פירוש שד"ל על שמות פרק ד

קוד: שד"ל שמות ד בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות – פרק ד'

[א] והן : ואם, כמו בל' ארמית (עזרא ה' י"ז ) וכען הן על מלכא טב וכו' הן איתי די מן כורש מלכא שים טעם, וכמוהו במקרא וראו הן היתה כזאת (ירמיה ב' י' ), הן אעצור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ ואם אשלח דבר בעמי (דברי הימים ב' ז' י"ג ), וכן במקום ה"א השאלה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח' כ"ב ), וממילת הן נגזרה ה"א השאלה והתימה.

[ב] מזה בידך : כאדם האומר לחברו: מודה אתה שזו לפניך אבן? הוא אומר לו: הן, אומר לו: הריני עושה אותה עץ (רש"י ).

[ה] למען יאמינו : מקרא קצר, ויאמר ה' תעשה האות הזה לפניהם למען יאמינו, ויקצר הכתוב בזה, כי ידוע שעל מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו, יראנו נפלאות (רמב"ן ורמבמ"ן).

[ו] מצרעת כשלג : מצרעת ולבנה כשלג, והצרעת הלבנה ביותר קשה להירפא עד מאד, בעדות הרופא הקדמון קלסוס וכן ר"ע ספורנו.

[ח] ולא ישמעו לקול האת : "שמיעה לקול" מליצה היא המורה שימת לב על דבר, כמו אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נ"ח ו' ), ישמע לקול יריבי (ירמיה י"ח י"ט ), וטעם הכתוב אם לא יאמינו לך אחר האות הראשון, וזה לא יהיה אלא מצד שלא ישגיחו עליו לבדקו כראוי, כי מקוצר רוח ומעבודה קשה לא תהיה דעתם צלולה לחקור היטב מה שיראו ועי"כ לא יכירו גדולת הפלא ואמיתתו, אז יאמינו אחרי האות השני; לא ששני אותות מבררים שליחות הנביא יותר מאהד, כי אם הראשון אין בו דופי וחשש, הרי הוא עד נאמן כמאה, אבל הרואים אשר אולי לא ישגיחו בראשון מפני טרדת רוחם ישגיחו בשני, ועי"כ יאמינו. ומה שאמר והיה אם לא יאמינו, הכוונה אותם שלא יאמינו לראשון יאמינו לשני. והאמינו לקול : אמר לקול אחר לשון האמנה, לזווגו עם "ולא ישמעו לקול" שאמר תחילה. האת האחרון : האות שאחריו, לא אחרון ממש, אלא כמו (בראשית ל"ג ב' ) ואת לאה וילדיה אחרונים.

[י] לא איש דברים אנכי וגו' : כבר התקומם רשב"ם נגד הסברה שמשה היה עילג ואמר: "ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים" והוא אומר שלא היה משה בקי בלשון מצרים; וגם זה באמת לא ייתכן, אחר שנתגדל במצרים ובבית המלך; והראב"ע קיים שהיה עילג ופירש והוריתיך אשר תדבר שישים בפיו מילות שאין בהם האותיות הכבדות עליו, אם כן יראה נא לנו הראב"ע, מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גידוף כלפי מעלה, שיבחר ה' לעשות שלית לתת תורה לעמו אדם, שיצטרך לבחור המילות שיוכל לבטא אותה והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כח הדיבור מרחיב פה ומאריך לשון גפני מי שיהיה ולא יחת מפני כל, זה מסכים למה שכתוב עליו (במדבר ל"ב ג' ): והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה הנה לא ידעתי דבר (ירמיה א' ו' ), אלא שירמיה היה יכול להוסיף כי נער אנכי, ומשה היה זקן, ויותר היה ענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן, ללכת לפני מלך גדול ולריב עמו; והנה ה' השיבו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' כלומר הלא בידי להסיר ממך כבדות לשונך, ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר, אשים הדברים בפיך, עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי ולא יחסר לך כת הדיבור; אבל השינוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאום, אלא מעט מעט, כי לא יהיה שינוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב, ע"כ לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שינוי בעצמו, וע"כ חזר ואמר שלח נא ביד תשלח. והנה לנו עוד ראיה על מיעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' (פסוק י"ט) שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ואם היה משה עילג, לא יימלט שה' רפאו או לא רפאו, ואם רפאו, היה משה מרגיש בעצמו השינוי הזה מיד ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו, יהיה מאמר מי שם פה לאדם מאמר שחוק והיתול ח"ו; ויש מפרשים ידעתי שאתה עילג, כי אני בכוונה עשיתיך עילג ואעפ"כ אני מצווך ללכת; ומי לא יראה שאין זו תשובה הגונה לפייסו שילך, כי הלא יאמר משה בלבו, אם רצונו שאלך בשליחותו, ירפא תהילה את מומי. גם מה שאמור למטה הלא אהרן אחיך הלוי, נראה ברור שטעמו ידעתי כי לא יסרב כמוך אבל יקבל עליו לדבר; ואם היתה הכוונה הלא אהרן איננו עילג כמוך והוא ידבר, היל"ל הוא ידבר בלא מילת ידעתי.

