פירוש שד"ל על בראשית פרק יט

קוד: שד"ל בראשית יט בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק יט '

[א] ולוט יושב בשער סדום : היה דרכם להיקבץ בשער העיר ושם היו מוכרים וקונים כל מקת, ומזה נקרא המחיר שער, באמרם שער התבואה, נמו שאומרים באיטלקית ובצרפתית אותה מילה על מקום המכירה ועל המחיר.

[ב] והשכמתם והלכתם לדרככם : לדעת יוסף ירא אמר להם שימהרו ללכת לדרכם בבוקר קודם שיתקבצו אנשי סדום להרע להם. ואח"כ מצאתי כן בדון יצחק.

[ג] משתה : נראה שאיננו סעודה, כי לא היו סועדים אלא לעת הצהרים, ואח"כ לעת ערב היו אוכלים אכילה קלה והיה עיקרה שתיית היין ולכך נקראת משתה, והסעודה העיקרית היתה נקראת לחם וישבו לאכול לחם (בראשית ל"ז כ"ה ).

[ד] טרם : ענינו תמיד עדיין לא (רש"י רמבמ"ן). אנשי סדום : הידועים ברשעתם. נסבו על הבית: שמו עצמם בסיבוב על הבית. מקצה : מקצה העיר עד הקצה (רש"י).

[ה] ונדעה אותם : עון סדום היה (יחזקאל ט"ז מ"ט ) גאון שבעת לחם ושלות השקט... ויד עני ואביון לא החזיקה, גם חז"ל בפרק חלק (סנהדרין ע"א, ע"ב) ציירו רשעם כשונאי עני ומכלי רגל אורחים מביניהם; והנה בימי קדם היה דרך העולם לנהוג כבוד באורחים, והיו מספיקים להם כל צרכיהם, ובהפך אנשי סדום (וכן אנשי הגבעה, שופטים י"ט ) לא לבד שלא היו מחזקים ידם כלל, אלא היו מתעללים בהם במשכב זכר, ואם היה אחד מהם מאסף אורחים אל ביתו היו נקבצים כל העם מנער ועד זקן, לא שכל העם יתעללו בהם, אלא להתחזק עליהם לבלתי יימלטו מידם או לשמוח ולעלוז בחרפתם וצערם של אורחים, וייתכן שגם ביניהם היו אנשי העיר עושים הנבלה הזאת איש אל רעהו, ולפיכך ישמחו כמוצא שלל רב בבוא לידם איש מארץ אחרת שלא היתה התועבה הזאת נוהגת שם, והיה בחזקת גן נעול מעיין חתום, ולפיכך כדי לפייסם הוצרך לוט לומר להם: הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. והנה לא נזכר שנקבצו שם גם הנשים, ולא אמר מאיש ועד אשה, כי מעשה התועבה הזאת דבר שנוא ומתועב הוא לנשים, כי משכב הזכר ממעט אהבת הזכרים אל הנקבות, ולפיכך היו יושבות בבתיהן.

[ט] האחד בא לגור וישפוט שפוט : ראו, אם לא טוב עשינו להרחיק את האורחים מעלינו, הנה אהד שבא לגור בינינו כבר הוא עושה עצמו כשופט ואומר לנו: אל אחי תרעו, כאילו מנהג וחוק שחקקנו אינו הגון.

[יא] בסנורים : אולי נגזר מן שונא אור, והוא חולי עינים, שאינם יבולים לסבול האור, והושאל למין ממיני העוורון, אעפ"י שכאן היה לילה והלילה טוב לשונאי האור. וילאו : יגעו לריק, עיין פירושי בישעיה א' י"ד.

[ יב ] עוד מי לך פה : עיקרו לשון שאלה, מי יש לך פה, והכוונה כל מי שיש לך פה אם יש לך פה עוד קרובים; וכן מי אשר חטא לי אמתנו מספרי (שמות ל"ב ל"ג ), אין ענינו שאלה, אעפ"י שעיקרו שאלה, כאומר: מי הוא אשר חטא לי? אותו ולא אחרים אמחה מספרי.

[ יג ] לשחתה : לשחת העיר או הארץ הזאת, לא המקום הזה. וישלחנו : עיין למעלה ג' כ"ג .

[יד] לוקחי בנותיו : כמו (שמות י"א ה' ) היושב על כסאו, ועיין במקרא שאחר זה.

