יש לכל ירא שמים להימנע מלהסתמך על היתר עיסקא

מאת: דניאל משה לוי

מידע לקראת הקמת בית

בחור יקר, בשנים הקרובות הנך מתעתד להקים בית בישראל, ואז תהיה אחראי על עניני הכספים של משפחתך החדשה. בימינו, מחייב הדבר פתיחת חשבון בבנק, וכשתעשה זאת, ינסו הבנקים לפתותך לקחת הלוואות מהם, וכך להפוך להם עבד לכל ימי חייך.

בשורות להלן יוסבר מדוע אסור לקחת הלוואה מבנק (והמשמעות המעשית: לפתוח חשבון בבנק הדואר בלבד, שבו אין הלוואות, או בלית ברירה, בבנק רגיל אך ללא מסגרת אשראי וכרטיסי אשראי.)

אנו תקוה שהדברים אכן יהיו לך לעזר בהמשך דרכך בחיים.

הקדמה

הלוואה בריבית אסורה מהתורה, והמלוה בריבית קבעו חז"ל שהוא 'רשע' הפסול לעדות (סנה' פ"ג מ"ג), " כופר בעיקר " (ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ח), ואף " לא יחיה לעולם הבא " (שמו"ר ל"א ו'). בפועל, יהודים שומרי מצוות אינם נמנעים מללוות ולהלוות לבנקים בריבית, בהסתמכם על תעודת 'היתר עיסקא'. קונטרס זה דן בתעודה זו, האם אכן בכוחה להפוך את הריבית הבנקאית למותרת.

'עיסקא' – מהי?

על קירות הבנקים תלויה מודעה שנאמר בה: " כל עיסקה בנקאית שיש בה חשש ריבית – תהיה ביד החייב בתורת עיסקא ". בכדי להבין מהי 'עיסקא' יש להכיר שני מושגי יסוד: מילוה ופיקדון.

• מילוה – כסף (או דבר אחר) הניתן למקבל לצורכו. המילוה הופך להיות ממון המקבל, ולכן אם נאבד, אפילו באונס, המקבל חייב לשלם תמורתו, ואם הושבח, הריוח הוא של המקבל.
• פיקדון – כסף (או דבר אחר) הניתן למקבל לשמירה. הפיקדון נשאר ממון הנותן, ולכן אם נאבד באונס, אין המקבל חייב לשלם תמורתו, ואם הושבח, הריוח שייך לנותן.
  

וזוהי משמעות ה'עיסקא': בכל פעם שהבנק נותן (או מקבל) כסף, רק מחצית ממנו היא מילוה, ואילו המחצית השניה היא פיקדון. ממילא אם קנה המקבל בכסף זה סחורה בזול ומכרה ביוקר, מחצית הריוח שייך לבנק. אין מדובר בריבית, שהיא שכר על מילוה, ואסורה. אלא בריוח של פיקדון, שהוא מותר.

מקור דין 'עיסקא' הוא במשנה (ב"מ פ"ה, מ"ד), וממנו התפתח מאוחר יותר 'היתר עיסקא', שיוסבר להלן.

'היתר עיסקא' מהו?

בנתינת ממון בעיסקא קיימת אפשרות שלא תתקיים עיסקה ריווחית, ואז לא ירויח ה'נותן'. קיימת גם אפשרות שהממון יאבד (באונס) או שירד ערכו. ואז, לא רק שלא ירויח הנותן, אלא עוד יצא ניזוק.

בכדי להרויח גם במקרים אלו, הותקן 'היתר עיסקה', שהוא 'עיסקא' הנעשית בתנאי זה: " המקבל אינו נאמן על הפסד הקרן כי אם בעדים, ואינו נאמן על אי-ריוח כי אם בשבועה ". מכיון שכמעט לא קורה שה'מקבל' מביא עדים או נשבע, מקבל ה'נותן' ריוח גם אם העיסקה הפסידה.

'היתר עיסקא' לא היה קיים בימי חז"ל, ולהלן נבחן: האם לדעתם מותר לעשות 'היתר עיסקא'?

