוי מלכותו. [ומסתבר שזו גם כוונת הגר”א בבקשה על כלל ישראל שהבאנו לעיל]. לכן, אפילו שלאדם עצמו זה לא כדאי, הוא משליך נפשו מנגד, ומבקש. זוהי תפילה בדרגת "מלחמה" - מסירות נפש עבור כבוד שמים, ובזכות זו יזכה הוא לשפע גדול ולבטול גזרות רעות.

 

ר’ ישראל מסלנט העיר על דברי הנפש החיים: צריך להתבונן בעצמו אם פיו ולבו שוין. “ ולא יתעה בדמיון כוזב לאמר כבר התעלתי להתפלל רק בעד הכלל ולא לצרכי עצמי ” (עיין בהרחבה בדברי ר”י מלצאן בפתיחה לתפילת ראש השנה בסידור הגר”א).

והרחיב במכתב מאליהו (ח”ג ע”מ 73): “ עיין   בספר נפש החיים שמבאר שהתפלה צריכה להיות על צער השכינה... ולא נכוון לצרכי עצמנו...

מצד שני ידועים דברי הגרי”ס זצ”ל שאנו צריכים להתפלל על צרכי הגוף, שאם נתפלל רק על צרכי שכינה, יהיה השקר ניכר מתוך מעשינו, ותפילתנו מזויפת מתוכה.

אך בעוה”ר נתמעטו הלבבות, והבטחון התמים נתדלדל, וגם כשנתפלל על צרכי הגוף, יהיה קרוב בפה ורחוק מהלב... ואז נזכה בע”ה שירגיש לבבנו גם בחינת בקשה, ועל ידי שנתרומם במחשבות אלה נתקרב אל ה ' “.

 

וכך מסכם ה”עלי שור” (ב' שע”ט): “ מדברי מרן הגאון רבי ישראל סלנטר והגאון רבי שמחה זיסל נראה שיש מקום לכוון בבקשות של השמונה עשרה גם על עצמנו, כדי לעורר ולחזק האמונה כי רק הקב”ה יכול למלאות את חסרוננו ”.

 

לסיכום: עבודת התפילה היא להביא את האדם להכרת הבורא ולקרבת אלוקים. לכן לישרים בליבותם, המבינים שאין טוב יותר מגזרות ההשגחה, שייך לבקש רק על צער השכינה, וגילוי מלכותו בלא מפריעים. בדרך זו הם יתעלו, ויזכו לשפע   רב. אבל בעלי מדרגות נמוכות, אינם מבינים שגזרות שמים הן הטוב ביותר, ונדמה להם שעדיף שיתבטלו. לאלה יש מקום להתחנן על צורכיהם מה', ובדרך זו יגיעו להתעלות בהכרה שהכל מאיתו, ולקרבת אלוקים.

 

עוד מצאנו במכתב מאליהו (ב' ע”מ 184) סייג למתפלל מבחינת "מלחמה": “ והנה לזכות בתפלה על פי הגדר השלישי - באופן של דבור קשות ומלחמה, אפשר רק כשהמתפלל עומד בדרגה עליונה של שלמות אמת, כשאין בבקשתו שום שמץ טענה כלפי הנהגתו יתברך, אלא רק שאיפה לראות בקידוש שמו יתברך. נמצא איפוא שתפלה באופן זה, לא רק שאין בה מן החילול כלל, אלא הריהי גילוי גדול של קידוש ה', ובקשה כנה ועמוקה להסרת החילול.

אך מובן הדבר שסכנה גדולה כרוכה בתפלה מעין זה. כי אם תחסר למתפלל אף בחינה דקה במדת האמת של התפלה, יש כבר בזה חילול ה', ועלול הוא להענש קשות.

וזהו הנאמר בילקוט איוב (תתק”ז): - “אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. ר' לוי אומר: שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב, אברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, ואיוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אברהם נטל שכר עליה ואיוב נענש עליה, אברהם אמר בשולה איוב אמר פגה”.

ביאור הדברים: כי לאיוב נשארה נקודה דקה של קושיא; אבל אברהם אבינו היה כולו קודש, ובאמרו האף תספה וכו' לא היתה אף נקודה כלשהיא של קושיא על הנהגתו ית'. הוא היה כולו אך תפלה שיראה לו השי”ת את חסדי הנהגתו באופן שלא תהיה אצלו בחינת חילול והסתר ח”ו, אלא שיוכל ללמוד מהנהגתו קדושת שמו יתברך, ויגל וירנן על רחמיו העצומים. והעיד השי”ת שאילו היו עשרה צדיקים בתוך העיר היתה תפלתו מתקבלת, וזה לאות על אמתת תפלתו, כי רק תפלה שהיא בשלמות האמת אפשר לזכות על ידה להשיג מבוקשו”. למדנו שתפילה כזו מעולה היא מאד, אך מסוכנת למי שלא כל כוונתו לשם שמים בלבד.