[ טו ] ויאיצו : קל משורש איץ וענינו דחק, כמו כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז ט"ו). הנמצאות : הוזר גם לאשתך, קח את הנמצא אתך, ואל תחוש לחתניך שאינם כאן, וכן דעת בעל הטעמים, ולפי זה לא היו לו בנות אחרות, ופירוש לוקחי בנותיו שהיו עתידים לקחת בנותיו. פן תספה : מה שהביא כאן רש"י ראיה מן התרגום, ולא למעלה על האף תספה (י"ח, כ"ג וכ"ד), אולי הוא מפני כי שם ייתכן לפרש ענין תוספת, וכאן היה קשה לו לפרשו ענין תוספת, אבל באמת דסף כל דרא בתרגום אנקלוס (במדבר ל"ג י"ג ) הוא משורש סוף (כמו לא יסוף מזרעם) (אסתר ט' כ"ח), ותספה הוא מנחי ל"ה, וענינו תמיד ענין תוספת, עיין פירושי בישעיה י"ג ט"ו

[ טז ] ויתמהמה : המאחר קובע זמן אחר, ואומר: אחר כך וכך זמן אעשה, אבל המתמהמה אומר: הנני הנני, והוא מתעכב, והברו ממתין לו (כן אמרתי בחלומי בליל כ"ג אדר תק"ף), והמילה נגזרת ממילת מה (כדעת בן אפרים שהביא ראב"ע) שחברו הממתין לו אומר: מה, מה, כלו' מה אתה עושה? מה יש לך עוד להתעכב. או שהמתמהמה עוסק בדבר אחר, וכשחברו מפציר בו שימהר, אומר לו: מה, מה, כלו' מה אתה מבקש ממני? והיום כ"ג אדר תר"ג (כ"ג שנים אחרי החלום הנזכר) נ"ל כי עיקר לשון התמהמה הונח על המתעכב, מפני שאינו יודע לגמור בדעתו מה יעשה, והוא שואל לוה ולזה: מה אעשה? וחבריו יועצים אותו עצות הפכיות ומתוך כך אינו עושה כלום, והוא מהעכב מהעדר עצה, הלא תראה כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים (למטה מ"ג י ) הם היו אומרים לילך ויעקב לא היה רוצה שילכו ומבלי הסכמה נתעכבו; ולא יכלו להתמהמה (שמות י"ב ל"ט ) אם לא גורשו היו מתעכבים בהעדר הסכמה, כי זה היה אומר: נלך, וזה היה אומר: לא נלך; אבל מאחר שגורשו לא יכלו להתמהמה; ואהוד נמלט עד התמהמהם (שופ ' ג' כ"ו) קודם שיסכימו כולם בעצה אחת לפתוח דלת אדוניהם עבר קצת זמן, ובתוך כך נמלט אהוד; חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך (תהלים קי"ט ס'), לא הייתי מפקפק בלבי אם לעשות ואם שלא לעשות המצוות הבאות לידי, אלא מיד בבואן לידי מיהרתי לקיימן; ראו אנכי מתמהמה בערבות המדבר עד בוא דבר מעמכם להגיד לי (ש"ב ט"ו כ"ח ), אעשה עצמי כלא יודע לגמור עצתי ואמתין עד בוא דבר מעמכם. ואח"כ שימשו בל' התמהמה על כל עיכוב קטן לאיזה טעם שיהיה, כגון והתמהמהו עד נטות היום (שופטים י"ט ח') אם יתמהמה חכה לו (חבקוק ב' ג') ולענין התמהמהו ותמהו (ישעיה כ"ט ט') עיין פירושי. והיה נראה לתלמידי הרי"ף כי לשון התמהמהו הוא משורש תמה כי כן כל תמהון הוא שממון ומבוכה ובילבול המחשבות והעדר כל עצה. והשיבותיו כי זה ייתכן במילת ויתמהמה אבל במילות התמהמהתי מתמהמה וחבריהן כולן בהכרה בנין התפעל, א"כ אין הת"יו מן השורש ואין המילה משורש תמה, ואמנם איננו רחוק שיהיה שורש תמה נגזר גם הוא ממילת מה, וכן בהגדה: תם מה הוא אומר מה זאת. בחמלת : תרגומו "כדחס", כן הוא בדפוסים ישנים, וכן היתה גירסת ר"ש דובנא שאמר כי אנקלוס עשה ממנו פועל; ובדפוסים אחרונים "ברחם", והוא שיבוש. ויוציאוהו ויניחוהו : הרי מפורש שלא הלך אחד מהם עמו ללוותו ולהצילו, ולא היה אחד מהם שלוח להציל ואחד להפוך, אלא שניהם להפוך ולהציל.