איסור שאילת שלום

מובא בגמרא: " רשב"י אומר: מנין לנושה בחבירו, ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום? ת"ל 'נשך כל דבר אשר ישך' – אפילו דבור אסור " (ב"מ ע"ה ,ע"ב). מכאן שאסור ללוה לעשות למלוה שום טובה שלא היה עושה אילולי ההלואה, ואפילו דבור קל, וזוהי 'ריבית דברים'.

וכאן המקום לשאול על התנאי ב'היתר עיסקה', המחייב את שומר הפיקדון לשלם ריוח אם אינו נשבע. האם אילולי שהיה מקבל הלואה היה מוכן להיות שומר פיקדון בתנאים כה גרועים? ודאי שלא. (אמנם כל שותפים שאחד מהם נושא ונותן, חייב שבועה. אך רק במקרה "שיש טענה ביניהם" (שבועות מ"ח ע"ב), כלומר "שיהיה לו איזה הוכחה שיחשוד אותו, דבלאו הכי לא משביעין" (נתיה"מ – חידושים חו"מ צ"ג, ד'), ויש אומרים שהנטען אף יכול לתבוע שהטוען ישבע שהוא באמת חושדו (שו"ע חו"מ פ"ז י"א) . הוא עושה זאת רק משום ההלואה. האם התחייבות ממונית פחותה משאילת שלום? ( וכן בספר ברית יהודה נשאר בצ"ע: "לכל הפחות מדין רבית דברים ליתסר." (פל"ז סוף הערה כ')) .

מסקנה: מדברי חז"ל על איסור שאילת שלום (ריבית דברים), עולה כי נטילת הלואה מבנק היא אסורה, משום שהיא כרוכה בהתחייבות לשמור פיקדון באופן שלא היה נעשה אילולי ההלואה.

יתירה מזו, הלואות אלו הן ריבית גמורה, ולא רק ריבית דברים, כפי שנראה בפיסקה הבאה.

'היתר השבת אבדה'

אדם אמר לחבירו: "הרי לך 100 שקל, ועליך להחזיר 120 שקל. בכדי להינצל מאיסור ריבית הריני מודיע כי רק 100 שקל יהיו פירעון ההלואה, ואילו 20 השקל הנותרים יהיו בתורת השבת אבדה שלי שאולי מצאת ושכחת. ואינך נאמן שלא מצאת אלא בשבועה חמורה."

האם 'פיתרון הלכתי' זה יהיה קביל? ודאי שלא. ואף שקיימת אפשרות שהלווה מצא אבידה של המלוה בסכום זה ושכח, הרי " המוציא מחבירו עליו הראיה ", והוא פטור מלשלם. אם למרות זאת מתחייב הלווה לשלם, הרי זה תשלום על ההלואה, האסור גם אם ייקרא 'דמי השבת אבידה'.

ועתה נדון על המשפט המופיע ב'היתר עיסקה' שבו מתחייב הלווה לשלם רווחים שאולי נעשו מהפיקדון. מדובר בממון שאינו חייב לשלם, שהרי " המוציא מחבירו עליו הראיה ", והוא מתחייב לשלמו רק כדי לקבל הלואה. במה שונה זה מ'היתר השבת אבידה' המתואר למעלה? בשני המקרים מדובר על ריבית גמורה הניתנת כתשלום על הלואה, ו'שינוי השם' שנעשה לה אינו שונה מחזיר שבעליו יכריז כי הוא טלה.

[וכעין שכתב בעל העיטור: " עיסקא דנהגו בה עתה ואמרינן בההוא הנאה דפטר ליה משבועה מותר... קרוב אני לומר דריבית קצוצה היא, דשכר דמיו עומד ונוטל. " (מובא בב"י יו"ד קע"ז).]

