מאת: שבתי בן דב
ביסוד התרבות העברית, לעומת זאת, מונח הצעד המהפכני שצעד עם ישראל – ראשון ויחיד מאז ועד עתה – בהצליחו להתעלות מן האקזיסטנציאליות הבהמית, הגויית-האלילית, ולהשליט על עצמו תכלית נצחית של חיי-עולם בתורת מוסר-הקדוּשה שמסיני; ומבסיס הפרישה הזאת עלתה לו, לעומת שתי שיטות-המוצא האומללות, שהן למעשה היחידות הידועות בקרב הגויים, הפרישה הנוספת אל דרך שלישית של אחדות ללא עבדות וחירות ללא פיצול, שבה יוכל לקיים את נצחיותו – היא היא הדרך של שנת היובל.
אכן, מנקודת-הראות הגויית שהתחלנו לסגל לעצמנו בדורות האחרונים, דרך שלישית זו נסתרת לכאורה מתוכה, והיא נקראת ״אוטופיסטית״׃
ואמרו בית ישראל׃ לא יתכן דרך ה׳. הדרכי לא יתכנוַ בית ישראל? הלא דרכיכם לא יתכן!״. היהדות איננה בנויה על הצירוף האקזיסטנציאלי-הוגטטיבי של אינדיבידואים, אלא היא ממלאה קודם-כול את לב נושאיה בחוויית האחווה והשיתוף שבּקודש השאיפה הנצחית – האחווה היחידה שאיננה סתמית ויש בה ממש – ומי שלבו מלא לו כך, החירות היא לו חירות של קודש ואהבה, ועבדות היא לו אם מנסים לכפות עליו את ההפך מזה.
משמילאה היהדות את נושאיה כך – שוב היא לא היתה זקוקה למשטר כלכלי שיהיה ״צודק״ באופן מופשט, או שיהיה בו כדי לפתור קשיים חברתיים כפי שהתעוררו ברגע מסוים, או שיוכל לשמש לה כיסוד למוסרהּ – אלא רק נחוץ היה לה להתוות משטר כלכלי שיהא בו כדי לקיים בדיעבד – ולא לפורר – את היסוד המוסרי אשר יצרה; ולצורך זה, ומתוך המסיבות האלו, סטתה תורתנו מן התועבות של מצרים וארםֿנהריים גם יחד, והתוותה לנו את משטר היובל.
מן הבסיס הזה שעליו הוּתווה לנו משטר היובל – העיקרון ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״ הוא דבר המובן מאליו. זהו עיקרון הנובע באופן אורגני מן החוויה שבה מתמזג הפרט כמעט עד תום באחוות השאיפה המאוחדת, ומשהצליחה חברה מסוימת להגיע לידי דבקותֿאמת
בעיקרון הזה – שוב אין ביחסיה הכלכליים הפנימיים דבר שיהא בו כדי להטות את פרטיה במשהו משאיפותיה, אלא אדרבה, אף מתוך יחסיה הכלכליים חוזרת ועולה רוח האחווה, המגבירה עוד את אחוות השאיפה, עד שכל ההוויה החברתית, הנפשית-התכליתית והחומרית הנתונה, מתמזגת לשלמות הרמונית אחת; וזהו העיקרון ששרר באמת גם בימינו בציונות, בימי התלהבותה הכּנה, ואחר-כך במחתרת הלוחמת, והוא העיקרון שעל-פיו אספו אבותינו את המן במדבר ושעל-פיו נכבשה וחולקה הארץ בימי משה ויהושע בן-נון.
ואת העיקרון המבורך הזה, אשר אבותינו נעשו מסוגלים למלא אחריו מתוך להט האחווה שהתפתחה אצלם בהנהגת משה מיציאת מצרים ומנדודי המדבר בדרך אל הארץ המובטחת, ביקשה תורתנו לקיים בקרבנו גם לעתיד, כאשר המסיבות המדבריות המיוחדות שוב לא תהיינה, ולא תוכלנה עוד לטפחו מלמטה, והעם יסתדר בחייֿהקבע התקינים והאיןֿסופיים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
מטרה זו היתה, כמובן, חלק ממעגל הקסמים הזה, שמצד אחד היא היתה בעצמה רק אמצעי להבטחת ההתמדה של תכליתנו הלאומית ומוּסרנו הלאומי המיוחד, בעוד שממילא היא היתה צריכה להיעשות עלֿידי כך לאחד הערכים החשובים באותו המוסר שאת התמדתו היא היתה צריכה להבטיח, ובעוד ששוב, מצדה, היא לא היתה יכולה להתקיים בלי שתתמיד התכלית הלאומית אשר תצדיק את מוסר האחווה; ובהתאם
לכך באה תורתנו להתוות את הטכניקה של הגשמת המטרה הזאת.