[יא] מי שם פה לאדם : מי הוא שנתן לאדם הכחות והשלמויות, ומי הוא העושה אותו בעל מום מתחילת יצירתו וחסר באחד מכחותיו? מי הוא שנתן פה לאדם, ומי שעושה קצתם אילם משעת לידתו או חירש מלידה ומבטן ועל ידי כן נשאר אילם ולא יובל לדבר כי לא שמע אחרים מדברים; וכן מי עשה פיקח ומי עשה עיור, מי נתן לאדם כה הראות, ומי עשה קצת חסר הכח הזה? הלא אנכי ה' - והנה אילם וחירש שניהם נזכרו כאן כנגד מי שם פה כי שניהם חסרים כח הדיבור, ואח"כ הזכיר פיקה ועיור, כלומר כח הראות והעדר הכח ההוא. ותיאלמנה שפתי שקר האומרים, כי צריך לקרוא או פיסח או עיור, כי אין כוונת הכתוב לייחס לאל המומים לבדם, אך לומר כי האל הוא הנותן הכוחות והשלמויות, ומאתו ג"כ המומים והעדר הכהות, שהרי בתחילת דבריו אמר מי שם פה לאדם.

[יג] ביד תשלח : ביד כל מי שתרצה לשלוח חוץ ממני (רשב"ם ורמבמ"ן). דרך לה"ק לכפול הפועל כשהכוונה לומר מי שיהיה או מה שיהיה, כגון ושמע אישה ביום שמעו (במדבר ל' ה' ) וביום פקדי ופקדתי (שמות ל"ב ל"ז ) ושמע השומע

[יד] הלוי : נראה שהיו אנשי לוי מלומדים יותר משאר השבטים ודוברי צחות, וע"כ היו מוכנים לכהונה יותר משאר העם; והנה אמר לו, אהרן עם היותו אחיך הוא לוי בתכונתו, כי אתה כאילו אינך לוי, שאתה מסרב כ"כ ללבת בשליחותי. וגם הנה הוא יוצא וגו': כי אני אדבר אליו, ככתוב למטה (פסוק כ"ז). ואמנם חרון אף ה' הנאמר כאן נראה לפי הפשט שלא עשה שום רושם, אלא דיברה תורה כלשון בני אדם, כי דיבר אליו כאדם האומר לחברו: לא כן אוחילה לפניך, אם אתה לא תרצה לעשות שליחותי אשר היתה לך לכבוד, אני אכבד בה איש אחר אשר ידעתי כי לא יסרב.

[טז] ודבר הוא לך אל העם : ברש"י בסוף הדיבור כתוב: "לשון עליהם", וצ"ל: "לשון על הם", כלומר כל לי ולו ולהם הסמוכים ל"דבר" עניינם על ובשביל.

[יט] לך שוב וגו' : ואל תתעכב מפחד המלך ושריו שהיו מבקשים את נפשך על דבר הריגת המצרי, כי כבר מתו; וזה הוסיף לו לחזק את לבו, שידע שהיה מפחד.

[כ] את משה האלוהים : נקרא כן ע"ש שהיה עושה בו את האותות אשר היו בכוח אלוהי.

[כא] ראה כל המפתים : ראה כי כל המופתים, אשר שמתי בידך, אתה תעשם לפני פרעה, אבל הוא לא ישמע בקולך, כי אני אחזק וגו': והודיעו זה כדי שלא תרפינה ידיו בראותו שלא ישמע אליו; וכיוצא בזה בישעיה ו' עיין שם פירושי.

[כב] בני בכרי ישראל : אעפ"י שלקץ הימים אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, מ"מ ישראל נכבד אצלי מכולם מצד מה שהיה הראשון בעבודתי בתעות כל האומות מעלי (ר"ע ספורנו), וע' רש"י בירמיה ג' י"ח .

