הפיכת כל ההלוואות בריבית במדינה לעסקאות

מאת: אראל

אל:

הקדמה

לפני זמן מה פנתה אליי, לגמ"ח פרטי שאני מנהל, אישה מבוגרת, אם לילדים. לפני מספר שנים היא לקחה הלוואה של 45 אלף ש"ח מאחד הבנקים הגדולים. מאז היא החזירה בסה"כ כ-47 אלף ש"ח, אולם, באמצע תקופת ההחזר, היא פוטרה מעבודתה ובעלה חלה בסרטן, ולכן לא יכלה להמשיך להחזיר. בגלל הריבית, החוב תפח, וכיום - אחרי כל מה שהחזירה - היא חייבת לבנק 50 אלף ש"ח. כיום היא משלמת כל חודש 750 ש"ח, רק בתור ריבית, כדי שהחוב לא יגדל, והבנק מאיים לפנות אותה מביתה כדי למכור את הבית ולכסות את החוב. הבית שלה הוא קטן וזול, ומחירו ירד מאז שקנתה אותו, כך שאם ימכרו את הבית, לא יישאר לה כסף כדי לקנות בית חדש.

פניתי לרבנים (הרב משה עמיאל והרב דב ליאור) , ושאלתי, האם במקרה כזה על השוטרים לסרב פקודה ולהימנע מגירוש יהודים מביתם; הם ענו לי שלא, הפקודה היא חוקית, כי לבנק יש "היתר עיסקה" ( http://www.tora.us.fm/tryg/ribit0/seruv.html) .

היתר עיסקה בימינו

היתר עיסקה משמעו, שלמעשה יש כאן שותפות עסקית בין הבנק לבין האישה - הבנק משתתף בעסקיה של האישה וזכאי לקבל אחוזים מהרווחים.

יש טוענים (הרב יעקב אריאל ועוד) , שהיתר עסקה אינו תקף כאשר ההלוואה נעשית למטרות צריכה; אך לשם כך הוסיפו בנוסח ההיתר סעיף האומר, שהשותפות היא לא על עסק מסויים, אלא על כל עסקיו הכשרים של הלווה, וזה כולל גם את עבודתו כשכיר; גם כאשר הלווה לוקח הלוואה למטרות צריכה, ההלוואה מאפשרת לו להמשיך לעבוד ולהרוויח כסף כשכיר, וראוי שהבנק יקבל חלק מהרווחים.

הבעיה בהיתר עסקה מתחילה כשמגיעים לשלב בירור הרווחים - כאשר הלווה טוען שלא הרוויח שום דבר ואף הפסיד, והבנק טוען שאינו מאמין לו. הנוסח המקובל של "היתר עסקה" מציב תנאים כמעט בלתי אפשריים בפני הלווה, כך שגם אם הלווה מביא ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר, בהתאם לכל דיני הראיות המקובלים, שהוא אכן הפסיד, בית המשפט לא יקבל את ראיותיו, ויקבע שהוא חייב לשלם למלוה אחוז מ"רווחים" שלא היו ולא נבראו.

יש כאן עוול משווע - כדי להגן על האינטרסים של בעלי ההון, חוסמים את זכותם היסודית של העובדים, להוכיח שמה שקרה אכן קרה. תופעה זו מנוגדת לעיקרון הבסיסי של "צדק צדק תרדוף" - יש לשפוט בצדק, לפי העובדות והראיות בכל מקרה לגופו.

כך מאפשרים לבנקים להיות המגזר היחיד שרווחיו מובטחים, ללא כל סיכון - גם כאשר כל המגזרים במשק מפסידים (כמו שקרה, למשל, בשנת הכספים 2002), הבנקים מרוויחים. זוהי הוכחה ברורה לכך שה"עיסקה" שנעשית כאן אינה עסקה הוגנת.

ההצעה שלי באה לתקן עוול זה.

הצעת חוק "היתר עיסקה"

לכאורה היה ראוי לקבוע, שבמדינה יהודית אין בכלל אפשרות להלוות בריבית; אולם איסור גורף על הלוואות בריבית הוא מהפכני מדי וסיכויי ההצלחה שלו קטנים. לפיכך בחרתי בפתרון מתון יותר, המאפשר לאנשים להמשיך לדבר במונחים של "הלוואה בריבית", ויחד עם זה, לקבוע חוקים, ההופכים כל "הלוואה בריבית" לעיסקה הוגנת.