ניתן לנו, ראשית, כל בניין התורה הישראלית, שהבדילנו מכל העמים ונסך תוכן ָבייחודנו, ואשר את עתר מצוות מוסרֿהאחווהֿהישראלית הכלולות בו נצטוו אותם דורות של יוצאיֿמצרים וכובשי כנען לחזור ולהעביר במלוא להט האהבה והדבקות לבניהם ולבניֿבניהם אחריהם, להיות כל דור מחוסן בהן מחדש בפני כל תמורות המסיבות והעתים, ובמסגרת הזאת נצטווינו לקיים את העיקרון אשר ראינו.
ִ
אך תורת ישראל לא קפצה על הפתרון הקל, המתבקש לכאורה על-פי העיקרון הזה מאליו – הסגרת כל הכלכלה הלאומית בארגון ביורוקרטי, דוגמת הארגון המצרי, שייבדל אמנם מאב-הטיפוס שלו בתכליתו וברוחו המוסרית, ושהוא לכאורה הדרך היחידה להסדרת הלקיחה מכל-אחד לפי יכולתו והסדרת המתן לכל-אחד לפי צרכיו. כפי שכבר רמזנו, וכפי שאנו רואים למעשה גם כיום במדינתֿ ישראל, היה פתרון כזה סותר את עצמו, באשר איֿאפשר כנראה שהכוח שהיה ניתן כך לצמרת הארגונית לא היה משחיתהּ ומרגילהּ במשך הזמן לנצל את שלטונה ואת אפשרויותיה לצרכים הנעשים יותר ויותר אנוכיים – מן הקל אל החמור – עד שהיא היתה מתנוונת ומנוונת את כל המשטר שהופקד בידיה, או שהיתה משניאה את עצמה ומעוררת תנועה דיאלקטית נגדה, וממילא גם נגד המבנה והערכים שהיא מייצגת, או שהיתה הופכת את האומה לעם עבדים, על כל התוצאות שהזכרנו לעיל.
תורתנו בחרה לפתור את הבעיה בדרך העקיפין המסובכת של הקמת חירות כלכלית אינדיבידואלית, שבה יהיה, מצד אחד, כל איש עברי אדון לעצמו ולפרנסתו ובלתי-תלוי בחסד זולתו, ויהא אותו זולת, לפי-שעה, צדיק שבצדיקים כל כמה שיהיה; אך את החירות הזאת, מצד שני, קיימה התורה רק במידה שיש בה באמת כדי לשמש את הדבקות בהוויה הלאומית מתוך חירות של רצון ואהבה׃ היא הגבּילתהּ במצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, כדי למנוע את החירות האינדיבידואלית מלהיות אינדיבידואליסטית וכדי להחזיקה ברמה של שורשיות טרנסצנדנטלית. וגם את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות על-ידי הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מתעלות באה התורה למנוע, ולצורך זה צוּוינו על מצות-הציר של כל ההרצאה הזאת – להחזיר על כנה משנת יובל אחת לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל משפחה ומשפחה לפי גודלה [הקרקע היתה ההון היחיד בימי ראשית התנחלותנו בארץ, ולפיכך לא דובר בתורה אלא על הקרקע בלבד; אבל בימינו, להגביל את עקרון שנת היובל לקרקע בלבד פירושו הוא לרוקן את העניין מתוכנו].
וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״, כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי עמלו – סוף-סוף גם היהודי אינו אלא בשר-ודם, ואף הוא זקוק ליצר-הרע מעט
שידרבנו, גם בשנים כתיקונן – ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר להון פרטי, החוזר ויוצר פּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מפּרות להון, להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה.
אך בדברים אלה כשלעצמם לא יצא עדיין כל ההסדר מושלם; עדיין נשארו בו שתי נקודות עיקריות שלא הזכרנו את פתרונן׃ מכל-מקום נשאר ההסדר מושתת לכאורה על בקשת הרווח הפרטי, כלומר על מניע מפורר, המייחד את הפרט בּפרטיותו, ומכל-מקום נשאלת השאלה, כיצד זה לא ישחית המניע האינדיבידואליסטי את הפרטים בני החורין? וכיצד יוציאו אלה מידם את הרכוש אשר השיגו, ולוּ גם צווּ על הדבר מסיני; מי יכפה אותם לכך, ומי יהיה בעל כוח מספיק כדי לכפותם, בלי שכוחו ישחית אותו עצמו?