 

 

חידוש נוסף מכח תפילה כמלחמה מלמדנו הרב דסלר שם גם בגדר תפילה על אחרים: “ ובגדר זה נוכל להבין גם את ענין “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”; כי ברור הוא שאין הכוונה שהצדיק גוזר דבר שהוא נגד רצון הבורא יתברך ח”ו. אלא הענין הוא כאמרם ז”ל שיש צדיקים שכל העולם מתקיים בזכותם שכל המתרחש בעולם אמצעי - הוא שילמד ממנו הצדיק להתעלות בעבודתו הנשגבה. ואפשרויות אלו של לימודי הצדיק הן הנותנות קיום לדור כולו, גם לשפלים שבו. כך מתפרש אמרם ז”ל שכולם חיים בזכות הצדיק, כלומר להיות כלים לצדיק, כגון שיוכל לראות את חסדי השי”ת העצומים שזן את העולם כולו בחינם. ובראות הצדיק הנמצא במדרגה גבוהה זו דבר שיש בו הסתר לכבוד ה', בדין שיבקש מהשי”ת שימנענו אף אם כרוך בדבר שינוי הנהגתו ית'; וזה שנקרא “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

 

מטרת עבודת התפילה בכל הדרגות היא להגיע לקרבת אלוקים. קירבה זו מעלה את   האדם בכל דרגה שהיא, וממילא לפי החשבון מגיעה לו יותר סיעתא דשמיא. לעיתים   מונעת היא את הצורך ביסורים כדי להטהר. לכן ודאי שכדאי וחובה לבקש ולשבח, שאין כתפילה לחזק את האמונה, ולראות את ההשגחה.

 

 

לאור דברינו נוכל להבין את כוונת אחת המילים היסודיות   בתפילה - "ברוך".

בספר החינוך (מצוה ת”ל) נאמר: “באמרנו תמיד בברכות ברוך או יתברך אין המשמעות לפי הדומה להוסיף ברכה במי שאיננו   צריך לשום תוספת חלילה. כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש   אותן וממציאן...”.

לכן מסקנתו   שברוך עניינו: “ רק הזכרה לעורר נפשינו בדברי פינו כי הוא המברך... ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשינו וייחוד מחשבתינו להודות אליו... אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו...

ונמצא לפי הנחת טעם זה שיהיה ברוך תאר. כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות ”.

כסיכום דברי ר' יוסף אלבו בספר העיקרים: “ ברוך אינו לשון פעול, אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו מקור הברכות”.

 

לעומת זאת הרשב”א הבין שברוך חייב להיות לשון תוספת וריבוי.   בשו”ת הרשב”א (חלק ה' סימן נ”א): “שאלת: מהו ענין הברכות? שהברכה תוספת טובה, ומה יוסיף עבד לאדוניו?

[תשובה:] באמת לשון ברכה תוספת וריבוי הוא, והוא מלשון ברכות המים. ויש בענין הברכות, סוד עמוק, יבינהו מי שזיכה הש”י אותם לעמוד בסוד התורה. ואמנם גם עליהם מבואר. כי הברכה והתוספת הברכה, ירבה מב' צדדין: פעמים מצד המקבל, ופעמים מצד הנותן והמשפיע ברכותיו. והמשל בזה, כמלך הנותן ומשפיע מטובו לעבדיו, שנראית הברכה לעבדיו מצד שנתרבו וניתוסף, שהיו חסרים ונתמלאו. אבל המלך, כבר נודע שהוא יש לו כמה שנתן והיטיב, ואין נראה בו התוספת והריבוי. ואמנם אם היה המלך משפיע תמיד, ומספיק בלי הפסק מתנות גדולות לחיילות המרובות, באמת יראה שהוא בעצמו מתברך, עד שאינו פוסק אפילו רגע, מהספיק כל חיילותיו הגדולות ההם. ולא שהמלך יהא מתרבה ממקום אחר, ומקבל ברכה ותוספת ממי שהוא גדול ממנו, שמספיק לו, רק שהכל מברכין אותו, ר”ל נותנין הברכה ומודים שהוא אדון כל אותה הברכה, ואוצרות טובו לא יכזבו לעולם. וכל שהוא מוסיף בטובו, יוסיפו הכל להכיר וידעו, כי אין לברכתו שיעור וערך, ולא הפסק. ואילו היו עבדיו מקטינין אותו, והיה פוסק להיטיב להם, ידעו ויחשבו עבדיו שלא הכירו בגדולת המלך, ולא הרגישו, שסבה מהם שאוצרתיהן חסרים מכמות שהיו, ואינו כן. אלא הם סבה, ולא מצד המלך, וככה ענין הברכות שאנו מודים לפניו: על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו ית', ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו, כדי שידעו הכל, שהוא ברוך. וכאומרו: ברוך, ומבורך בפי כל הנשמה. והוא כאומרו: אותי עזבו, מקור מים חיים, את ה', שמקור מים חיים, מימיו ממנו, הם לא יפסקו מימיו, בלתי שיצטרך האדם לאסוף עליהם, כאשר יאספו בבורות.