החידוש העיקרי בהצעה שלי הוא, שכל לווה בריבית יוכל לטעון שהוא הפסיד, ואם יביא ראיות קבילות (כגון מסמכים המעידים על תאונה או מחלה וכד'), בית המשפט יהיה חייב לקבל את טענתו ולפעול על-פי התנאים המקוריים של ב"היתר עסקה", כלומר, לחייב את הלווה רק בהחזר של חלק מהקרן.

בהמשך אתייחס בפירוט לכמה עניינים הקשורים לאופן החישוב המדוייק של ההחזר.

חלוקה בין הלוואה לבין פיקדון

בעיסקה הוגנת, כספי העיסקה מחולקים ל"הלוואה" ול"פיקדון": ההלוואה היא ללא ריבית וללא סיכון - הלווה צריך להחזיר אותה בכל מקרה; הפיקדון הוא החלק שהרווחים שלו ניתנים למלוה. ככל שהחלק של הפיקדון גבוה יותר, הרווחים הפוטנציאליים של המלוה גדולים יותר, אך גם הסיכון שלו גדול יותר.

מכיוון שאנשים רגילים לדבר במושגים של "הלוואה בריבית" ו"גובה הריבית", יש לקבוע חוקים שיאפשרו לתרגם מושגים אלה למושגים של עיסקאות הוגנות; לשם כך יש לקבוע פונקציה המתרגמת את המושג "גובה הריבית" למושג "‎אחוז הפיקדון". קביעת הפונקציה המדוייקת היא עניין לכלכלנים ומתמטיקאים, אך ברור שככל שה"ריבית" גבוהה יותר, אחוז הפיקדון צריך להיות גבוה יותר; למשל:

• אפשר לקבוע שאחוז הפיקדון הוא פי 10 מגובה הריבית (הלוואה בריבית 5% משמעה עסקה של 50% הלוואה ו 50% פיקדון, הלוואה בריבית 8% משמעה עסקה של 20% הלוואה ו 80% פיקדון, וכן הלאה);
• אפשר לקבוע שאחוז הפיקדון הוא פי 50 מהיחס בין גובה הריבית לבין ריבית בנק ישראל (הלוואה בריבית בנק ישראל משמעה עסקה של 50% הלוואה ו 50% פיקדון, הלוואה בריבית גדולה פי 1.5 מריבית בנק ישראל משמעה עסקה של 25% הלוואה ו 75% פיקדון, וכן הלאה). 

האם יש לאפשר עיסקה, שבה הריבית היא כה גבוהה, עד שהחישוב נותן מעל 100% פיקדון (למשל פי 3 מריבית בנק ישראל - לפי חישובנו למעלה יוצא 150% פיקדון)?

• אפשרות אחת היא לאסור על עיסקאות כאלו - וכך למעשה לקבוע גבול עליון לגובה הריבית שמותר לקחת בעיסקאות (לדוגמה, עד פי 2 מריבית בנק ישראל).
• אפשרות שניה היא להתיר עיסקאות כאלו, ולעשות את כל החשבונות בהתאם לאחוז הפיקדון הגבוה, שמשמעו סיכון גבוה למלווה - אם אחוז הפיקדון הוא 150%, הרי שאחוז ההלוואה הוא מינוס 50%, כלומר, במקרים מסויימים, ייתכן שהמלוה יצטרך לשלם ללווה - ראו דוגמה מספרית בהמשך.
  

שותפות המלוה בכל עסקיו של הלווה

כאמור, "היתר עיסקה" המקובל בימינו מאפשר ללווה להשתמש בכספים לכל מטרה שימצא לנכון (לא דווקא לעסק מסויים), ובתמורה, הוא משתף את המלוה בכל עסקיו הכשרים.

בניגוד לדעה הרואה בכך הערמה פסולה, לעניות דעתי יש כאן דווקא תפיסה כלכלית מתקדמת ביותר, לפיה כל אדם הוא למעשה מנהל של עסק עצמאי: הוא משקיע כסף בלימודי מקצוע ובמימון הוצאות המחיה של עצמו, כאשר בסופו של דבר המטרה שלו היא להרוויח כסף שבעזרתו יכסה את ההשקעה הראשונית ואף ירוויח.