ובעל ה'לבוש', שחי בדור שבו הותקן ה'היתר עיסקא', האריך בכך: " ראיתי תחבולה שיהא המלוה בטוח שירויח... ריבית גמור... השטרות הנזכרים מכשילים הרבים לעבור על כמה לאוין ". וכו' (יו"ד קס"ז, א')

והגר"א, שבדורו כבר היה ה'היתר עיסקא' מקובל על הכל, אמר: " בית דין של מעלה אינם מתחשבים באלו ההיתרים ומכים ומענישים. " (מעשה רב החדש, י"ג)

ואף בדורנו, שבו יש ל'היתר עיסקא' מעמד של 'הלכה למשה לסיני' שאין להרהר אחריה, תמה עליו הגרשז"א: " צ"ע דלכאורה הו"ל ממש ריבית קצוצה. " (מנחת שלמה קמא, כ"ח, ה').]

מסקנה: 'היתר עיסקה' של הבנקים הוא ריבית גמורה בשינוי השם.

תנאים עם הקב"ה

בכדי להבין אל נכון את משמעות היתר העיסקה נציג את הסיפור הבא:

מסעדה הפתוחה בשבת ביקשה לקבל תעודת כשרות מן הרב. הפיתרון לבעיה ההלכתית של עבודה בשבת נמצא בחתימה על נוסח זה: " בעל המסעדה התחייב כי לא יעשה מלאכה האסורה בשבת, ואילו הרב חייב ליידע את בעל המסעדה על מלאכות האסורות בשבת הקיימות בה, ואינו נאמן אלא בשבועה. אם לא בא להשבע מהווה הדבר הודאה כי כל הנעשה במסעדה מותר בשבת. " כך יכלה המסעדה לעבוד בשבת, וגם לקבל תעודת כשרות.

מגוחך? ובמה שונה ממנו היתר עיסקה? הרי ריבית אסורה גם כשהלווה מסכים (ב"מ ס"א.), והסכמתו או הודאתו לא מועילים. הרי זה ככל מצוה שבין אדם למקום, שרק הקב"ה בעצמו יכול למחול עליה. (והכלל "מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים" לא תופס במי שמתנה לשלם כדי לקבל הלוואה. שא"כ בטל איסור ריבית) . [כדברי הט"ז: " יש בהודאה כח לחייב עצמו ממון שאינו חייב. אבל חלק גבוה מי ימחול? " (יו"ד קע"ג ט').]

האם כשחברי מודיעני שבשר המוגש לי אינו כשר, האם מותר לי לעשות 'היתר אכילה' שיפטור אותי מלהאמין לו אם אינו נשבע?

לסיכום: מי שסבור כי היתר עיסקא הוא היתר אמיתי, מוזמן להרחיבו לכל איסורי התורה. אך מי שמבין שהיתר מעין זה לא תקף בדיני שבת ומאכלות אסורות, איך יוכל לקבלו על איסור ריבית?

קרוב לשכר ורחוק להפסד

עד כאן הראנו את בעייתיות המשפט " אין המקבל נאמן על אי ריוח אלא בשבועה ". אך ב'היתר עיסקה' קיים מוקש נוסף, והוא המשפט " אין המקבל נאמן על ההפסד אלא בעדים ". ונפרט:

מדינא דגמרא, מותר לנותן כסף לעיסקה ליטול מן הרווחים, רק אם הוא שותף גם בהפסדים, ואילו עיסקה שבה הנותן לא משתתף בהפסדים, אסור לו לקחת חלק ברווחים. כלשון חז"ל: " קרוב לשכר ורחוק להפסד, אסור משום ריבית, וזוהי מידת רשעים " (תוספתא ב"מ פ"ד ט').

התנאי " אין המקבל נאמן על ההפסד אלא בעדים " מצמצם מאד את שותפות הנותן בהפסד, אך כיון שהיא בגדר האפשר, התירו זאת בדוחק, " אע"ג דדומין קצת לחוכא ואיטלולא " (תרומת הדשן א' ש"ב). אך כאשר מעמידים תנאי מגביל יותר, ההופך את השותפות בהפסד ללא סבירה ("אינו נאמן על ההפסד אלא בעדות פלוני ופלוני שאינם בקיאים במו"מ"), העיסקה היא " איסור גמור. דקרוב לשכר ורחוק לגמרי מן ההפסד " (ט"ז יו"ד קס"ז א').