[ יז ] ויאמר : אחד מהם, אותו שהיה מתראה הגדול שבהם, כמו באברהם (בראשית י"ח ג' ), ושניהם קודם שייפרדו מאתו נתעכבו אצלו מעט לדבר עמו ולשמוע דבריה ואח"כ נשארו בסדום להפכה, ולוט וביתו הלכו להם. ולשעבר הייתי מפרש שאחר שהוציאוהו מן העיר אחד מהם הלך לו ורק אחד נשאר עם לוט להצילו, אך עתה בשנת תר"ג ראיתי כי לפי זה לא יובן איך היה המלאך המציל אומר לבלתי הפכי וגו' כי לא אוכל לעשות דבר וגו'.

[ יח ] אל נא אדני : לשון רבים, וכן דעת רש"י שכתב (לפי דעת עצמו ולא על פי רבותינו) אל תאמרו אלי להימלט ההרה, ואח"כ אמר בלשון יחיד הנה נא מצא עבדך וכו ' לגדול שבהם; ורבותינו (שבועות ל"ה ע"ב) עשו אותו קודש, מפני שהיה מלאך ומדבר בלשון שולחו, גם לוט דיבר לו כמדבר עם האל, שאמר ותגדל חסדך וגו'.

[כ] הלא מצער היא : מצער היא תיבה כוללת השם והתואר, כמו גנבה שענינה דבר נגנב, קודש דבר קדוש (עיין "בכורי העתים" תקפ"ט עמוד צ"ב וצ"ד), וכן מצער דבר קטון.

[ כא ] לבלתי הפכי : אע"פ שהכ"ף דגושה אין ספק שהוא מקור, כמו בשכבך (דברים ו' ז' ), וכן בשמות מצאנו נסכיהם, (ויקרא כ"ג י"ח ) כספיהם (למטה מ"ב כ"ה ), בדגש שלא כמשפט.

[ כג ] ולוט בא צוערה : אין הכוונה כתרגום רמבמ"ן אז לוט בא צוערה, אך הכתוב מחובר למקרא שאתריו כדעת ר"ש דובנא בפסוק שאחר זה, כשהשמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, אז ה' המטיר על סדום.

[כד] וה ' המטיר על סדום וגו' : דעת אהדים כי ירדה אש מן השמים והבעירה החמר והנפט שהיה מפוזר בקרקע הככר ההוא. ונקראה האש מן השמים גפרית, כי תניח אחריה ריח גפרית, וכן כתוב ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים י"א ו'), ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו (יחזקאל ל"ת כ"ב); ואולי האש שאחזה בחמר שהיה במעי הארץ גרם גם כן רעש ומפלה. וענין מהפכת סדום הזכירוהו ג"כ סופרי העמים, עיין סטראבון ספר י"ג, טאציטוס (היסטוריות ספר ה' פרק ו') דיאודורוס סיקולוס ס' י"ס, פליניאוס ס' ה' פרק ט"ז ואחרים.

[כה] ויהפוך את הערים : ממעלה למטה, לא כפירוש נתיבות השלום: ולהפוך וכו ' ההפיכה כהוראתה הפשוטה הפיכה מקומית ממטה למעלה, כאשר קיבלו חז"ל בבראשית רבא (פ' נ"א ו') ארבעתן יושבות בסלע אחד ובא מלאך והפכן מלמעלה למטה שנאמר (איוב כ"ח ט') בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים. ואף לא כדעת ר"ע ספורנה אלא נעשה חלל בקרקע מרוב החמר שנשרף ונפלו שמה הבנינים והצמחים. נפילת הבנינים נקראת מהפכה כמו שמצאנו (איוב י"ב ט"ו) וישלחם ויהפכו ארץ.

[ כו ] ותבט אשתו מאחריו : בהיותה אחריו של לוט; ובעל הטורים מפרש אל תביט אחריך כדי שלא תתעכב, ואשת לוט הביטה והתעכבה בדרך והדביקתה הרעה.

