הבעיה היא ביישום

מאת: אראל

אל:

א. יש מקום לאוצר בית דין כאשר הוא משמש כאמצעי לזיכוי הרבים במצוה; הבעיה אינה ברעיון העקרוני אלא ביישום הנוכחי שלו.

ב. "לרובנו את הזמן והאפשרות הזאת, ולכן אנו מעוניינים לשלם למישהו אחר שיעשה בשבילנו את עבודת האיסוף וההובלה" - אין זה הוגן להחליט בשביל אחרים במה הם מעוניינים, כל עוד לא נותנים להם את המידע הדרוש כדי להחליט בעצמם. בית הדין צריך לתת לציבור את כל המידע לגבי מיקום השדות ומה גדל בהם, ולתת להם להחליט אם הם מעוניינים לקטוף בעצמם או לשלם לשליחי בית הדין. אני מציע לכל מי שמעוניין לסמוך על אוצר בית דין, לפנות לכל אחד מבתי הדין, ולבקש מהם שיפרסמו ברבים את מיקומי השדות, ולפי תגובתם, להסיק האם מדובר בכלי לקיום המצוה, או ב"קרדום לחפור בו".

ג. "לגבי לאוקמי פירא, המציאות היא שהציבור לא יסתפק באכילת ירקות כמושים שישבו חודשים בקירור" - מי שהמצוה חשובה לו, יאכל את הפירות והירקות משום שהם קדושים, ולא משום שהם יפים או טעימים. דווקא העובדה שהפרי לא עבר שום עיבוד ולא נעשתה בו כל מלאכה, היא העושה אותו מהודר יותר. אנשים משקיעים הרבה כדי להשיג "שמן קדוש" או "קמיע קדוש" (לא אמרתי שזה טוב, אבל התופעה קיימת); הם בוודאי ישקיעו הרבה כדי להשיג פירות קדושים. אמנם, ישנם אנשים שאינם מכירים בקדושתם של הפירות - וכדי לזכות גם אותם במצוה, ייתכן שצריך להשקיע בשיפור צורתם החיצונית וטעמם של הפירות.

ד. אמנם, כל זה אינו מצדיק לעשות מלאכות על מנת לשפר את *כמותם* של הפירות. לזה כבר אין כל היתר - גם לדעת הרמב"ן. המצוה היא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לאכול את הפירות שצמחו מאליהם כאשר הארץ שבתה; אם הפירות נגמרים - נגמרה המצוה; אפשר לאכול פירות מיובשים או משומרים או לייבא מחו"ל. אין כל מצוה באכילת פירות שצמחו כתוצאה ממלאכות שאנחנו עשינו - זו מצוה הבאה בעבירה.