וכדי לפתור את הבעיות האלו, צוּוינו על מצווה נוספת משלימה, מצות מעמד הלִויה – הדוגמה היחידה שאני יכול לזכור, שבה נעשה ההיקש הגאוני, הקר וחסר חיים של הגוי היווני אפלטון, לדין חיובי חי, שקרם עור וגידים והתמלא רוח נשמה וקדושה. ״
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען ... שנאמר׃ ׳לא יהיה לכהנים הלִוים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל׳. ... ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל? ... מפני שהובדל לעבוד את ה׳, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר׃ ׳יורו משפטי ליעקב ותורת לישראל׳. לפיכךהובדלו מדרכי העולם ... ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר׃ ׳בּרך ה׳ חילו', והוא ברוך-הוא זוכה להם, שנאמר׃ ׳אני חלקך ונחלת׳. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל בּאי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה׳, לשרתו ולעובדו, לדעה את ה׳, והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בניִ האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה׳ חלקו ונחלתו
״ (רמב״ם, הלכות שמיטה ויובל יג).
הופקדה אפוא על עם ישראל עילית של נושאי התורה ומורים לרבים, המטוהרת מכל החשבונות האינדיבידואליסטיים, והמחנכת וממשטרת ברוחה זו את העם, ומקיימת בה את מלכותו – את מלכות השם, או את ״התאוקרטיה״ אשר ראינו. מעמד העילית הזה אמור להוציא בחינוכו את העוקץ מן המניע המפורר של החיים הכלכליים, והוא עצמו מנוּע מלנצל את עמדתו לרעה, שהרי כל קיומו וכוחו אינם כלכליים אלא הם עולים רק מכוח הרוח הלאומית, כרפלקס המוחזר מן המוסר שמעמד-הלִויה הזה מצליח להשריש בעם בן-החורין – בעוד שמצד שני, בעקב השורשיות העממית הזאת וחוסר האינטרס הכלכלי, ניתן למעמד הלִויה הכוח והעוז להשגיח על קיום מצוות שנת היובל, בלי להשתעבד לבעלי העדיפות הכלכלית הזמנית; וכך נמנע שוב מן העדיפות הכלכלית הזאת להתמיד עד שתשחית את בעליה ותשעבד את העם ותחזיר את משטר התורה לתוהו ובוהו דיאלקטי.
אכן, מצות המשטר הכלכלי הזה לא קויימה כנראה מעולם בכל פרטיה למעשה, ואמנם שילמנו מחיר נורא בעד החטא הזה אשר חטאנו. אבותינו תמהו לעתים קרובות מהו החטא שבגללו חרב הבית השני, ותשובתם היתה׃ שנאת-חינם; מכל ההיסטוריונים שטיפלו באותה תקופה היטיב ביותר קלוזנר להסביר את שנאת-חינם הזאת, ומשמתרגמים אנו את הסבריו ״המודרניים״ לשפה העברית המקורית של שכר ועונש, נעשית סוףֿסוף התשובה ברורה לחלוטין׃ הבית השני חרב, ולא ניצחנו את רומא, ומשיח לא בא באותה שעה גדולה, שכמעט הכול היה מוכן לבואו – מפני שאבותינו לא קיימו כהלכה את מצות שנת היובל,עה ותלמידי חכמינו לא נעשו ״לויים״, ואילו האיסיים שביקשו להיות ״לויים״ לא ההינו להיות חיל השם וללכת לעם, אלא נמלטו למדבר. [ואכן, משרק נכונים אנו להבין – כלום מקרה הוא רציפות הפּרשיות ׳בּהר׳ֿ׳בחוקותי׳, וכלום אין התוכחה אומרת כמעט במפורש, וחוזרת ואומרת, שכל עיקרה של הגלות לא בא אלא כדי לרצות את השבּתות אשר לא שבתה הארץ בשבתנו עליה? גם את גלות בבל תולה המקרא באותו חטא ממש, ככתוב בדברי הימים ב׳, ל״ו כ״א].