[ כז ] והבכם אל המקום : הלך בהשכמה אל המקום.

[ל] ירא : חשב שלא נמנע המלאך להפוך את צוער אלא עד כדי שיהיה לו זמן להימלט ההרה ושאח"כ ישחיתנה. ( הרמב"ן ודון יצחק).

[לא] אבינו זקן : ולא יתאמץ להרחיק נדוד אל ארץ אחרת (ספורנו) ולא יתעורר להשיאנו לאיש. ואיש אין בארץ : לא בכל העולם, אלא בגליל זה (ספורנו), והנה שם בהר היה יישוב ומשם היה להם לחם ויין, אמנם לוט לסיבה מן הסיבות לא היה חפץ בחברתם (אולי מפני שראה כי התחברותו עם אנשי סדום גרם לו רעה וסכנה), ועל כן ישב במערה ואמר לבנותיו כי אין אנשי הגליל ההוא ראויים להתחבר אליהם, זה טעם ואיש אין בארץ (ראוי והגון) לבוא עלינו כפירוש ספורנו.

[לב] לכה : מילת הזירוז, כמו הבה, ולא תשתנה, וכן ראה אנכי נותן לפניכם

היום (דבר' י"א כ"ו ) הבה נא אבא אליך (ברא' ל"ח ט"ז ), הבה נבנה לנו עיר (שם י"א ד' ) והשמרונים באוולתם הגיהו: לכי. ונחיה מאבינו זרע: נעמיד זרע (וזה יהיה על ידי אבינו), כי בושה וצרה גדולה היתה לאשה היותה בלי זרע, כמו שראינו בשרה ורחל; וגם מלבד זה מה יעשו כשימות אביהן והן בתוך עם בלתי הגון, אם לא יהיו להן בנים להחזיק בידן.

[ לג ] לא ידע בשכבה ובקומה : הלכה אצלו בהיותו ישן והלכה מאתו בעודו ישן, והיתה שכיבתה אצלו וקימתה מאצלו בלי ידיעתו, אך שכב אותה בחלום, כי קירוב אשה ומגעה גורם קישוי גם בשינה, והוא גורם הרהורים והלומות. נקוד על וי"ו של ובקומה, אולי שהיתה בקצת ספרים המלה חסרה ו"יו כמו למטה פסוק ל"ה, ובספרים שמצאו בהם המילה מלאה, ניקדו על הוי"ו להורות שהיא יתרה.

[לד] אמש : נ"ל עיקר הוראתו חושך ולילה (קרוב לרמשא בארמית) כמו אמש שואה ומשואה (איוב ל' ג'), והושאל אח"כ להורות ביחוד על הלילה שעבר, כדרך שהושאל שם בוקר להורות על היום העתיד, בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז ה' ), וכן בלשון רומית ובאיטלקית ובלשון גרמנית; וכיוצא בזה הושאל שם ערב להורות על היום הקודם, כמו ערב שבת, ערב יום טוב.

[ לז ] מואב : דעת רוזנמילר כי מן כענין מא בערבית שענינו מים (וכן בארמית מוי) גם זרע (כמו וממי יהודה יצאו, ישעיה מ"ח א'), כלו' שנולד מזרע אבי.

[לח] בן עמי : התפארה שיש לה בן שהוא מעמה ולא מעם אחר, כי גנאי היה אצלה להיבעל לאנשי המקום ההוא (וכן דעת ספורנו). והנה De wette אומר, כי כל הסיפור הזה בדו אותו ישראל משנאתם את המואבים ואת העמונים; וזה שגעון גדול, כי הלא בהפך ע"י הסיפור הזה נעשו האומות ההן קרובי ישראל ואחיהם, ונאסר לישראל להתגרות בם, ואם היו ישראל מזייפים תורתם מפני השנאה, היה להם לומר שאינם בני לוט, אלא מזרע סדום. מלבד כי התורה לא גינתה מעשה בנות לוט, ומעולם לא מצינו שהיו המואבים והעמונים נבזים ושפלים בעיני ישראל מפני שנתעברו אמותם מאביהן. ויוסף ירא אומר כי להיות שהצעירה קראה שם בנה בן עמי, מזה נמשך שאומרים על הרוב בני עמון, מלך בני עמון, ארץ בני עמון, אלהי בני עמון, ואין אומרים מלך בני מואב, ארץ בני מואב.