ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה

קוד: ביאור:משלי יד26 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יד26: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"

כשאדם מרגיש בטחון עז בחשיבותה של יראת ה', בטחון זה יהיה מחסה (מגן ומציל) גם לבניו, שגם הם יהיו יראי ה'.

עצות

יראת ה' היא חשש וזהירות מלעבור על מצוות ה', מתוך הכרה בגדולת ה' (פירוט).

מבטח = דבר שמאמינים בו שיעזור ויגן;   מבטח עז = דבר שמאמינים בו בעוז, בכל הכוח.

ביראת ה' מבטח עז... = במצב שבו הזהירות מלעבור על מצוות ה' היא הדבר שהאדם מאמין בו בכל הכוח שיעזור ויגן, התוצאה היא -

...ולבניו יהיה מחסה = ה' יהיה מחסה, כלומר מגן על צאצאיו של האדם.

כאשר האדם מאמין, שהזהירות מלעבור על מצוות ה' היא הדבר החשוב והקובע ביותר לגבי עתידו, הוא בוודאי יצליח להנחיל רגשות אלו גם לילדיו, ולכן ה' יתן לילדיו יחס מיוחד. 

גם הפסוק הבא מדגיש את חשיבות יראת ה', משלי יד27: "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת".

הקבלות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:

אך יש פסוקים שבהם הגמול הוא רק לדור הנוכחי:

אולי הסיבה להבדל היא, שהפסוקים הראשונים מתייחסים, לא רק למעשים, אלא גם לרגשות שנלוים אליהם:

כאשר המעשים של ההורים אינם מעשים טכניים וחיצוניים בלבד אלא נובעים מרגשות עמוקים של אהבה ויראה כלפי ה', או להבדיל שנאה, הם משפיעים על נפשם של הילדים ומטביעים בהם את הרגשות הללו. כך גדל הסיכוי שהילדים ילכו בדרכם של הוריהם, ולכן ה' מביא בחשבון את מעשי ההורים כאשר הוא שופט את הילדים.

לעיון נוסף, ראו: איש בחטאו יומת; מצוות נחשבות לדור אחד, רגשות נחשבות גם לדורות הבאים.

דקויות

ניתן לפרש את מבנה הפסוק בכמה דרכים:

1. החצי הראשון, ביראת ה' מבטח עוז, מתאר את התכונה הטובה - בטחון עז ביראת ה';   החצי השני, ולבניו יהיה מחסה, מתאר את שכרה של תכונה זו.

2. רק המילים יראת ה' מתארות את התכונה הטובה, והמילים מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה מתארות את השכר - מי שירא את ה', ה' יבטיח לו הבטחות בעלות תוקף ועוז, כמו ש"נאמר באברהם (בראשית כב12) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, והבטיחו (בראשית כב17) כי ברך אברכך" (רש"י, וכן מצודת דוד); וגם לבניו, שה' לא הבטיח להם שום דבר, ה' יהיה מחסה ומגן (הגר"א).

3. וייתכן, שהפסוק כלל אינו מתאר את השכר שה' נותן לירא ה', אלא את התוצאה הטבעית של יראת ה' - אדם שמכיר את גדולת ה', פוחד רק ממנו ולא פוחד מאף אדם אחר, כך שהיראה שלו למעשה נותנת לו שלוה ובטחון: "יראתו - בטח, ופחדו - השקט" (ר' יונה גירונדי), כדברי הפתגם העממי: "מי שפוחד מהאחד - לא פוחד מאף אחד; ומי שלא פוחד מהאחד - פוחד מכל אחד".

  • אולם, גם אנשים יראי ה' פוחדים לפעמים מבני אדם, למשל בראשית לב8: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ..." (פירוט). אמנם חז"ל פירשו שהוא פחד "שמא יגרום החטא", שמא ה' יחליט להעניש אותו על חטאיו (פירוט), ובכל זאת אי אפשר להגיד שהוא היה בטוח ושקט.
    • אולי יש להשוות עניין זה לבעלי-חובות - אדם שיש לו רק נושה אחד גדול, רגוע יותר מאדם שיש לו הרבה נושים קטנים. וצריך עיון.
4. ויש שפירשו שהפסוק מתאר את שכרו של ירא ה', לא בעולם החומרי אלא בעולם הרוחני - "החכמה בעצמה, בלא יראת ה', אינה מתקיימת... כי הגם שיודע חוקי החכמה.. בקל ימוט מחוקיה... רק יראת ה' היא תאסור כוחות הנפש במוסר, בל ימוש מחוקי החכמה בשום פעם..." (מלבי"ם)- יראת ה' נותנת לאדם ביטחון שיתנהג לפי חוקי החכמה ולא יתפתה אחרי יצריו.

תגובות