וכענין זה תמצא עוד יותר מתמיה, לפי מה שאתה שואל. והוא אומרו: יתגדל ויתרומם ויתנשא. כי ברוך, אפשר שהיינו יכולין לומר, שהוא תואר לומר: כלול מכל הברכות, ומה מצא הלשון לומר: יתרומם ויתנשא: לעיני הכל; במעשיו ובנפלאותיו בברכותיו, עד שיכירו הכל שהוא המרומם, והמתנשא לכל ראש, מבורך”.

 

כך גם הביא ה”נפש החיים” (שער ב' פרק ב'): “ והענין כי מלת ברוך אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון. שהרי כשאמר לר”י ישמעאל בני ברכני לא אמר שם שום שבח בברכתו, אלא תפלה ובקשת רחמים...

אבל האמת כי ברוך פרושו לשון תוספת וריבוי. וכענין קח נא את ברכתי, וברך את לחמך, וברך את פרי בטנך, והרבה כיוצא במקרא שא”א לפרשם לשון תהלה ושבח אלא לשון תוספת וריבוי”.

כלומר ברוך משמעו לשון בקשה.

 

אולם בשו”ת הרשב”א (חלק א' סימן תכ”ג) כתב שפירוש “ברוך” הוא הודאה, וז”ל שם: “ אלא שבברוך אתה יש ענין פנימי יותר ויותר מזה. וכשעמדת על מלת ברוך והוקשה בעיניך ענינו הפשוט מה תעשה ליהי שם ה' מבורך? הנה שאמר יהי ועוד שהוסיף בו. ועוד שאמר יהי שם ה' והי' לו לומר הנה ה' ברוך. ועוד למה תקנו לומר יתגדל ויתרומם ויתנשא.

ופשוטי הדברים אין דברים אלו אלא כנגד כוונות בני האדם ולומר שיגלה הוא יתברך אלהותו ורוממותו לעיני כל הגוים. כענין שכתוב (יחזקאל ל”ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני רבים. וכתיב (מלכים ב' י”ט) וידעו כל עמי הארץ כי אתה אלהים לבדך. והוא שאמ' משה לפרעה (שמות ח') למען תדע כי אין כה' אלהינו למען תדע כי לה' הארץ.

וכן ענין הברכה שהכל יברכוהו ויודוהו לומר שהוא המבורך כי מאתו כל הברכות. ומכלל הברכה ההודאה שהוא שליט בכל והכל מאתו הטוב והמיטיב . כמו שאמרו חייב אדם לברך על הרעה כדרך שמברכין על הטובה. שהברכה מלשון ברכות מים ושלטנותו יתברך לא תפסק לעולם. והוא שאמר דוד (תהלים פ”ט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן.”

למדים אנו מדברי הרשב”א כאן, ש”ברוך” הוא לשון הודאה. אם   כן מה   אנו צריכים לכוון ב"ברוך"?

 

גם רבינו בחיי בפירושו על התורה בפרשת עקב (ח' י') הקדים שלא שייך שהקב”ה יתרבה מברכות יציריו, והוא אינו צריך לזה כלל. ולכן מסקנתו על דרך הפשט:

“כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה... ובזכותם התבואה והפרות מתברכים ”.

דהיינו: הברכה מחזקת את אמונתו של המברך על-ידי ההודאה לבורא. לכאורה כשיטת “החינוך”.

 

אולם בהמשך, ממשיך רבנו בחיי לפרש על דרך הקבלה, שברכה “ הוא לשון תוספת וריבוי מלשון וברך את לחמך ואת מימיך... כאשר אנו מברכים להקב”ה יש בזה תוספת רוח הקודש”.

אולם לפי הסברנו לעיל, הדברים מחוורים: בדרגות הרגילות מטרת התפילה לחזק את הכרתו של   המתפלל, ולכן “ברוך” פירושו שבח ותואר   כרחום.

אך לבעלי הדרגות הגבוהות ישנה תפילה בבחינת מלחמה, ושם כוונת “ברוך” היא בקשת תוספת וריבוי כבוד מלכותו יתברך בעולם.