הקשר בין קרבנות לבין שלוה ומריבה

קוד: ביאור:משלי יז1 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יז1: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב".

טוב יותר להקריב לה' פת לחם פשוטה וחרבה (יבשה) בשלוה ושלום, מלמלא את בית המקדש בזבחי שלמים יקרים תוך כדי מריבות בין אדם לחברו.

הקבלות

בפסוק זה ישנם כמה מושגים שמזכירים קרבנות:

לפי זה, פירוש הפסוק הוא: עדיף להביא קרבן פשוט, מנחת פתים יבשה וחרבה בלי שמן, ולהביא אותו בשלוה - מאשר למלא את בית המקדש בזבחים, ותוך כדי הקרבתם - לריב זה עם זה.

הקשר בין ריבוי זבחים ותפילות לבין עבירות שבין אדם לחברו נרמז גם בדברי הנביא ישעיהו, ישעיהו א11-17: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'... גַּם כִּי תַּרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ..." (פירוט), ומצד שני, משלי כא3: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לה' מִזָּבַח" (פירוט).

מה הקשר בין קרבנות לבין מריבות?

1. ייתכן, שכאשר האדם משקיע הרבה כסף בקרבנות, ולא נשאר לו מספיק לעצמו, הוא עלול להיות מתוח ועצבני יותר, וכך להגיע למריבות עם חבריו. הפסוק מלמד את האדם לחשוב כמה הוא מסוגל להשקיע בכל דבר, לא להחמיר על עצמו מעבר למה שהוא חייב, כאשר זה מעבר לכוחותיו.

2. ייתכן, שכאשר האדם משקיע הרבה בקרבנות, הוא מתמלא בגאווה על כך שהוא עובד את ה' בהידור, וכתוצאה מכך מזלזל בחבריו שלא מקריבים קרבנות כמוהו (או לא מקריבים בכלל), ונקלע למריבות איתם: "טוב פת חרבה ושלוה בה, רומז למנחתו של עני... רוחו שפלה ואין פגמו כל-כך גדול... אבל העשיר, שרוחו גבוהה, פגמו עצום וגורם קטרוגים גדולים, ולפעמים זבחיו לא עלו לו להשבית את כולם... כל שכן, שאפילו בעת הקרבת זבחיו, גאוה אינה פוסקת ממנו..." (רמ"ד וואלי).

ולפעמים עצם ההקרבה נועדה כביכול "לגייס" את ה' למריבה, כפי שדרשו חז"ל על בלעם: "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות - ולמה שבעה מזבחות? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו: אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה. שהיה אומר: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם? לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת? השיבו רוח הקדש: טוב פת חריבה, טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל" (במדבר רבה כ יח).

3. וייתכן שאפשר לקשר פסוק זה לתחליף המודרני של קרבנות - התפילות הציבוריות. לפעמים, מרוב רצון להתפלל תפילה יפה ומהודרת יותר, מתעוררות מריבות - על רקע של הבדלי נוסח, שמרנות לעומת חידוש, ולפעמים גם על רקע אידיאולוגי (כמו בשאלה אם להגיד הלל / תחנון ביום העצמאות). הפסוק מלמדנו, שטוב להתפלל תפילה קצרה ו" יבשה " ולשמור על השלוה והשלום בין המתפללים - מאשר להתפלל תפילה ארוכה ומפוארת יותר, שתמלא את בית הכנסת במריבות

דקויות

1. מקובל לפרש פסוק זה על סעודה של חול: "יותר טוב לאכול פת חרבה בשלוה, משיהיה לו מלא הבית בשר זבוח בריב וקטטה" (מצודות), או על רכוש באופן כללי, "גם זה על בחירת השלום, שלא יבקש אדם להתגבר על אחיו בחלוקת הנחלה, כי טוב המועט ובלא ריב וערעור - מן המרובה ועליו מצה ומריבה..." (ר' יונה גירונדי). לפי זה, הפסוק דומה ל משלי טו17: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבׁוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (פירוט); עדיף להסתפק במועט ולא לריב, מאשר להיכנס למריבות על-מנת להשיג יותר.

2. אולם, המושגים פת חרבה ו זבח רומזים שהכוונה דווקא לסעודה של קודש (ראו "הקבלות"), וכן פירש רש"י: "טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו, והיה בשלוה מעבירותיהן של ישראל... שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו" (רש"י).

3. ורבי יוחנן קישר את הפסוק לארץ ישראל - ארץ הקודש: "טוב פת חרבה ושלוה בה - אמר רבי יוחנן: זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא; מבית מלא זבחי ריב - זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות" (רבי יוחנן, מדרש משלי (בובר) יז א).

תגובות