[כג] הנה אנכי הרג את בנך בכורך : יקשה כי הנה זאת היא האחרונה שבמכות, ומשה לא הזכירה לפרעה אלא לבסוף, ולמה יזכירה לו כאן? ואשר אני אהזה לי כי הנה משה אמר ליתרו (למעלה י"ח) ואראה העודם חיים, מוכח מזה שלא הגיד לו דבר משליחות ה', רק אמר כי נכסף לראות בית אביו, א"כ בהוליכו עמו את אשתו ואת בניו, שלא ידעו דבר מענין השליחות, אין ספק כי אשתו ובנו הגדול כשיראו, שילך לפני מלך מצרים לדבר לו לשלח את ישראל, יניאו את לבו ויעכבוהו מעשות שליחותו מיראתם שמא פרעה ימיתהו, וה' ידע זאת ורע בעיניו על שהוליך אשתו,ובניו עמו, ובפרט כי משה כבר נפתה אחר עצת אשתו והיה שומע לעצתה יותר מן הראוי, כי איחר מילת בנו אחר עבור שמונת ימים, שאם היה בתוך שמונת ימים ללידתו, לא ייתכן שתצא אשתו עמו לדרך, א"כ נראה ששמע בקולה למול אותו בן י"ג שנה כמשפט הישמעאלים והמדינים; על כן אמר לו ה' כדבר הזה, למען יבין כי גם הוא, אם לא יעשה שליחותו, באופן שיהיה סיבה לעיכוב יציאת ישראל ממצרים, גם הוא כך יהיה ענשו, שיהרוג ה' את בנו בכורו, וכן היה, כי בהיותם במלון והיה רע בעיני ה' כי הולך הוא עם אשתו ובניו, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, אומר אני, שהכוונה להמית את בנו בכורו הנזכר למעלה שתי פעמים; ואז אמר משה לצפורה שאירע להם זה על שאיחרו למול את בנם הקטון, ואז צפורה חשה ולא התמהמהה ומלה את ערלת בנה, לא הבן החולה הנרמז בכינוי המיתו ובכינוי ויפגשהו, שהוא היה הבן הגדול שכבר נימול, אלא מלה את הקטון שלא הגיע לי"ג שנה ולא מלוהו, ותגע לרגליו של משה ותאמר כנגד משה חתן דמים אתה לי, בעינך ולא בעיני בננו הגדול חולה, ואתה סיבת מיתתו, אולי חשבה כי טורח הדרך היה סיבת חליו; וכשראתה כי מיד רפה החולי ממנו, אמרה חתן דמים למולות. ולהיות כי עדיין קרובים היו למדין, חזרה צפורה עם בניה לבית אביה, ומשה הלך לבדו, וזה היה רצון האל, כדי שלא יהיה למשה מעכב לעשות שליחותו. וזה טעם אחר שלוחיה (למטה י"ח ב' ), כי כאן שילח אותה והלכה אל בית אביה.

[כד] במלון : מקום שנסתרו שם בלילה, ולא מלון כאשר איתנו היום, אלא אולי נקרת הצור וכיוצא; ויפגשהו ה' : הפגיע בו חולי כבד מאד. ויפגשהו : לדעתי הכינוי מוסב על הבן הבכור למשה, והוא גרשום, כי אמר בני בכורי ישראל, הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וכן כאן ויפגשהו ה' את בנו בכורו של משה, כמו שפירשתי בפסוק הקודם. והמפרשים פירשו על משה; ורבנו חננאל (הביאו רבנו בחיי) פירש על הנער, כי לדעתו משה לא היה שם במלון, כי הרכיבם על החמור ושלחם לפניו, וזה רחוק. ותלמידי מוהר"ר משה כהן פורטו מפרש כרבנו חננאל ויפגשהו על הבן הקטן, ולדעתו בא לו חולי באיברי ההולדה, וזה הביא את צפורה לחשוב שזה בעון שלא מלוהו ואז מיהרה למול אותו; ורשב"ם והפרחון גם כי פרשו גם הם על משה, מ"מ פירשו טעם החולי, כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו.

[כה] צר : אבן חדה, וכן עד היום מנהג קצת מן הכושים למול באבן חדה, וכן נראה שהיה המנהג גם בישראל בימי יהושע שלקח חרבות צורים (ה' ב'), וכן תירגם אנקלוס "טינרא", וכן כתב הירודוט כי המצרים כשהיו חותכים המתים להסיר מעיהם לחנוט אותם, היו חותכים באבן כושית; וכן פליניוס כתב כי כהני קיבילי היו מסרסים עצמם באבן. ותכרת את ערלת בנה : ולא אמר את ערלתו, כי הבן החולה היה גרשם, ואותו שמלה היה אליעזר, וכמו שפירשתי למעלה. ותגע לרגליו : על דרך והגעתם אל המשקוף (למטה י"ב כ"ב ), הגיעה דם המילה לרגלי משה.

[כו] וירף ממנו : ואז ה' רפה מן הנער, כלו' רפתה ידו מעליו ונתרפא, ואז אמרה אינך חתן דמים לי ממש רק חתן דמים למולות, לענין המילה בלבד. ויש מפרשים שאמרה למולות בל' רבים להורות על שתי מילות, מילת העברים לשמונה ימים, ומילת הישמעאלים לי"ג שנה, שלכך היה נראה לה משה כאיש דמים על שהיה רוצה למול את בניו לשמונה ימים כשהם רכים ביותר; ואפשר ג"כ שאמרה למולת בקמץ תחת הלמד השניה ע"ד עזרת מצר (תהלים ס' י"ג , ק"ח י"ג ).

[כח] את כל דברי ה' אשר שלחו : את כל המאמרים ששלתו ה' לדבר אל העם ואל פרעה; וכמו שמפורש אח"כ וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם.