מת = מי שהחושים הגשמיים מעידים שהוא מת

כדי שנוכל לקיים את המצוות האלו כראוי, חשוב לדעת, איך יודעים אם אדם מסויים הוא חי או מת? 

1. ראיה חומרית לעומת ראיה רוחנית

יש טוענים, שכדי לקבוע אם אדם מסויים חי או מת, אין להשתמש בחושים הגשמיים שלנו, אלא בראיה רוחנית.

טענה זו נכונה, אולי, בשאלות רעיוניות-אמוניות, אולם בשאלות הלכתיות-מעשיות - הדבר היחיד שקובע הוא הראיה הגשמית. התורה אומרת (דברים יט15) " על פי שני עדים, או על פי שלושה עדים - יקום דבר ": העדות של שני עדים כשרים, שמשתמשים בחושים הגשמיים שלהם, היא הראיה החזקה ביותר בשאלות מעשיות. אם שני עדים כשרים יבואו ויעידו שאדם מסויים מת - הדיינים יתירו לאשתו להינשא לאיש אחר (כמובן, לאחר שיחקרו את העדים ויבדקו את שאר העובדות), גם אם העדים האלה הם אנשים גשמיים וללא כל ראיה רוחנית. אותו הדבר נכון לכל שאר ההלכות המעשיות - העדות הגשמית היא הקובעת.

אם יש עדים רבים שראו את האדם מת ונקבר, ואין עדים שראו אותו חי - אז מבחינה הלכתית הוא נחשב למת, וחלים עליו כל האיסורים שחלים על מתים, ובפרט האיסור "דורש אל המתים".

2. אנשים שלא מתו

בתנ"ך מסופר, שאליהו הנביא לא מת אלא עלה בסערה השמיימה. גם חז"ל אמרו על אנשים שונים, שהם עדיין חיים, למשל "יעקב אבינו לא מת", "דוד מלך ישראל חי וקיים", ר' יהודה הנשיא בא לביתו לעשות "קידוש", ועוד. אולם:

• הדברים האלה נאמרו כציון של עובדה, ולא כהלכה למעשה. חז"ל לא נהגו ולא התירו לבקש עצות והדרכות מאותם אנשים, בשום צורה שהיא (לא ע"י פניה ישירה, לא ע"י הכנסת פתק לספרים שהם כתבו, ולא בשום צורה אחרת). למרות שאותם צדיקים היו חכמים מאד ויכלו לפתור לנו הרבה בעיות... כלומר, מבחינת ההלכות המעשיות הם נחשבים ל"מתים", גם אם מבחינה רעיונית הם חיים.
• גם אם נבין סיפורים אלה כפשוטם - זה עדיין לא מוכיח שום דבר לגבי אנשים אחרים, אלא רק לגבי אותם אנשים שעליהם נאמרו הדברים. כדי לפסוק הלכה לגבי אדם מסויים, צריך להביא ראיות גשמיות שנוגעות לאותו אדם, ולא לאנשים אחרים.

כך יש להתייחס גם לדברי הרממ"מ (הרב מנחם מנדל מליובאביטש), שאמר על חותנו - הריי"צ (הרב יוסף יצחק מליובאביטש) שלא מת:

• כיום, כל חסידי חב"ד נוהגים להתייחס אל הריי"צ כאל מת (ומשתמשים כלפיו בכינוי "זי"ע" - זכרו יגן עלינו), ומכאן - או שהרממ"מ חזר בו מדבריו, או שדבריו מלכתחילה נאמרו כרעיון מופשט בלבד ולא הלכה למעשה.
• גם אם נקבל את דברי הרממ"מ כפשוטם, אי אפשר להסיק מהם שום מסקנות לגבי חייהם או מותם של אנשים אחרים, אלא רק של הריי"צ בלבד.

3. "צדיקים במיתתם קרויים חיים"

חז"ל אמרו ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים", אולם המשפט הזה הוא משפט אגדתי ללא משמעות הלכתית: אם מישהו, חלילה, רוצח אדם צדיק - האם יוכל להגיד "הוא קרוי חי ולכן אינני אשם ברצח"? ואם אשתו של צדיק תרצה להתחתן - האם יאסרו עליה להתחתן בטענה שבעלה עדיין חי? כמובן שלא. אי אפשר להתיר את האסור או לאסור את המותר על סמך המשפט הזה.

גם הרמב"ם ור' יוסף קארו, בדבריהם על איסור "דורש אל המתים", לא התייחסו למשפט זה ולא הבחינו כלל בין מתים צדיקים למתים אחרים.

מבחינה הלכתית, כאמור, גם צדיקים נחשבים למתים, כאשר החושים הגשמיים שלנו מעידים על כך שהם מתים.