אולם, העובדה נשארת שעקרון שנת היובל לא צמח כנראה רק בבחינת חזון מופשט, אלא היה תמיד מושרש במציאות העברית והארץ-ישראלית. טבעה של ארץ-ישראל אינו יפה לא למשטר העבדות המצרי ולא לעושר הרב של היחידים׃ אין היא ארץ של מפעלים כלכליים גדולים ומרוכזים, אלא מעצם טבעה היא נועדת למשקי חקלאות, חרושת ומסחר קטנים, המפרנסים את בעליהם, ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״, והדבר הזה הטביע את אופיו על העם היהודי ועל כל פרט ופרט בו מאז ומעולם ועד היום הזה; ברוח הזאת חדורים התנ״ך והתלמוד ומוסר האחווה הישראלית שבהם, והתלמוד הלוא הוא ממש הדפוס שבו עוצב האיש היהודי כל ימי גלותנו, להיותו המשך ישיר ורצוף להוויה הארץ-ישראלית.
עקרון שנת היובל – תפקידו היה רק להקנות יציבות מתוכננת להוויה הטובה הזאת, הקיימת ממילא, לבער את הקוצים והברקנים העולים סביבה בהתפתחות הספונטנית וליישר מדי פעם בפעם את הדוּריה המתהווים, שאינם מסוגלים אמנם להגיע להיות הרים, אך העשויים בינתיים להפוך את המישור הרגיל לתוהו-ובוהו של גבעות וגאיות, כפי שהיה בימי הקנאים.
מדוע לא הוגשם אפוא התכנון הזה בחיים – זאת לא הסבירו ההיסטוריונים, ולא זהו המקום לחקור בדבר; אך ודאי לא מפני ״טבע האדם״ שאינו מאפשר תכנון כזה לא הוגשם עקרון שנת היובל׃ העם העברי הגשים בכוחה של רוח הקודש השוררת בו – ואפילו תוך היותו חוטא נגד מצות השסתום הביטחוני של שנת היובל, הנועד לשמר את רוח הקודש הזאת – דברים קשים אולי יותר משנת היובל ובלתי-אפשריים אולי יותר ממנה ל״טבע האדם״. מסתבר – כדברי הגמרא [ברכות ד א; יומא ט ב - י א; יבמות פו ב; ערכין לב ב] – שהסיבה האמתית היא באותו חטא קדום שגרם כי לא יחזרו בני יהודה מבבל ביד רמה וכאיש אחד, כבימי יהושע בן-נון, אלא ילכו רק מיעוטם וברשותו של כורש, וכך היתה גאולתם חלקית ודלה וסבילה יותר מדי, ולא יכול היה להתגבש מתוכה שבט לוי של ממש, ואף נמנעה בה תודעה של שלמות לאומית – תודעה שהיא
תנאי, כמובן, למוסר השוואה לאומי [ולא מיבעיא בימי הבית הראשון, למרות שורשיו בדרך הגאולה הרמה, כי כל אותה תקופה נמשכה עדיין התגבשותה של תורת ישראל, ואילו הוויה מושלמת ברוח התורה עדיין לא נוצרה].
יהא אם-כן כאשר יהיה הדבר, גם אם לא קויימה אצלנו מצוות היובל לכל פרטיה, הרי בעקב אותה מציאות מתאימה שהיתה, לא יכול היה החטא לרדת לשורשם של הדברים, והדבקות במוסר האחווה והנצח הישראלי יכלה להתמיד מכלֿמקום, ולוּ גם תוך פגימות וליקויים.
אכן, לפונקציה של שנת היובל שלא התמלאה היה העם צריך למצוא לו תחליף משלים עלֿכלֿפנים, והתחליף נמצא לו בשימת דגש עילאי, עד כדי חוסרֿפרופורציה, בשסתום הביטחון הנוסף של תורתֿ ישראל – ב״תרגילי הסדר״ של המצוות הפורמליות – ובאופן כזה הוצא חלקֿ הארי ממרץ חייו על שימור החיים, לא מתוכם עצמם כביכול, אלא באופן מלאכותי; וגם הדבר הזה היה אחד הגורמים החשובים לחוסרֿיעילותה של
המלחמה ברומאים, ולאריכות הגלות שאחריה, ולעוצמתה ההרסנית של הריאקציה בימי התחייה [״תני רבי חייא׃ שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ הנטיעות״; (בראשית רבה יט ג)].