המצב היום הוא, שרוב לקוחות הבנק אפילו אינם יודעים מאפשרות הבאת עדים במקרה הפסד, ושותפות הבנק בהפסד היא אם כן לא סבירה. זהו אם כן "איסור גמור. שרחוק לגמרי מן ההפסד".

וכן מפקיד בתוכנית חיסכון, ברור לו שהבנק לא יעיז לומר שאינו משלם את מלוא הסכום בטענה שיש עדים שהפסיד. גם תוכנית חיסכון היא אם כן "איסור גמור. שרחוק לגמרי מן ההפסד".

יתירה מזו, לפני מספר שנים אירע שאדם שלווה מבנק כדי להשקיע במניות, והמניות נפלו, תבע מהבנק שישתתף בהפסד. כשנוכחו הבנקים כי קיימת אפשרות להפסיד מן ה'היתר עיסקה', הם משכו ידיהם ממנו. בכדי לרצות את הבנקים נוסח ההיתר מחדש, ונאמר בו כי הבנק קונה חלק בכל נכסי הלקוח, גם כאשר ההלוואה מיועדת למטרה מסויימת (מניה, דירה, וכדו'). מכאן ואילך, הבאת עדים הפכה להיות בלתי אפשרית לחלוטין. שהרי איך יכולים עדים לומר כי הם מכירים את כל נכסי הלקוח ויודעים שהפסידו? אולי רשומות על שמו מניות אחרות שהרויחו?

לאחר 'תיקון' זה ששיחרר את הבנקים מאפשרות של שותפות בהפסד, הם ניאותו לחזור ולקבל את היתר העיסקה. ומכאן ואילך אין שום ספק כי היתר זה הוא "קרוב לשכר ורחוק להפסד".

לסיכום: בנוסח המקובל היום של היתר העיסקא, אין ה'נותן' משתתף בהפסדים. ולכן הוא אסור אף אם היה מדובר רק ברווחים אמיתיים. שהרי "קרוב לשכר ורחוק להפסד – אסור".

איפה ה'פיקדון'?

עד כאן עסקנו בבעיתיות עיסקאות הנעשות ב'היתר עיסקא'. אך כשמדובר בהלוואה בנקאית, זו כלל אינה 'עיסקה', אלא 'הלוואה', וממילא לא יכול לחול עליה ההיתר. ונסביר:

ברוב המקרים בהם לקוח חייב לבנק, הכסף לא מגיע לידיו. לדוגמא: כשהוא קונה בחנות ומשלם בצ'ק (או כרטיס אשראי), הבנק מעביר את התשלום ישירות לבעל החנות, ומחייב את חשבון הלקוח, ואם החשבון במינוס, נוספת לכך ריבית. ההצדקה ההלכתית לריבית זו היא, שזהו הריוח שעשה הלקוח בפיקדון שנמסר לו. אך הרי הכסף לא היה אצלו אפילו רגע. כיצד אם כן אפשר לדבר על 'פיקדון'?

הוא הדין בחיובים אחרים (הוראות קבע, דמי ניהול) שהבנק גובה עליהם ריבית. היכן הוא ה'פיקדון' שבשמו מתירים ריבית?

ואף במקרים שהבנק מוסר ללקוח כסף ביד. הרי כל זמן שלא נאמר לו אחרת, מותר לו לעשות בכסף כרצונו. כלומר, זהו מילוה ולא פיקדון. אם אין פיקדון, על מה חל ה'היתר עיסקה'?

בכדי להתגבר על בעיה זו, יש ב'היתר עיסקה' משפט האומר שכאשר הלקוח חייב לבנק, הוא מקנה לבנק חלק בכל נכסיו בשווי החוב. חלק זה הוא ה'פיקדון' של הבנק, ועליו חל ההיתר (וכן להיפך).

מה דעת חז"ל על 'מכירה' זו? כך שנו רבותינו: " מכר לו בית ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם, אסור " (לקונה להנות מהבית) (בבא מציעא ס"ה, ע"ב). " דנמצא שאין זה מכר, וכשאכל פירות, שכר מעותיו עומד ונוטל " (רש"י). ש" ירדה תורה לסוף דעתם דלהלוואה גמורה נעשה " (ריטב"א ב"מ ס"ג.)

הרי לנו שגם במכירת נכס העובר באמת לידי הקונה, שקנה על דעת שהמכירה תתקייים, אם חוזר לידי המוכר נקרא הדבר 'הלוואה' ולא 'מכר' ואינה מפקיעה איסור ריבית. על אחת כמה וכמה כשהנכס אינו עובר בפועל לידי הקונה, שקנה על דעת שהמכירה לא תתקיים, ודאי שזוהי הלוואה ולא מכר. ( אמנם יש חולקים על הריטב"א וסוברים שאינו אסור מדאוריתא (וכך הוא ודאי לדעת ר' יהודה בגמרא), אך בנד"ד, של'מכירה' אין אפילו צל של דמיון למכירה אמיתית, מן הסתם יודו כולם שזוהי הלוואה ולא מכירה) .

זאת ועוד, תנאי ראשון למכירה הוא שיהיה ברור מה קונים, מה שלא קורה ב'מכירה' שלנו. שהרי הלשון 'כל נכסיו' או 'כל עסקיו (הטובים)' אינו ברור מה הוא כולל. האם 'כל נכסיו' כפשוטו? האם רק דברים המביאים ריוח? אם כן, מה הקו המבדיל בין מביא ריוח ללא מביא? (הרי כל חפץ יכול להתגלות כמניב רווחים).

הסכמת שני הצדדים לערוך 'חוזה מכר' על נכס לא מוגדר מוכיחה בבירור שאינה בעיניהם אלא חוכא ואיטלולא ולא מכירה של ממש. ואם אין מכירה, אין 'פיקדון'.

( דברינו הם כששני הצדדים יודעים את הסכם ה'מכירה'. אך למעשה, רוב לקוחות הבנקים כלל אינם יודעים שבכל פעם שהבנק מחייבם ביתרת חובה, הם מקנים לו חלק מנכסיהם, (ובכל זיכוי, הם קונים חלק מנכסי הבנק). אם כן, הקנין שבו תלוי היתר העיסקא נעשה בלא כוונה, ו"בלא כוונת קנין הוי מעשה קוף בעלמא. ובמה ישתנה החפץ או הקרקע מרשות לרשות?" (ערוה"ש חו"מ קפ"ט)) .

זאת ועוד, בדבר שמחירו נתון למשא ומתן, הקנין חל רק אם הוסכם המחיר, מה שלא קורה בנדון דידן. (לדוגמא: האם קבעו מה שווי הדירה כדי לדעת כמה אחוז ממנה עובר לבעלות הבנק?)

[ובנוסח ה'היתר עיסקא' של אחד הבנקים הוסיפו משפט האומר ששומת הנכס תיקבע ע"י בקיאים שיבחר הבנק. דבר זה אכן פותר את הבעיה הנזכרת (ע"ז ע"ב. וטוש"ע חו"מ ר"ו), אך רק אם השומא מתבצעת למעשה. בפועל, השומא לא מתבצעת. ואם השומא שבה תלוי הקנין לא נעשתה, אין קנין ואין 'פיקדון'.]

מה שנותר אם כן הוא, שההצהרה על 'פיקדון' היא פיטומי מילי בעלמא. החיובים הבנקאיים הם מילוה ולא פיקדון, וממילא ב'היתר עיסקא' זה אין כל ממש.

משכנתא

קניית דירה היא מצב שבו ניתן ביתר קלות להתיר פעילות בנקאית, וזאת אם הבנק ינהג בדרך 'קניה' ולא בדרך 'הלואה'. כלומר, הבנק אינו מלוה כסף ללקוח כדי שיקנה דירה לעצמו, אלא נותן כסף כדי לקנות בו חלק מהדירה עבור הבנק, בתנאי שהלקוח יקנה ממנו אחר כך חלק זה מעט מעט בכל חודש.