"היתר עסקה" נותן ללווה חופש מלא להשתמש בכספים לכל מטרה שימצא לנכון, מתוך הנחה שהלווה בסופו של דבר מעוניין להגדיל את רווחיו, והוא יודע טוב יותר מכולם מה הוא צריך לעשות על-מנת להגדיל את רווחיו; אם, למשל, הוא מחליט ליסוע לנופש, ייתכן שהוא חושב שהנופש ירענן אותו ויאפשר לו להשקיע יותר בעבודה, וכך משכורתו תהיה גדולה יותר; וכדומה.

אם הלווה טוען שהפסיד, הוא צריך להביא הוכחה, לא לכך שהפסיד בעיסקה מסויימת, אלא לכך שהפסיד בכל עסקיו, כלומר, שהמצב הכלכלי הכללי שלו התדרדר; מכיוון שהאדם הוא מנהל עסק, הרי שאם חלה או עבר תאונה, וכתוצאה מכך אינו יכול לעבוד, זו הוכחה ברורה שהעסק הפסיד, וכתוצאה מכך, גם המלוה צריך להפסיד חלק מכספי הפיקדון.

כמו כן, הלווה צריך להוכיח שההתדרדרות לא קרתה באשמתו; לדוגמה, אם הלווה השקיע את כל כספו בטיולים ובנופש וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו, אין זו אשמתו של המלווה, הלווה צריך לקחת אחריות על רשלנותו.

הנושא הזה מוכר למערכת המשפט, במיוחד מהנושא של תביעות ביטוח. ישנן דרכים מקובלות שבהן אדם יכול להוכיח שקרתה לו תאונה, שחלה במחלה, וכו'; הדרישות מהלווה בנושא זה צריכות להיות דומות לדרישות שמערכת המשפט מציבה בפני לקוחות התובעים את חברת הביטוח.

עם זאת, המושג של "הפסד" בהקשר של הצעה זו הוא כללי ומקיף יותר מזה של פוליסות ביטוח רגילות - הוא כולל גם נזק לגוף, גם נזק לרכוש, גם ירידה משמעותית בערך של נכס, וגם כל אירוע אחר שאפשר להוכיח שגרם להתדרדרות מצבו הכלכלי של הלווה.

אחוזי ההפסד

לאחר שהלווה הוכיח שקרה לו אירוע שגרם להתדרדרות במצבו הכלכלי, יש לקבוע את אחוז ההפסד - איזה אחוז מתוך הקרן הלך לאיבוד, וכתוצאה מכך, איזה אחוז מהפיקדון יש לנכות מסכום ההחזר.

לצורך החישוב יש להביא בחשבון שני גורמים:

• רכושו של הלווה, וכמה מתוכו הלך לאיבוד באסון;
• כושר ההשתכרות העתידי של הלווה, וכמה מתוכו הלך לאיבוד באסון.

תהליך ההערכה של ההפסד הוא, כמובן, מסובך (כמו בכל תביעת נזקים או תביעת ביטוח), ויש להשאיר אותו לשופטים, שיצטרכו להכריע בעזרת מומחים, בכל מקרה לגופו. לצורך המחשה בלבד, הנה כמה דוגמאות:

• אדם בן 60 חלה במחלה ממארת ונקבעו לו 50% נכות; כושר ההשתכרות העתידי שלו מוערך ב-50% משל אדם בריא. עם זאת, נשארו לו רק מספר קטן של שנות עבודה עד הפרישה, ובנוסף לכך יש לו רכוש רב, כך שההפסד בקרן הוא פחות מ-50% - אולי 12.5% (בהתאם לפרטים).
• אדם בן 20, שכל רכושו הוא האופנוע שלו, עבר תאונת דרכים, שבה הפסיד גם את האופנוע וגם נקבעו לו 25% נכות; ההפסד בקרן, במקרה זה, עשוי להיות הרבה יותר גדול - אולי 75% (בהתאם לפרטים).

לעיון נוסף, ראו בדברי השופט דרורי, לגבי המשמעות של "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"אבדן כושר השתכרות", וכיצד מעריכים אותם במערכת המשפט של ימינו ( http://www.what2do.co.il/Page26418.asp) .

אחוזי הרווח

בדרך כלל, המצב הכלכלי של אנשים משתפר במשך הזמן - הם לומדים, מתקדמים בעבודה ומקבלים שכר גבוה יותר; לכן אפשר להניח, כברירת מחדל, שהלווה הרוויח. כדי שהעסקה תהיה הוגנת לגמרי, יש לברר כמה בדיוק הוא הרוויח; עם זאת, ב"היתר עסקה" של ימינו מקובל לקבוע אחוזי רווח ממוצעים, כלומר, אם הלווה לא מוכיח שהפסיד, מניחים שהוא הרוויח ע"פ שיעור ממוצע כלשהו.