אך עם כל החסרונות שבדרך השימור הזאת, הלוא מכל מקום השתמרה בה תורתֿישראל בשלמותה, על רוחה ועל מוּסרה ועל שאיפותיה, ממש כאילו קויימה מצוות שנת היובל למעשה כל אותן השנים; ואמנם השתמרה לנו בדרך הזאת גם המצווה הזאת עצמה, כחזון העתיד סוףֿסוף להתגשם בימי גאולתנו, כאשר נבריא מכל חטאינו ונחזור לחיות את החיים התקינים שצוּוינו עליהם, בדרך שתבטיח לנו נצח של חירות, ולא התמדה של עבדות׃ ״
וכן לעתיד לבוא, בביאה שלישית, בעת שיכנסו לארץ, יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ִויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות. // ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה ִ ָבּתורה
״ (רמב״ם, הלכות שמיטה ויובל יב טז, והלכות מלכים יא א).
ולא מן השפה ולחוץ נשמר לנו החזון הזה, אלא כל ההלכה התלמודית מכוּונת להגשמתו למעשה; ראה, למשל, את דיני האונאה שלנו, המיוחדים במינם, ודין ״
המשתכר אל ישתכר יותר על שתוּת [= ששית]
״ (בבא מציעא מ ב), ובייחוד הבניין האדריכלי העצום של דיני הירושה העבריים, אשר חזון שנת היובל המונח ביסודם הוא הפתרון לתמיהתם של אלה שאינם משכילים להבינם [דיני הירושה העבריים הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לפלא הפלאים הסוציולוגי הזה, כיצד המשיך העם העברי לפתח בגולה את ״המשפט האזרחי״ שלו מתוך התעלמות ממסיבות חייו הממשיות ואף בסתירה בולטת אליהן, כדי שבגלל מסיבות העראי האלו לא תיפסק אפילו לשעה אחת רציפות החיים כפי שאנו מצוּוים לחיותם במלכות ישראל החופשית בארץ-ישראל].
ובאופן כזה נמצאת לנו שיטה כלכלית אשר אליה נכוון את חתירתנו, ושהיא לא רק פועלֿיוצא בלתיֿנמנע מכל החידוש המוסרי אשר שומה עלינו להתחדש כדי שנוכל להתקיים, אלא גם הפתרון המותאם ביותר, כפי שראינו, למסיבות הממשיות של הטבע הארץֿישראלי אשר בתוכו תצטרך הכלכלה הלאומית שלנו להתפתח; שלא כשיטות הכלכליות האחרות המתחרות על נפשנו, עקרון שנת היובל אינו ערך מוסרי פורמלי ומופשט, המובא ביבוא אוטומטי, אלא הוא פתרון מוסריֿתוכני, שכלֿכולו הוא מעורה במטרה הממשית והמסוימת של נצח ישראל במלכות ישראל שבארץֿישראל, דווקא ְואך ורק.
וזוהי אולי הדוגמה היחידה, שבה אין המעבר מן האמונות המוסריות הנתונות [כיום] אל המוסר שאנו חייבים בו כרוך בעקירה הטוטלית של כל הלךֿהנפש אשר למד העם לדבּוק בו ולהוקירו בדורות האחרונים׃ במבוא לפרק י״א עמדנו על העובדה שהנטייה הסוציאליסטית הכּתה שורשים איתנים למדי בתרבותו של היישוב הארץֿישראלי, ואילו בסעיף על הבעיה הכלכלית של המדינה ראינו את התפתחותה של נטייה קפיטליסטית מפורשת, למרות הנטייה הראשונה. על כך יש להוסיף את עובדות המציאות הקונקרטית שלנו, שמצד אחד אין אנו יכולים לוותר, אף במסגרת של כלכלת המעבר הצבאית, על יבוא הון עברי פרטי לארץ, גם אם אין יבוא חופשי מכוונות אינדיבידואליסטיות, ושמצד שני – המפעלים הכלכליים הגדולים ביותר בארץ, ורוב הקרקעות, אינם מסורים בדרךֿכלל לבעלות הפרטית של יחידים, ולמרות ההתפתחות ההרסנית שבתקופת המדינה – עדיין מעורים המפעלים הללו, ובייחוד הקיבוצים ויישוביֿהחקלאות הדומים, באידאולוגיה המצדיקה את עיקר קיומם במישרין מתוך שאיפת תחייתנו הלאומית. וכל העובדות האלו זקוקות רק לאינטגרציה ולהתאמה הדדית בכיוון הראוי כדי שתהפוכנה
בעצמן להיות לבנים ונדבכים בבניין כלכלתנו על עקרון היובל והעיקרון ״
כי לי הארץ
״, בצורה ההולמת את בעיות הייצור בימינו.