כאן הבנק יכול להרויח ביושר משני דברים: א) דמי שכירות לפי חלקו בדירה. (ולא דמי ל" מכר לו בית ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם, אסור (לקונה להנות מהבית)" (בבא מציעא ס"ה, ע"ב). משום שהבית לא היה מעולם של הלקוח. ומדוע לא ישלם שכירות על בית שאינו שלו?) .

ב) כאשר מחיר הדירה עולה (מה שקורה בדרך כלל), יקבל הבנק מחיר גבוה יותר מהמחיר שבו קנה.

אמנם, הבנק צריך להיות מוכן שאם ערך הבית יורד, לא ירויח הבנק אלא יפסיד. (ואם יעמוד הבית שומם, אף ישלם ארנונה). מקרים אלו הם מיעוט, ובראיה כוללת, התנהלות זו כדאית לבנק.

במשכנתא ניתן אם כן למצוא דרך לעשותה בצורה מותרת ורווחית לבנק. אך נכון להיום, משכנתא אינה אלא הלוואה ללקוח שקנה דירה לעצמו, עם ריבית שאינה מתחשבת אם ערך הדירה עלה ובכמה.

אשריך בעולם הזה

עד כאן עסקנו בהיבט ההלכתי של הלוואות הבנקים, ונוכחנו כי יש בהם איסור. אך הימנעות מלהיזקק לבנקים נושאת בחובה גם ריוח בעולם הזה.

שהרי כידוע, חובות גורמים לצער גדול ולטירדה רבה, ואדם מן השורה לא ירצה להיות חייב. אך הבנקים, שפרנסתם על הלוואה בריבית, מעוניינים כי האנשים יהיו חייבים להם, ולכן הם 'נדיבים' הנותנים הלוואות בקלות רבה. כך נופלים רוב האנשים למלכודת החובות, עם כל המשתמע מכך.

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מגיעה עת השאת הצאצאים, שפעמים רבות מתלווית לכך התחייבות ההורים לקניית דירה (או חלק ממנה). השאלה המתבקשת: "כסף מנלן?" נענית ב"מה הבעיה? לוקחים מהבנק". וכך נכנסים ההורים לחובות מעיקים, ההופכים את נישואי הילדים משמחה לעצב, ואנשים ישרים מגלים לפתע כי נהיו "לוה רשע ולא ישלם".

ההבנה כי חתימה על הלוואה בנקאית היא איסור גמור, מונעת מלהגיע למצבים קשים. וכך הנזהר מריבית זוכה לקבל את פירות שכרו בעולם הזה, כאשר הקרן קיימת לו לעולם הבא.

יש שאמרו כי לבנקים מותרת ריבית , היות ואינם אדם פרטי אלא גוף ציבורי . אך מדברי חז " ל מוכח כי גם בגוף ציבורי חל איסור ריבית . ראה : מנחת יצחק ח " ג א ' וח " ד ט " ז - י " ז , מנחת שלמה קמא כ " ט ד - ה .

(קיימת צורה נוספת של 'היתר עיסקה', השכיחה פחות בזמננו, וזה ענינה: עיסקה על תנאי " שלא יתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה תהא כל האחריות על המקבל ", והנותן מרשה למקבל לעבור על התנאי. כך לא יפסיד הנותן אם תפסיד העיסקה, אך יטול מן הרווח. והוכיחו שגם תנאי שמותר לעבור עליו נקרא 'תנאי', ואם שינה מהתנאי, המקבל חולק בריוח ולא בהפסד, מדין " מי שנתן מעות ליקח חיטים ושינה המקבל ולקח שעורים, שאם פחתו פחתו למקבל, ואם הותירו הותירו לאמצע " (ב"ק ק"ב:). שלדעתם מותר היה לשליח לשנות ואינו נקרא גזלן. שהרי אם היה גזלן, מה שהותירו לא היה לאמצע.