על-פי שיעור ממוצע זה נקבעת החלוקה בין פיקדון להלוואה, שעסקנו בה למעלה. למשל: אם מניחים ששיעור הרווח הממוצע הוא 10% לשנה, הרי שהלוואה בריבית של 10% לשנה היא למעשה עיסקה שכולה פיקדון, כי כל הרווח הממוצע ניתן למלווה; והלוואה בריבית של 5% לשנה היא עיסקה שחציה פיקדון.

יש כאן חוסר הגינות מסויים, כי יש לווים שמרוויחים פחות ויש לווים שמרוויחים יותר, ובכל זאת אנו מניחים שכולם הרוויחו באותו שיעור. עם זאת, כל עוד מדובר בלווה שהרוויח (או לפחות לא הפסיד), אפשר לענ"ד לוותר על הדיוק ולהניח שהלווה הרוויח ע"פ השיעור הממוצע, כך שלמעשה הוא יצטרך לשלם לבנק את הריבית שהסכימו עליה מראש. ויתור זה הוא הכרחי על-מנת לאפשר למערכת הכלכלית "לזרום" וכדי שלא יהיה צורך ללכת לבית משפט על כל הלוואה והלוואה. החשוב ביותר הוא לדאוג ללווים שהפסידו, כפי שכתבתי בסעיף הקודם.

דוגמה מספרית

אדם בן 30 לקח הלוואה של 100 אלף ש"ח למשך 10 שנים, ב"ריבית" של 7.5% לשנה

לפי גובה ריבית בנק ישראל, נקבע ש"הלוואה" זו היא למעשה עיסקה של 75% פיקדון ו-25% הלוואה (ולכן ה"ריבית" במרכאות כפולות - זו לא באמת ריבית הלכתית).

במשך מספר שנים הוא חי טוב, עבד והרוויח כסף, ושילם בכל שנה 10 אלפי ש"ח, בתוספת ריבית של 7.5% משארית הקרן (בשנה הראשונה 7500 ש"ח, בשנה השניה 6750 ש"ח, וכן הלאה).

מקרה א

לאחר 8 שנים, כאשר שילם כבר 80 אלף ש"ח קרן ועוד 39 אלף ש"ח ריבית, ונשאר לו להחזיר רק 20 אלף ש"ח מהקרן, הוא עבר תאונת דרכים ונקבעו לו 80% נכות; עם זאת, מכיוון שיש לו גם רכוש, בית המשפט קבע שההפסד הוא רק 40% משארית הקרן. מכיוון שהעיסקה היא של 75% פיקדון ו-25% הלוואה, הרי שההפסד הכולל של המלוה הוא 40% מתוך 75%, כלומר 30% משארית הקרן = 30% מתוך 20 אלף = 6000 ש"ח. אם כך, ערך הקרן יורד ל-14 אלף ש"ח. בשנה הבאה יצטרך, אם כך, להחזיר 7000 ש"ח ועוד ריבית של 1050 ש"ח, ובשנה שאחריה - עוד 7000 ש"ח ועוד ריבית של 525 ש"ח. בסופו של דבר, הבנק עדיין יוצא ברווח מהעיסקה - רווח של 34575 ש"ח*; זה הוגן כי גם הלווה הרוויח במשך רוב התקופה.

* ריבית של 100000*7.5%*(1+0.9+0.8+0.7+0.6+0.5+0.4+0.3) + 70000*7.5%*(0.2+0.1), פחות הפסד של 6000

מקרה ב

נניח שהלווה עבר תאונת דרכים לאחר שנתיים בלבד - לאחר ששילם רק 20 אלף ש"ח מהקרן ועוד 14250 ש"ח ריבית; ונניח שהפעם נקבע שההפסד הוא 80%. במקרה זה, ההפסד של הבנק יהיה 80% מתוך 75%, כלומר 60% מתוך שארית הקרן שהיא 80 אלף ש"ח, כלומר 48 אלף ש"ח. שארית הקרן יורדת, אם כך, ל-32 אלף ש"ח. הפעם הלווה יצטרך להחזיר, בכל שנה, 3200 ש"ח בשנה בתוספת הריבית על שארית הקרן. בסך-הכל, הבנק ייצא בהפסד של 22950 ש"ח*.