אכן, בכל אלה חסר לנו עדיין הגורם העיקרי של שבט לוי – ושוב חסרים אנו עדיין את שלמות האומה – שהלוא גם הגאולה בימינו לא התחילה מיציאת מצרים ביד רמה, אלא תחילתה היתה כמעט מכל הבחינות פגומה אפילו יותר מתחילת הגאולה בימי בית שני. אולם, שלמות האומה היא עניין של קיבוץ גלויות – וזוהי משימה שעדיין מקווים אנו להשלים, לכל הדעות; ואילו ביחס למעמד הלִויה יש לומר, כי לפחות בזה מצבנו שלנו הוא משופר יותר, כפי שראינו, כי היסוד ״החלוצי״ [במובן של אידאליזם לאומי ואחווה חסרת פניות אישיות] בתחייה בימינו היה מוגבר, אולי לאין ערוך, לעומת מה שהיה בימי בית שני – ובינינו לבין המסורת ״החלוצית״ הכּנה הזאת אינן מפרידות אלא שנים מועטות.
יתרֿעלֿכן, היסוד הזה חודש בצורת מלחמתֿתנופה – לא כעבור מאות בשנים, כפי שהיה [בהתקוממות החשמונאים] בימי בית שני – אלא תוך עשרות שנים אחדות, במלחמת המחתרת, ובייחוד במסגרת של לח״י, שעלתה במוסר האחווה שלה ובתנופתה המוסרית הכללית הרבה על המסגרת של אצ״ל, בעקב חוסרֿהבית של רוב לוחמיה ומסורת הסוהר והמחתרת שלה, שהיתה יותר ארוכה ויותר אינטנסיבית. ואכן, מבחינתנו אפשר להעריך ולומר, שכאשר נשברה המסגרת הזאת, היה אבדן הכוח המוסרי הטמון בה קשה אולי יותר מאבדן עצם המסגרת הפוליטית והמלחמתית להגשמת כיסופי הגאולה; כי היה מקום לקוות, שמן האחווה וחוסרֿהאינטרסנטיות, ומן הדבקות העילאית של לח״י בכיסופים למלכות ישראל, יתפתח לבסוף אותו שבט לוי הנחוץ לנו, ואשר בשום מסגרת אחרת לא נמצאו לו כל תנאיֿהיסוד הללו במידה כזאת – והלוא לצירוף המבורך של כל תנאי היסוד הללו קשה למצוא תחליף, הרבה יותר מאשר למסגרת פוליטית ומלחמתית גרידא [וראה ב׳כתבי לח״י׳, כרך א׳, עמודה 70, שתקווה זו אמנם היתה מגובשת במחשבתו של יאיר כייעוד מפורש: "
ברור
לכול כי התחלנו להיות תנועה עצמאית; ותנועה עצמאית – המאמינה שהיא תהא
ברבות הימים לתנועת החירות בישראל, אשר תקיים את ייעודי האומה במלואם –
איננה יכולה לצמצם את עצמה ב׳דלת׳ אמותיו של האלף-בית האידאולוגי שקדם
לפילוג [מן האצ״ל]. המפקדה מאמינה שהארגון יחיה ויילחם תמיד. רוצים אנו
להתוות דרך לאדנות ולשלטון, לחיי חירות וכבוד... בתור הבית השלישי,
לכשתיכבש המולדת לאחוזת עולם. עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה; כת
נושאי רעיון קדוש; כת שוחרי החירות ולוחמיה, אשר פניהם לגאולה השלמה של
האומה כולה ברוח ובחומר
"].
אך מסתבר, בדיעבד, שכאשר אמנם נצח ישראל לא ישקר, ותקום אצלנו התעוררות לאומית עילאית כדרוש, תדרושנה ממנה המסיבות להתגבר על קשיים, שבוודאי לא יהיו פחותים מאלה שעמדו לפני המסגרת של לח״י – והקשיים הללו ְיפתחו בה אחווה ודבקות ונאמנות ועוצמה של כיסופים, אשר רוחם המוסרית של לח״י תוכל להיחשב לעומתן כהקדמה בעלמא. מן המהפכה הטוטלית העומדת לפנינו, משחרור הר הבית מזאבי הטרף של כל העולם כולו, מן הבנייה המפרכת של מלכות ישראל מתוך עם קשה-עורף שוגה ומתנכר – בוודאי יקום לנו גם שבט לוי.