אך דבריהם צ"ע. שהרי דברי הגמרא הם המשך לדין המופיע במשנה על מי שנתן צמר לצובעו אדום וצבעו שחור, שיד המשנה על התחתונה ואינו מקבל את שכרו, אלא רק את הוצאותיו (אם הן פחות מן השבח), משום ששינוי זה אין בו די כדי לקנות את הצמר. האם ניתן להסיק מכך שמותר לאומן לשנות מדעת בעל-הבית? ודאי שלא. הסיבה שהאומן אינו קונה אינה משום שלא עשה איסור, אלא משום שהשינוי שעשה אינו מספיק.

כך גם במי שמשנה מחיטים לשעורים. הוא ודאי עשה איסור, ולכן נקנס שכל ההפסד עליו. אך דבר זה אינו 'שינוי' כדי שיקנה לו החפץ. וכשם שכל גזלן שלא עשה שינוי עובר איסור, אף שלא קנה את החפץ, כך גם בנידון דידן. והסברא הפשוטה היא, שתנאי שמרשים לעבור עליו, אינו תנאי בכלל. וצע"ג.

וכן כתב החזון-איש: "הדברים צע"ג... שני הדברים יחד דמותר לשנות ואין בו משום ריבית הוא בלתי מובן" (חזו"א יו"ד ע"ז א').

בעיות נוספות שלא נידונו

1. הבנקים אינם מעוניינים שהלקוחות ידעו מהאפשרות ליפטר מהריבית, לכן בטפסים לא נכתב שזוהי עיסקה. והרי אסור לכתוב שטר בצורה מטעה, שמא יפול לידי יתומים (ב"מ ס"ח.). אם אסרו שטר היכול להטעות יתומים, ודאי ששטר המטעה את החותמים עצמם אסור.
2. גם בעסקא אמיתית אסור לקצוב סכום, דמחזי כריבית (טור וש"ע קע"ז). והדברים ק"ו לנדון דידן.
3. כיצד חיוב השבועה חל במקרים שהלקוחות ו'מורשי השבועה' של הבנק הם 'חשודים על השבועה'?
4. "צע"ג איך הותר "בזמנינו"... שהבי"ד לא נותנים לשום אדם לישבע... א"כ אינו אלא תחבולה בעלמא ליקח ריבית וצע"ג לדינא" (קונטרס אחרון לגר"י שרייבר בסוף 'קיצור דיני ריבית' לגר"מ שטרנבוך, עמ' שי"ג).

סוף דבר

'עיסקא' היא כסף הניתן בכדי לקנות בו סחורה בזול ולמוכרה ביוקר. חז"ל לימדונו שרק אם הנותן שותף בהפסדים, מותר לו גם להיות שותף ברווחים, ואין בכך משום ריבית.

'היתר עיסקא' מתיר לנותן להשתתף ברווחים למרות שאינו שותף בהפסדים, ואף כשאין רווחים. הדבר החל כהיתר זמני דחוק: " דברים תמוהים ונראין כהערמה, מכל מקום לצורך שעה אין לאוסרם, כדי לתת מחיה לבני ברית " (קונטרס אחרון ללחם הפנים) . והפך להיתר 'לכתחילה' לדורות.

מאוחר יותר התרחב ההיתר, ומהיתר לעיסקאות הפך להיתר גורף לכל הלואה בריבית.

לעיל הובאו מספר תמיהות בנוגע לכוח ה'היתר עיסקא' להתיר את איסור ריבית. גם אם נתעלם מהבעיות שהוזכרו ומבעיות אחרות, יש לזכור כי הנהלות הבנקים והערכאות אינם מאפשרים ליישמו בפועל, והוא הפך ל'אות מתה'. ( ראה שם בקונטרס אחרון, עמ' שמ"ב-שנ"ב. ושם הראה כי חתימות גדולי הדור על ההיתרים נעשו מחוסר ברירה, אך לשואלים בעל פה הורו לא לסמוך על ההיתר) .

כך שגם אם זה היה היתר אמיתי, כאשר מדובר בבנק זהו איסור לכל דבר.

המסקנה היא שיש להינזר מ'חסדי' הבנקים. העושה זאת, מלבד שניצול מאיסור חמור, זוכה לחיים טובים יותר בעולם הזה.