* הפסד של 48000 על הקרן, פחות ריבית של 100000*7.5%*(1+0.9) + 40000*7.5%*(0.8+0.7+0.6+0.5+0.4+0.3+0.2+0.1)

מקרה ג - פיקדון מעל 100%

נניח שההלוואה היתה בריבית של 15%. לפי חשבוננו, זוהי עיסקה של 150% פיקדון. לכן אם הלווה עובר תאונת דרכים וביהמ"ש קובע שההפסד הוא 80%, הרי שההפסד של הבנק יהיה גדול יותר - 120% מתוך שארית הקרן, כלומר, הבנק מפסיד 96 אלף ש"ח. במקרה זה, שארית החוב של הלקוח (80 אלף ש"ח) בטלה לגמרי, והבנק עוד צריך להחזיר ללקוח את ההפרש (16 אלף ש"ח); מכיוון שהלקוח כבר שילם לבנק בשנתיים הקודמות 14250 ש"ח, הרי שבסך-הכל הבנק צריך לשלם ללקוח 1750 ש"ח נטו (בנוסף להלוואה שאבדה). נשמע לא הגיוני שהבנק צריך לתת כסף ללקוח, אולם, זה הסיכון שצריך לקחת מי שדורש ריבית גבוהה. מי שלא רוצה להסתכן - שלא ילווה בריבית כלל, או שילווה בריבית סבירה כך שאחוז הפיקדון יהיה קטן מ-100%.

התנגדויות צפויות

• הבנקים בוודאי יתנגדו להצעה, כי היא עלולה להקטין את הרווחים שלהם. הם בוודאי ינסו לאיים, שאם ההצעה תתקבל, הם יפסיקו להלוות; לענ"ד זה איום סרק, הבנקים ימשיכו להלוות. מכיוון שרוב האנשים לא עוברים אסונות, ברוב המקרים, גם לאחר קבלת ההצעה, הלוואה (בריבית סבירה) היא כסף קל, והבנקים לא יוותרו על האפשרות להרוויח כסף קל.
• עם זאת, ייתכן שהבנקים ידרשו מהלווים להביא הצהרת בריאות או הצהרת הון, או לחתום על ויתור סודיות, וזה הגיוני - כשעושים שותפות עסקית, רוצים לדעת מה מצבו של השותף.
  
• כלכלנים מומחים בוודאי יתנגדו להצעה, כפי שהם מתנגדים לכל ניסיון של אנשים שאינם כלכלנים לחוות את דעתם בנושאים אלה. הם בוודאי יתקפו את ההצעה על כך שאינה מפורטת מספיק, אינה מגדירה איך בדיוק לחשב את הרווחים וההפסדים, וכו'. אני לא מאשים אותם, אני רק מצפה שאותם כלכלנים יקלטו את ה"רוח" שמאחרי ההצעה - החשיבות לאפשר לאנשים להביא ראיות על רווחיהם והפסדיהם, ולשפוט כל מקרה בצדק על-פי הראיות והעובדות; כמומחים, הם בוודאי יוכלו לנסח הגדרות מפורטות ומדוייקות יותר.
  

נושאים קרובים וקשורים

על-מנת לצמצם את המונופול של הבנקים בשוק ההלוואות (ראו למעלה סעיף "התנגדויות צפויות"), יש לפתח מערכת מסודרת לרישום וגביית הלוואות בין אנשים פרטיים, כדי לאפשר לכל אדם הרוצה בכך להלוות לאחרים בקלות ובנוחות, תוך ביטחון שהמדינה לא תאפשר ללווה להיעלם מבלי לשלם. מערכת כזאת תעזור הן לאנשים המעוניינים להלוות בלי ריבית לנזקקים, והן לאנשים המעוניינים לעשות עיסקאות למטרות רווח. מניסיוני כמלווה בלי ריבית, יש לי כמה רעיונות שיכולים לסייע בנושא זה, אך הדבר חורג מגבולות המאמר הנוכחי.

בעבר העליתי רעיונות נוספים על ביצוע עסקאות הוגנות, כגון מכירת מניות על ההכנסה העתידית ( http://www.tora.us.fm/tryg/ribit0/isqa_mnyot.html) . נראה לי שההצעה הנוכחית היא פשוטה יותר וניתנת לביצוע בקלות יחסית - לא צריך להקים קרן חדשה, ליצור מבנים כלכליים חדשים או להטיל איסורים חדשים; כל שצריך לעשות הוא לשנות את אופן השיפוט במשפטים הקשורים לגביית חובות.